|
|
|
|
קידושין י"ד:
בכסף נמכר לישראל מנלן אמר קרא והפדה
עבד עברי נקנה בכסף מנלן אמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף אשכחן עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הואיל וכל קנינו בכסף נמכר לישראל מנלן אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה.
וברש"י. שמגרעת פדיונה מדלא כתיב ונפדה משמע והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה.
א) הריטב"א (והרמב"ן והרשב"א) הקשה על רש"י, דילמא קנייה בשטר ונתן כסף בתורת דמים וקא מגרעא ואזלא מדמים.
וכן הקשה בתוס' הרא"ש כאן, היכי יליף מהכא שנקנית בכסף ואפי' אם אינה נקנית בכסף אלא בשטר או בחזקה שייך בה גירעון פדיון כי הדבר ידוע שלא מכרה האב אלא בדמים ואותם דמים היא מגרעת ויוצאה.
בקקיון דיונה מישב, שעיקר הלימוד הוא ממה שהוצרכה התורה לומר "והפדה", שהאדון מסיע בפדיונה. ואילו היה דין הפדיון ממה ששילם הבעל תמורתה, ולא מכסף הקנין, פשוט שהיתה פודה לפי מה שנשאר מהזמן שצריכה לעבוד, ולא היתה התורה צריכה לחדש את "והפדה". וצריכים לומר שהחישוב הוא לפי הכסף שעושה את הקנין, ובזה הו"א שצריכה לעשות אותו המעשה בצורה הפוכה, לתת את הכסף הזה לאדון. (הגדר הוא כנראה מענין מעשה מוציא מיד מעשה, להלן נ"ט:).
(עיי"ש קקיון דיונה שמביא ראיה מענין פועלים. אבל שם אין גופם קנוי).
ב) אולי טעם הריטב"א שלא אמר כן. דברי הקקיון דיונה טובים אם היינו אומרים שהפדיון הוא לפי מה שהיא שוה להמכר. בזה פשוט שאין הולכים אחר מה שהיתה שוה בזמן הקניה, אלא אחר מה ששוה בזמן הפדיון. באופן זה מעשה פדיה בשוויה בשעת הפדיה שווה למעשה קניה בשוויה בשעת הקניה. ופשוט שהפדיה הזו יכולה לעקור קניה כנ"ל. אבל אם תולים את הפדיון בכסף שהתחייב האדון בשעת הקנין, הרי אפשר שקנה אותה בזול ממחירה, או ביוקר ממחירה. אין התשלום הזה אומר כמה שווה האָמָה, גם לא כמה שוה לאדון, ואין תשלום לפי הזמן שנשאר לה שוה בעִנְיָנוֹ לתשלום ההוא, וממילא לא פשוט שתשלום כזה יכול לבטל מכאן ולהבא את הקנין.
עוד, תשלום בעת הקנין אינו חוב תמורת שיווי הדבר הנקנה, אלא נחשב לחלק ממעשה הקנין. שהרי אם לא שילם הקונה יכול המוכר לחזור בו (חו"מ סי' ק"צ סעי' י'). וגם עי' משנה שביעית רפ"י הקפת החנות אינה משמטת (אלא אם זקפו במלוה) , ובחו"מ סי' ס"ז סעי' י' ובשער המשפט שאין שמיטה אלא בכעין הלואה (עיי"ש שהראשונים ריש פרק אע"פ שלא כב"י). ואין כוונתו לאופן הִוָּצְרוּת החיוב, שהרי גם מה שזקפו במלוה נוצר ע"י קנין, בפשטות, אלא לשם שיש לחיוב. משמע שיש למעות המכר שם מכר.
א"כ גם אם לא היה קנין אלא בשטר, היה מקום לחידוש של והפדה. ואין הוכחה שיש קנין בכסף.
ועי' דברי ר"ת שבאות ד' שאינו מחלק בין כסף שקיבל אביה לכסף קנין.
ג) הרא"ש ישב, דאיכא למימר דגילוי מילתא היא מנמכר לגוי שגרעון פדיונו מעין קנייתו.
ביאור דבריו נראה, שמ"ש "מלמד שמגרעת וכו'" אין משמעו שאומרים לימוד חדש, אלא זה טעם, שעל ידו יכול ללמוד מנמכר לגוי. וצורת הלימוד תהיה מה נמכר לגוי שפדיונו מעין מכירתו, בכסף, אף אמה העבריה כן. יש בנין אב בצורה כזו, בבבא קמא מ"ד., והלא דין הוא הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת מה כשחייב באיש ואשה לא חלקת בו בין תם למועד אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד. בבא מציעא ס"א., נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית. וע"ע סנהדרין ע"ה: לא חילקתה בין אמה לאם אמה. וכן הוא בעוד מקומות.
על לימוד כזה אין להקשות מה לנמכר לגוי שכן כל קניינו בכסף. זו תכונה שיש לה חשיבות לענין קנין בכסף, ולא עדיפות בחשיבות באופן כללי, ואילו הלימוד עכשיו הוא לתכונה של הַשְׁוָאַת קנין לפדיון.
כעין זה בזבחים ד'., אשכחן זביחה (ששינוי השם פוסל) שאר עבודות מנלן וכי תימא לילף מזביחה מה לזביחה שכן פוסל שלא לשם אוכלין בפסח נאמרה זביחה בשינוי קודש ונאמרה זביחה בשינוי בעלים מה זביחה האמורה בשינוי קודש לא חלקת בין זביחה לשאר עבודות אף זביחה האמורה בשינוי בעלים לא תחלק בהן בין זביחה לשאר עבודות. ועיי"ש.
אולי זה הפירוש בדברי ר"ת שהביא הריטב"א, מלמד שמגרעה פדיונה ויוצאה בכסף וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף ועבד עברי נמי שקונה את עצמו בגרעון כסף כאמה העבריה נקנה בכסף. (לפי"ז צריך להגיה קצת בסוף דבריו, ולגרוס "כ"עבד שברי שקונה את עצמו וכו' "ו"נקנה בכסף. אכן סוף דבריו אינם ברמב"ן וברשב"א).
ד) תוס' רי"ד כ"א: כ' בשם ר"ת, שנרצע אינו קונה עצמו בגירעון כסף, משום דאין שייך בו, כיון שאין נקנה בכסף. וכן נמי הנקנה בשטר בלא כסף כגון אם מכר האב את בתו בשטר ולא קיבל כסף דהא כתיב והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ונפקא לן מהתם שנקנית בכסף אלמא משמע הנקנית בכסף יוצאה בכסף וכו' דאי ס"ד הנקנית בשטר יוצאה בכסף אימא האי והפדה מיירי בשטר וכו'.
וצריך ביאור. כיון שלר"ת רק כשמוכר בשטר בלא כסף אין לה פדיון, ואילו מוכר בשטר שיש תשלום כסף ישנו בפדיון, א"כ "והפדה" עולה גם על נמכרה בשטר וקיבל אביה כסף. א"כ מנין שאין "והפדה" עולה רק על נמכרה כך בשטר, ואז אין לימוד שנקנית בקנין כסף.
אכן, אם נֹאמַר שר"ת כשיטת הרא"ש, כנ"ל אות ג', הרי עיקר הלימוד שאמה שוה לעבד הנמכר לגוי בזה שנקנה באותו ענין שקונה עצמו, א"כ כיון שהיא קונה עצמה בקנין כסף ע"כ גם נמכרת בקנין כסף. אמנם לר"ת גם קנין שטר שמשלמים בו כסף בכלל קנין כסף, כנ"ל אות ב', ולכן הוא ישנו ב"והפדה". אבל אי אפשר לומר שמיירי רק בקנין שטר עם כסף, כיון שהלימוד הוא מנמכר לגוי, ובו קנין המכירה הוא קנין כסף גמור.
כלומר אילו לא היה הקנין באמה אלא בכסף ע"י שטר, היה הפדיון שהוא בכסף כשלעצמו מחולק מקנין שהוא בכסף ע"י שטר. אילו לא היה כסף קונה באמה, הרי נתינת כסף לא היתה מעשה קנין, והיה נוח לֹאמר שגם כסף שבא עם השטר אינו חלק ממעשה קנין. ואין ללמוד מנמכר לגוי ששוים קניתו ופדיונו במה שיש כסף בקנין אל אמה שאין בה כסף בקנין. אבל כאשר באמה יש פדיון בכל הקניינים שיש בהם כסף, גם בנעשה הקנין ע"י הכסף עצמו, אין העובדה שיש בה קניין גם בשטר ע"י כסף מחלק אותה מנמכר לגוי. שָׂם מה שאינו נקנה אינו מגדרי שֵׂם קנין עם כסף, אלא מחיסרון אחר, שאינו בשטר. ובענין גדרי כסף אין חילוק בין אמה לנמכר לגוי.
לכן כשהתורה מלמדת שקנין אמה שוה לפדיונה, כמו בנמכר לגוי, כלול בלימוד שגם גוף הקנין נעשה ע"י כסף.
לכן כשהתורה מלמדת שקנין אמה שוה לפדיונה, כמו בנמכר לגוי, ע"כ כלול בלימוד שגם גוף הקנין נעשה ע"י כסף.
יותר קל לחדש קנין כסף באמה הקונה עצמה, שהגדרים כבר קיימים, מאשר לומר שכסף הקשור לקנין הוא חלק ממנו במקום שאינו יכול להיות קנין בעצמו.
ה) כיון שכך, שוב אפשר לומר שזו גם כוונת רש"י, במ"ש דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ומיושבת קושית הריטב"א. ומה שלא כתב רש"י את כל דברי הרא"ש, אולי משום שדרכו להסביר רק את המפורש בגמרא, ולא את האריכות שהגמרא מבליעה. (עדין הלשון צ"ע).
|
|
|
|
|
