|
|
|
|
קידושין י"ד.
הא נמי יוצאה בחליצה. הא נמי אוסרה מתירה
ובמיתת היבם מנלן ק"ו ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה יבמה שהיא בלאו לא כל שכן מה לאשת איש שכן יוצאה בגט תאמר בזו שאינה יוצאה בגט הא נמי יוצאה בחליצה. אלא מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה אמר רב אשי הא נמי אוסרה מתירה יבם אוסרה יבם שרי לה וכו' ותהא יבמה יוצאת בגט מקל וחומר ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה יוצאה בגט זו שיוצאה בחליצה אין דין שיוצאה בגט וכו'.
א) יש לעיין במ"ש, תאמר בזו שאינה יוצאה בגט, הא נמי יוצאה בחליצה. האם הפירוש הוא שגט וחליצה יש להן אותו ענין, ולכן אין לפרוך את הק"ו ע"י עדיפות אשת איש בגט. אין זו עדיפות. גם יבמה יוצאת בכזה. (אבל דוחק לומר שהם ענין אחד שהרי חליצה מוטעית כשרה, יבמות ק"ו., דאין בה שליח, רש"י שם, משמע קצת שעניינה אחר, ועיקרה הוא מצוה שבגופה. וע"ע רמב"ם ריש הל' יבום, שעיקרו מצוה). או הפירוש הוא שכיון שגם ביבמה יש עדיפות כנגד העדיפות של אשת איש, שוב אפשר לעשות כאן ק"ו. ומה שבעלמא אם המלמד עדיף על הלמד בדבר אחד שוב אין למדים אף שהלמד עדיף בדברים רבים, אין זה אלא בק"ו שנוצר ע"י עדיפות בדינים, שאין ראיה שדין אחד לא גורם את הדין שרוצים ללמוד יותר מכל שאר הדינים. אבל בק"ו שהוא מסברא (עי' אות ה') אין פורכים כן, צריך ידיעה כדי לפרוך סברא, ולא די בהטלת ספק עדיפות בכלל.
כלומר בק"ו מסברא מתחילים בעדיפות ידועה, לכן צריך ידיעה כדי לפרוך אותה, ואילו בק"ו שנובע מדינים, אין ידיעה שהעדיפות גורמת את הדין, לכן די ביצירת ספק שמא הדין תלוי בדבר אחר שבו המלמד עדיף מהלמד.
ב) המהרי"ט ד"ה ומה, שלשונו "דאין זו חומרא" שהרי יוצאה בגט. עכ"ל. משמע שסובר כצד הראשון.
לשון המהרי"ט בתחילת ד"ה ומה אינה ברורה. ונראה שעיקר הפירוש לדעתו, שאין ללמוד יציאה ליבמה במיתת היבם בק"ו מיציאת אשת איש, הגרועה לענין חליצה. שהרי העדיפות של אשת איש בגט סותרת את הק"ו בין אם חליצה וגט הם דבר אחד שאז אין התחלה לק"ו, ובין אם הם שני דברים, שאז יש פירכא על תחילת הדין. אבל לענין פירכא על הק"ו שיציאת אישה גרועה בחיוב מיתה, המקשן יסבור שגט וחליצה הם שני עניינים, ואישה עדיפה בגט, ויש פירכא. (די שיהיה לו ספק בכך). התרצן יסבור שהם ענין אחד.
ג) כתב ר' יוסף ענגיל באתוון דאורייתא ריש כלל ח' שהמקשן (שאמר מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה וכו') היה סבור דאיסור יבמה לשוק עדיין הוא גם עתה מכח הבעל, שלא נסתלק אישות הבעל לגמרי, והאוסר הוא הבעל והמתיר במיתתו הוא היבם. ורב אשי הוא שחידש דהיבם הוא האוסר ולא הבעל. והביא כזאת מגיטין פ"ג: (על מגרש אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, והלכה ונישאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה, שמותרת לזה שנאסרה עליו) היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר ולא והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר התם יבם הוא קא אסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא.
אבל עי' רש"י ד"ה שכן אוסרה מתירה, שהרי בעלה הוא האוסרה לפיכך הוא מתירה במיתתו אבל יבמה "דקידושי דבעל" קאסרי לה היאך תהא מיתת היבם מתירתה. משמע שמעשה הקידושין של הבעל הוא הנחשב לאוסר, לפי המקשן, ולא היותה של היבמה בזיקה לבעל הראשון.
ד) ונראה ע"פ המהרי"ט כאן ד"ה ומה, שהקשה, אמאי לא עביד ק"ו (כשאמר ותהא יבמה יוצאת בגט) מכח שאשה בחנק ואעפ"כ יוצאה בגט יבמה שבלאו לא כ"ש. וישב שאין ללמוד כן משום הפירכא מה לאשה שכן קנה הוא לעצמו לפיכך ניתרת ע"י עצמו תאמר ביבמה שמן השמים הקנו לו (מן השמים זה יותר כח כדהוכיח המהרי"ט מנדרים ע"ד. שכיון שליבם שהקנו לו מן השמים יותר פשוט שיכול להפר נדריה). ומיהו לענין שתהא מיתת היבם מתירה אין לפרוך כן, שלא הוא המתירה, אלא מן השמים הפקיעוה, כדאמרינן מסברא הוא אסרה והוא שרתה. (צ"ע הלשון הא נמי אוסרה מתירה).
לפי המהרי"ט אפשר שמ"ש המקשן שהבעל אוסר ולכן הוא יכול להתיר, היינו שאוסר ע"י עצמו במעשה הקידושין ומתיר ע"י מיתה, ויבם איסורו חזק משל איש, שאינו אוסר, אלא בגללו אוסרים מן השמים, ולכן אינו יכול להתיר ע"י מיתה. ותירוץ רב אשי הוא, שלגבי קנית עצמה ע"י מיתה, שהיא מן השמים, אין קנין היבם שנעשה משמים, גרוע לענין הפקעה מקנין בעל שנעשה ע"י עצמו.
ה) כיון שהטעם הוא אסרה והוא שרי לה הוא סברא, כמ"ש מהרי"ט, אפשר שהמקשן סובר שהק"ו הוא מכח עדיפות בדינים, היינו כמו שיש באשת איש חנק כך האישות קיימת ביותר מקרים, ואם בה פוקעת בגט, ק"ו שתפקע ביבמה שאין בה אלא לאו. ולכן אפשר לפרוך מעדיפות אשת איש שבה אין נעשה איסורה מן השמים, זו עדיפות שיכולה לגרום דין, כנ"ל, וכל עדיפות שישנה במלמד מונעת ק"ו. התירוץ סובר שהק"ו מאשת איש שהיא שהיא בחנק, אינו ק"ו מכח דין, (אולי בק"ו מדין ראוי היה לומר כשם שישנה בדין חנק כך ישנה בדין גט, "אינה פוקעת" אינו דין בפני עצמו, אלא פרט בענין גט). אלא זה ק"ו מסברא, האישות חזקה יותר לכן קשה יותר להפקיעה, וממילא הפירכא נחשבת מצד הסברא שבה, ובזה כיון שהיציאה בידי שמים שוב אין גריעות אם הכניסה בידי שמים.
התרצן סובר ש"בידי שמים" אף שיכול לגרום דין, אינו דין בעצמו, ואינו פירכא אלא מצד הסברא.
|
|
|
|
|
