|
|
|
|
קידושין ל"ז·
יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ
דת"ר (דברים י"ב) אלה החוקים וכו' והמשפטים וכו' אשר תשמרון וכו' לעשות וכו' בארץ יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אי כל הימים יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בח"ל ת"ל בארץ אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד ממה שאמור בענין (דברים יב) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ וכו'. (והוא בספרי דברים פיס' נ"ט) .
ורש"י, אשר אתם חיים, בין בארץ בין בח"ל.
א) כ' הר"ש סיריליאו בירושלמי שביעית פ"ו רה"א, דאיכא פירכא על לימוד הגמ' דקרא אשר אתם חיים על האדמה, אדרבה נימא דקאי אארץ ישראל.
והמלבי"ם כ' שבודאי אין פירושו על האדמה שבארץ ישראל שא"כ היל"ל אשר אתם חיים עליה רק פי' בכל מקום אף בחו"ל. ובספרי דבי רב על הספרי כ' דמשום הכי שני קרא בדיבוריה וכ' על האדמה ולא על הארץ כדברישא (לעשות בארץ) להודיע שע"פ כל האדמה קאמר.
ב) הקשה הרמב"ן על מ"ש מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל, תמיהא לי והא ע"ז לאו הכא כתיבא שלא לעובדה אלא לעוקרה ולשרש אחריה ואימא בארץ דכתיב אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם דהא ודאי מעוטי ממעטינן בה לעוקר ע"ז שאין צריך לרדוף אחריה בחו"ל לגמרי שאין צריך לעוקרה אלא מארץ ישראל. ועיי"ש ברמב"ן .
הרמב"ם בסהמ"צ עשה קפ"ה כ', שצונו לאבד ע"ז ובתיה כולם וכו' והוא אמרו יתעלה (ראה יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וכו' ואמרו שם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ. סוף דבריו הוא מספרי דברים פיס' ס"א, יכול אף מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ תלמוד לומר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ. הרי ש"אבד תאבדון" מיירי גם בחו"ל. וכן מפורש בחיבורו הל' ע"ז רפ"ז, מצוה עשה לאבד ע"ז וכו' ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה וכו' אבל בחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל ע"ז שבו. וכן ישב במרה"פ על הירושלמי דלהלן.
ועי' רש"י, דסמוך ליה אבד תאבדון וגו' דהיינו עבודת כוכבים ועליהם נתרבו כל מושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים. הרי ש"אשר אתם חיים (וכו')" עולה בנפרד על "החוקים אשר תשמרון", כבסוגיין, ובנפרד על "אבד תאבדון".
(כעין דרשה זו, פסחים כ"א:, תניא (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו' אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לגר במכירה מנין תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי בנתינה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור לנכרי נמצאת אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה דברי רבי מאיר. וכהנה רבות. עי' הקדמת העמק דבר לנצי"ב אות ו').
כאן שתי הקריאות, גם "החוקים אשר תשמרון" וגם "אבד תאבדון" מכחישות אמירה שאינם אלא בארץ, ממילא אין קושי לקרא את שתי הקריאות כמו שקוראים בשאר מקומות שאין בהם הכחשה.
ג) בירושלמי שביעית פ"ו רה"א, בארץ בארץ אתם חייבין לעשות ואי אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ וכו' יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ ת"ל השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' (ואבדתם מהרה מעל הארץ וכו') ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' אפילו גולים ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם מה אית לך כגון תפילין ותלמוד תורה מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויין בארץ נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בארץ ובחוצ' לארץ.
ובספרי דברים פיס' מ"ד (לפי רד"צ הופמן כאן הוא ספר אחר מאשר פיס' נ"ט) , ושמתם את דברי אלה על לבבכם, זה תלמוד תורה, וקשרתם אותם לאות על ידכם אלו תפילין, אין לי אלא תפילין ותלמוד תורה שאר מצות שבתורה מנין הרי אתה דן מבנין אב שבין שניהם לא ראי תפילין כראי תלמוד תורה ולא ראי תלמוד תורה כראי תפילין הצד השוה שבהם שהם מצות הגוף שאין תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחוצה לארץ כך כל מצוות הגוף שאין תלויות בארץ נוהגות בארץ וחוצה לארץ ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ.
הר"א פולדא ופני משה בשביעית וקרבן העדה בקידושין פ"א ה"ח, מפרשים את הירושלמי כספרי שושמתם את דברי אלה משמעם תפילין ותלמוד תורה, ושאר מצוות למדים במה מצינו מתפילין ות"ת. וצ"ע איך במה מצינו מוציא מאמירה מפורשת שכל המצוות אין חייבים בהם בחו"ל.
עי' רש"י קידושין ל"ה., הרי כל התורה הוקשה לתפילין ולא שבקינן הקישא וגמרינן מבנין אב ממצה והקהל לזמן גרמא ולא מתלמוד תורה ופדיון הבן לשלא הזמן גרמא. וע"ע מש"כ קידושין ס"ו: אות ג' אליבא דר"א, וגם ר"י חולק מהעדפה מקומית. וכן עי' סוכה מ': אות ה'.
ואולי י"ל לשיטה זו שהלימוד בירושלמי הוא כדלהלן. אחר שכתוב שתפילין ות"ת חייבים גם בחו"ל, שוב אין "אלה החוקים אשר תשמרו לעשות בארץ" מתקבל בתוכן המלא של משמעותו, שכל המצוות אינן נוהגות אלא בארץ. ויש עדיפות לעבור שם למשמעות שאינה מוכחשת. לכן אומרים ש"בארץ" נקרא פעמים, הינו לעשות רק בארץ חוקים של עשיה בארץ, היינו מצוות התלויות בארץ.
אם תפילין ות"ת היו נשארים במשמעותם, שדוקא הם נוהגים בחו"ל, לא היינו דורשים לקרא את "בארץ" פעמים, ולחדש שיש עוד הנוהגים גם בחו"ל.
(אין צריך לומר לפי זה שבניין אב אינו היסק מדבר לדבר, אלא שבאמירת המלמד יש במשמע גם הלמד. אין צריך לומר כן, שהרי כאן די שאמירת ת"ת ותפילין המלמדים בבנין אב תפקיע את התוכן "רק המלמד") .
אין בזה דוחק שהעיקר חסר מן הספר. הרי בספרי ע"כ צריך לומר שיש מה שמשמיע שאין המצוות נוהגות בחו"ל וכירושלמי, והמדרש קיצר, כן יש לומר בירושלמי שלא הביא את השיקולים להכחיש את "לעשות בארץ" ע"י בנין אב.
ד) אם תירוץ זה נכון מיושבת הערת הנצי"ב על הספרי דסבר האי תנא דנשים חייבות בתפילן כר"מ. כלומר שלמ"ד נשים פטורות מתפילין נאמר מה להצד השוה שבהן שנשים פטורות, וכל שנשים חייבות יהיו פטורים בחו"ל. (אמנם חיוב נשים זו חומרא ולכאורה אין הצד השוה לקולא יכול להגביל לימוד לקולא רק לדומה לו. אכן יש מ"ד שעל הצד השוה פרכינן פירכא כל דהוא) .
אכן למ"ש שעיקר הלימוד הוא שעוברים לקרא אשר תשמרון לעשות בארץ בארץ אשר וכו', וזה יוצר את החילוק בין תלויות בארץ ושאינן תלויות, זה גורם שתלמוד תורה ותפילין ילמדו לכל שאינו תלוי בארץ, ולא רק לשאינו בנשים.
קידושין ס"ו:
נודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה
|
|
לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשירה. וכו' ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשירה מנלן אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול אבוה דשמואל אמר מהכא ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חולין שבו תרצה רבי ינאי אמר מהכא ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו אלא זה כשר ונתחלל.
|
א) ע"ע מכות י"א: היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א אומר כל קרבנות שהקריב פסולין ורבי יהושע מכשיר.
ע"ע ירושלמי תרומות פ"ח ה"ב, ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה אחד מג' מדרשות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימי' ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואי זה זה זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשירה אמ' רב ופועל ידיו תרצה.
ובמדרש הגדול דברים כ"ו ג', כהן שהוא עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה כל קרבנות שהקריב לא עלו לבעלים לשם חובה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר עלו אמר לו ר' אליעזר וכי היאך עלו והתורה אמ' (ויק' ד' כו) וכפר עליו הכהן אמר לו ר' יהושע עלו שנ' ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם.
וצריך לבאר האם רב ואבוה דשמואל (שלמדו מ"ופעל ידין תרצה") חולקים על טעם ר' ינאי אף שמפורש בברייתא שהביא מדרש הגדול שר' יהושע אמר אותו, כלומר פוסקין כר' יהושע ולא מטעמו, ואם כן למה. או שחולקים רק על ר' ינאי שאמר שטעם ר' יהושע מחוור ואומרים שאין ר"י דורש אותו אלא בגלל שיש קרא נוסף.
ב) נראה שר' אליעזר במדרש הגדול שאמר כי והיאך עלו והתורה אמ' וכפר עליו הכהן, אין זו אמירה בעלמא, שהוא חולק על הדרשה ונשאר בדין שרק כהן מכפר ולא חלל, אלא טענה, שאין לדרוש כר' יהושע כיון שזה מכחיש את הכתוב וכפר עליו הכהן.
ונראה שהדרשה בתרגום יונתן, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ותיתי לות כהנא די יהי ממני לכהן רב ביומיא האינון, הלשון "די יהי ממני לכהן רב" באה במקום "אשר יהיה". (צורך בכהן גדול עי' עוד תנא דבי אליהו זוטא פרשה ב', וכי אלישע כהן היה והלא אין שם לא מקדש ולא מזבח ולא כהן גדול). אופן הלימוד שצריך כהן גדול הוא מעבר מתכן "אשר יהיה קיים" לתוכן "אשר יתהוה" היינו יתמנה, ורק כהן גדול מתהווה. (כהן הדיוט אף שיש לו מנחת חינוך אם לא הקריב ועבד עבודתו כשירה. כלי מקדש פ"ה הט"ז). יהיה במשמעות יתהוה נמצא בבבא בתרא קכ"ו:, אמר ר' אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה. היינו משעת לידה. (אין נראה שר' אמי דורש הויה מצד הדרשה הרגילה של המשכות ההמצאות).
לר"א עדיף לדרוש יהיה ליתהוה וללמוד תוכן שאינו כתוב, כהן המתהוה היינו כהן גדול, מאשר להכחיש את וכפר עליו הכהן.
ג) טעם ר' יהושע שלא לאמר כר"א. א' ר"א מעביר את "יהיה" ממשמעותו הראשונית, יהיה קיים, ל"יֵעשה", ב' לר"א "בימים ההם" אין לו משמעות אלא בא בשביל לאפשר את "אשר יהיה".
ר"א שדורש ריבויי ומיעוטי, מעדיף יותר דיון על תכנים ולא על לשונות, ממילא אינו מקפיד כ"כ על חיסרון ב'.
לגבי החיסרון הראשון, אולי אפשר לתלות את מחלוקת ר"א ור' יהושע במחלוקתם בביצה ט"ו:, רבי אליעזר לטעמיה דאמר שמחת יום טוב רשות דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים ט"ז) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם הא כיצד רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם.
נראה שר"א מעדיף להעביר את המשמעות של "חובת חג לה'" אל "רשות חג לה'" היינו שאם עשה חג לה' קיים מצוה, מאשר לקבל את המשמעות הראשונית באופן חלקי. וכמו כן כאן מעדיף לקבל לגמרי את וכפר עליו הכהן ולעבור למשמעות רחוקה של "יהיה" מאשר לקבל את וכפר עליו הכהן באופן חלקי, שגם בן גרושה שאינו ידוע מכפר.
ר"א מחשיב לשיטתו יותר קבלה שלימה של הכתוב, לכן לא דורש חציו לה', מחשיב פחות העברה של משמעות וכשדורש או כולו לה' המשמעות לה' נהפכת ל"ראוי לה'". וכן כאן, כנ"ל, מחשיב פחות את החיסרון של העברת "יהיה" ל"יעשה" ויותר את אי קבלת וכיפר "הכהן" באופן שלם.
ר' יהושע (אף שלא מצאתי שדריש כללי ופרטי) יחשיב יותר את ההתיחסות אל המילים, ממילא חשוב לו יותר השארה במשמעות ראשונה מאשר קבלה חלקית של תוכן שנאמר ע"י "חג" או "כהן".
ד) עי' ספרי דברים פיס' רצ"ח, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז' י') אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ועי' רמב"ן על התורה ש"כשר" הכתוב בספרי היינו שאינו בן גרושה. וזאת אף שאותם מילים נאמרו לעיל שם פיס' קנ"ג לענין "אל השופט", ושם הכוונה כשר ולא רשע. ומ"ש בספרי כאן היה קרוב ונתרחק מיירי בשופט הנ"ל. ועי' בר' אליהו מזרחי שמפרש, שלא יאמר אדם שהבאת ביכורים לכהן היא כדי להדרו או לקבל ברכתו ואינו רוצה להביא לכהן שאינו בעל מעלה כל כך. וכ' שע"כ כן הפירוש בשופט. ולכאורה אפשר שר"א דורש על דרך זו, ולא כתרגום יונתן.
אבל עי' תוס' ראש השנה כ"ה:, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ולכך יש לשמוע לראשונים יותר מן האחרונים. וזה לא שייך בכהן. ועוד הרי בפרשה שם מובא דין זקן ממרה, ואפשר שהנאמר הוא לגבי דין זה. וע"ע גור אריה שם.
אבל הנראה, כדרך הרמב"ן, שהדרשה מובאת בלשון של "השופט" כדי לדחות את דרשת התרגום יונתן, ולומר שכמו שאינה אפשרית להדרש באותן מילים גבי שופט, שם כולם מתמנים, כך אין לדרוש כאן באופן זה.
ה) בס' מלא הרועים ח"ב כללי ופרטי אות ח' מוכיח שרב דריש ריבויי ומיעוטי. ממילא אפשר לומר שלכן חולק על ר' ינאי ור' יהושע עצמו, בטעם היתר חלל, ודורש מברך ה' חילו.
אכן רב לא מצריך כהן גדול לביכורים, לא שמענו דיעה כזו בגמ', וע"כ אין לו דרשת ר"א. ממילא צריך לומר שיש לו דרשת ר"י. וצריך לומר שהדרשה של "חילו" לחללים שבו אינה מספיקה לבדה ובאה רק להכריע כדרשת ר' יהושע נגד דרשת ר"א.
ו) בירושלמי הנ"ל, שר' ינאי דורש מ"בימים ההם" כנ"ל, אמ' רב ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשירה על דעתיה דרב בלבד כהן מקריב ועל דעתיה דרבי יוחנן ואפי' כל כהן וכו'. לכאורה רב חולק על דרשת ר' ינאי שעל פיה בכל ענין, גם בתרומה חלל כשר. (ולא כגמרתנו שאם פוטרים גם באכילת תרומה הרי זה משום שהיא בכלל עבודה).
נראה שלירושלמי לדרשת ר' ינאי מתירים חלל גם בתרומה, משום שמרוצת "כהן בימים ההם" היא שבאותם ימים יש לו שם כהן וממילא זה לכל דבר. ולא כגמרתנו שהדרשה היא שרק יש לו דין כהן בפועל, וממילא אין הדין חל אלא למה שבפרשה. ואם דרשת רב באה רק כדי להעדיף לדרוש כר' ינאי, כר' יהושע, ולא כר' אליעזר, הרי אין העובדה שההכרח של רב, מ"פעל ידיו", שייך רק לעבודה מפריע לדרוש אח"כ את "הכהן בימים ההם" גם לגבי תרומה. משמע שרב חולק על ר' ינאי.
אבל אפשר לומר שבאמת "ברך חילו" רק גורמת שנדרוש "הכהן בימים ההם". אלא שגם לירושלמי "הכהן בימים ההם" אינו נדרש בהכרח שמקבל שם כהן לכל דבר, אלא שעדיף לדרוש לקבלת שם, אבל יכול להדרש כגמרתנו שאין לו אלא דין כהן בפועל. אם "הכהן בימים ההם" נדרש מכח "ברך חילו" זה מעדיף ללמוד את "בימים ההם" רק לדין בפעל. היינו שהדרשה של ברך חילו, אומרת בפשטות שחלל חול, אלא שמקבל דין קדש. וממילא גם כשבאים לדרוש את "הכהן בימים ההם" למדים את התוכן הזה.
|
|
|
|
|
