|
|
|
|
קידושין ג':
היתור של אין כסף
בכסף מנלן וכו' אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא (גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות) ויצאה חינם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ואימא לדידה.
וברש"י, ומצי למכתב ויצאה חינם ולא בעי אין כסף אלא למדרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו. ואימא לדידה, הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי תידוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה.
להלן ד':, ואיצטריך למיכתב ויצאה חנם ואיצטריך למיכתב כי יקח איש דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינא קידושין דיהב לה בעל דידה הוו כתב רחמנא ויצאה חנם ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה (ליה) איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח.
א) כתבו תוד"ה ואימא לדידה, דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי. מוכח שגם בלא ש"ויצאה חינם" מיותר ידעינן שמיירי בקידושין. ואילו את זה שהכסף לאביה אין למדים אלא אם "ויצאה חינם" מיותר. וצריך הסבר, הרי הענין מיירי ביציאה מאדון ע"י נתינת כסף לאדון.
ב) רש"י אומר כאן שאין לדייק אדון אחר כיון שלא נכתב "לו" אבל יש לדייק יציאה אחרת. מוכח ש"ויצאה" שמדייקים ממנו הרי הוא ככתוב (פעם שניה). אע"פ שאין מיותרות אלא המילים "אין כסף", ולא "ויצאה", אין אנו דורשים את המילים האלה בלבד, אלא כל הביטוי המכיל את המילים המיותרות, נחשב כאילו נכתב שתי פעמים. היינו כאילו נכתב שוב ויצאה אין כסף.
מקור לענין זה בע"ז נ"א.: מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה וכו' האי מיבעי ליה לכדתניא וכו' (שחיטת חוץ בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות ומקריבן בשעת איסור הבמות) וכו' והביאום לה' זו מצות עשה ומצות לא תעשה מנין ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם אמר רבא קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. וברש"י, דהאי עוד לא איצטריך שדי אזהרה אתרוויהו (שוחט למרקוליס ושוחט בחוץ את שהוקדש לשחיטה בחוץ בשעת היתר) ותחשביה תרי לאוי.
עוד דוגמה לענין זה בזבחים ט"ז., וינזרו מקדשי בני ישראל בני ישראל למעוטי מאי אילימא למעוטי נשים קרבן נשים בטומאה קרב וכו' אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וברש"י, בני ישראל לא יחללו והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללו. נראה שכיון ש"בני ישראל" אינו דוקא כלומר אין לו משמעות "רק בני ישראל" ואמירתו מיותרת, נחשב הביטוי כאילו כתוב במנותק משאר הלשון וקוראין אתו עם חלק מהמילים שבענין הנקראות גם עם עיקר הכתוב.
ועי' פסחים כ"א: שדורש, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנוכרי.
ג) מצאנו כעין זה בהוספת אות מיותרת למילה שנחשב כאילו המילה נכתבה פעם שניה. הוריות ה'., מ"ט דר' יהודה ד' קהלי כתיבי. וברש"י מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל מאי הקהל תרי. זבחים ג:, ארבעה תוכו כתיבי תוך תוכו תוך תוכו. וברש"י, כיצד תוכו תרי זמני ודרוש תוך ודרוש תוכו דהוה מצי למכתב תוך וכתיב תוכו. ב"ב ק':, דרך ערי מקלט שלושים ושתים אמות א"ר הונא מאי קראה דכתיב תכין לך הדרך דרך הדרך. וברשב"ם דרך מצי למכתב וכתיב הדרך לאוסופי דרך אחרת וסתם דרך שבתורה ט"ז אמה כדילפינן מעגלות.
כמו ששם נחשבת המילה כאילו נכתבה פעמיים כן גם בנידון דידן כאילו כתוב "ויצאה" פעם שניה.
(ללא הראיות מיתור אות בתוך מילה אפשר היה לומר שמ"ש בע"ז נ"א. וקרי ביה ולא עוד אינו בדוקא והכוונה ש"עוד" לוקח לעצמו בנפרד את התוכן של "ולא", אבל "ולא" אינו נכפל. כענין האומר אהה אחר עדות חבירו שנחשב כאילו העיד הכל. אכן, גם ללא אות ג' מוכח כן, דלכאורה לדרך של "אהה" שיש כאן ב"עוד" אמירה בלא לאו, והלאו רק ידוע, היה ראוי "עוד" להיות לאו הבא מכלל עשה.)
ד) החילוק בין עיקר שם יציאה, שלמדים שמיירי בקידושין, ובין זה שהכסף לאדון, שאין למדים מזה שהכסף לאב הוא כדלהלן.
עיקר תוכן "ויצאה" הוא גוף היציאה. משמעות משנית של המילה כוללת גם את אופן היציאה, ע"י נתינת כסף לאדון. לכן עיקר הדרשה היא יש כסף "ביציאה" אחרת, או יש כסף "ביציאה מאדון" אחרת, והמשמעות המשנית היא, יש כסף "ביציאה מאדון בתשלומים לו" אחרת. אילו לא היה מיותר כל הלימוד שיש קידושין בכסף, היינו דורשים כצד הראשון, שהרי עיקר תוכן "ויצאה" אינו כולל את אופן היציאה, שהיא ע"י תשלומים לאדון. ורק כיון שלאופן הזה היה הכתוב מיותר אנו מוסיפים ל"יציאה" את התוכן של אופן היציאה. תוכן שיש לו קיום גם בסברא.
ה) אפשר אולי לומר שאף אם היינו דורשים רק את "אין כסף" ולא את "ויצאה", ואין "ויצאה" ככתובה פעמיים, גם אז היינו אומרים שכיון שהענין מיירי ביציאה אינו ממעט אלא יציאה דכוותה. והלימוד הוא ממידת למד מענינו.
אין נראה לומר בסתם כעין לעיל, שעיקר התוכן היה אין כסף כאן אבל יש כסף במקום אחר, מהו המקום האחר מלמד מהענין, יציאה מרשות אדון. כאשר ענין זה ידוע וצריכים ללמוד מהענין דין אחר רק אז מתיחסים למשמעות של נתינת כסף לאדון, ואומרים שבַּמקום האחר הכסף לאדון. סוף סוף גם הנתינה לאדון ידועה בענין ולמה לא נלמד ממנה.
אלא נראה שהלימוד מהו המקום האחר יש בו אי ידיעה הלוחצת ללמוד מן הענין, שהרי אין "סתם מקום אחר", ואילו לגבי למי נקנה כסף אין לחץ גדול ללמוד מעניינו, שאפשר לומר שהכסף חשוב רק שינתן, ומסתמא מי שניתן לו זכה בו, וכפי מה שנתבאר במקו"א אנו למדים מהענין רק במקום שיש דבר הלוחץ ללמוד, כגון בהשמעה שאין התוכן שלה ברור.
דברי הגמרא להלן "מסתברא יציאה דכוותה קא ממעט" קיימים גם למה שאומר בסוף הסוגיא, וצריכא, ש"יציאה דכוותה" נלמד מיתור. אין שם חזרה מדלעיל. לשון מסתברא נוחה יותר ללימוד שהוא הרחבת משמעות מאשר ללימוד מענינו.
ו) יש לדון, כיון שכבר למדים מן הענין ראוי ללמוד ממנו את כל השאלות האפשריות. וכעין מגילה ג'. והשתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר לדרשה משפחה ומשפחה למאי אתא. וכן שם, והשתא דאמרת מזובו לדרשה וכו'. וביומא מ"ה: אש תמיד תוקד למאי אתא וברש"י כיון שדרשת כל מוקדות דעניינא.
ונראה שיהיה מיושב אם נֹאמר שבלמד מעניינו אין לָענין שם של מלמד, היינו שאין אומרים שעניינו הוא דבר הנדרש, שרק אז ראוי לומר שענין נתינת כסף לאדון שיוצאת ממנו ידרש כמו שנדרש עצם הענין שיוצאת. אלא אומרים שלמד מענינו הוא כעין "אהה" שבסוף אות ג', שרק הלָמד נדרש. וממילא לא שייך בָענין מתוך שזה נדרש ידרש גם השאר.
ואפשר שאין הכלל הנ"ל אלא לגבי מילים, שדרישת מקצת מילים גורמת שידרשו כולן, אבל לא לגבי תכנים, היינו, לא אומרים שכל התכנים מלמדים אם מקצתם מלמדים. ולא מסתבר.
עור אפשר, שהכלל מתוך שנדרש ידרש השאר הוא רק כאשר לנדרש נוספת משמעות של דרש, ואומרים שגם לשאר יהיה, וזה לא שייך בלימוד מענינו שרק מודיע דין, ואין כאן תכונה של המלמד.
ז) עי' באבני נזר או"ח סי' תמ"ט בענין שומע כעונה בברכה לבטלה, שבתחילה תלה את האיסור בכוונה של שומע לצאת, שרק אם מתכוון לצאת הוה כאומר את המילים האסורות. לסברא זו יש לומר כתירוץ הראשון באות ו' וכמ"ש בסוף אות ג', ש"אין כסף" לוקח לעצמו את התוכן של "ויצאה", (וכן "עוד" את "ולא") שגם לצד זה בלקיחת התוכן יש אמירת "ויצאה" כעין שומע כעונה. ואפשר שזה הענין של מ"ש ש"ולא" ו"ויצאה" נחשבים כנכתבו פעמים.
אכן האבנ"ז תלה את עצם הדין של שומע כאומר מילים במחלוקת רש"י ור"ת שבתוס' ברכות כ"א:. גם למ"ש האבנ"ז שאפילו באין מתכוון לצאת שומע כעונה לא שייך לומר כנ"ל. כל היסוד הוא שהתכוונות למילים הוה כאמירתם.
בפשטות, גם אם סברתו הראשונה של האבנ"ז נדחתה בענין שומע בשתיקה, מ"מ היא קיימת באומר אמן. (עי' או"ח ססי' רט"ו שיש אמן לבטלה). וביותר במה דאיתא בסוטה ל': שבשירת הים אמירת אשירה לה' מועילה כענית אמן וכן בסוכה ל"ח: מצוה לענות ראשי פרקים. ונידון דידן כאשירה לה'.
|
|
|
|
|
