|
|
|
|
קידושין י"ד.
(יבמות ק"א:) בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה (לשיטת רש"י)
בחליצה מנלן (שקונה עצמה) דכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל (רש"י, בישראל ראויה להביא לבית משחלצה) וכו' האי מיבעי ליה לכדתני רב שמואל בר יהודה בישראל ב"ד של ישראל ולא בבית דין של עובדי כוכבים (גרים) תרי בישראל כתיבי ואכתי מיבעי ליה לכדתניא אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון ובאתה יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם ואמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל ההוא מונקרא שמו נפקא.
יבמות ק"א:. אלא הדיוטו' (שכשרים לבי"ד של מיאון) מנא ליה (לר' יהודה שדורש את "זקני" למנין חמישה בחליצה) נפקא מבישראל ישראל כל דהו ואידך (חכ') מיבעי ליה לכדתני רב שמואל בר יהודה בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואידך בישראל אחרינא כתיב ואידך מיבעי ליה לכדתניא א"ר יהודה וכו' ובאה יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל ואידך מונקרא נפקא.
א) סוגיית קידושין שלא מביאה קרא לענין בי"ד הדיוטות, כ' בתוס' הרא"ש שסוברת כחכמים ביבמות שדורשים זאת מ"זקני". אמנם לחכ' ביבמות "בישראל" השני נדרש לכולם עונים חלוץ הנעל, ואילו לסוגיית קידושין נדרש לקונה עצמה. לכאורה סוגיות קידושין ויבמות חלוקות בענין מה משניהם עדיף לדרוש. (עי' בתוס' הרא"ש שכתב כתוס' יבמות שיובא להלן. ורש"י לא צריך לזה כדלהלן).
ב) נראה ששתי הסוגיות סוברות שאין דרישת כולם עונים גורמת שלא יוכלו לדרוש את קונה עצמה, ולהיפך. אבל אפשר שיש מחלוקת בין הסוגיות מה ראוי להחשב כעיקר הדרשה של "בישראל" (שאמנם מקבלת את התוכן ע"י מה שסמוך) ובין דרשה של הסמוך כשלעצמו (שאמנם מקבל את התוכן ע"י "בישראל").
ונֹאמר שסוגית קידושין סוברת שבדרשת "בישראל בית חלוץ" (שלפי רש"י הדרשה בישראל ראויה להביא לבית) המילה "בית" מיותרת, שהרי אין אומרים אלא חלוץ הנעל, וכמ"ש כאן ר' טרפון, וכן ברמב"ם הל' יבום וחליצה פ"ד ה"ח ובשו"ע אה"ע סי' קס"ט סע' מ"ב. בדרשת "ונקרא שמו" אין לשון מיותרת, לכן היא נמצאת בדרגה פחותה של עדיפות להדרש, ואין היא עיקר הדרשה.
אמנם גם היא נדרשת. עי' חולין קי"ד:, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנוכרי אין לי אלא לגר בנתינה ולנוכרי במכירה לגר במכירה מנין ת"ל לגר תתננה או מכור לעובד כוכבים בנתינה מנין ת"ל תתננה או מכור לנכרי. הרי "תתננה או מכור" נקרא פעמים. לכן גם פה קוראים שוב את "בישראל". ועי' ל"ב מידות דר"א בנו של ר"י הגלילי מידה י"א מסידור שנחלק, ובביאור הגר"א יהושע פי"ג פס' ז'.
(לפי רש"י כאן א"צ למ"ש ר"י בתוס' יבמות, הובא בתוס' הרא"ש כאן. ור"יּ לשיטתו שדרשת קונה עצמה אינה כוללת את "בית).
ג) וכן נֹאמר שסוגית יבמות סוברת שעדיף לדרוש את ונקרא שמו.
הטעם. התוס' יבמות אמרו שאילו נכתב רק ונקרא שמו בלא "בישראל" היה משמע שרק הדיינים עונים. אכן אין זה מוכח מתוך הכתוב, אלא כיון שלא שלא נזכר ע"י מי נקרא, ובפרשה נזכרים רק היבמה ובית הדין, מתוך הסתימה משמע שאחד משני אלה קורא. אילו היבמה היתה הקוראת היה לתורה לכתוב וקראה שמו, ממילא אין הקוראים אלא בי"ד. כיון שאין ברור מתוך הכתוב התוכן של "ונקרא" הרי זו סיבה לדרוש את הכתוב וללמוד את התוכן, כדי שלא נצטרך ללכת אחר הסתימה. הליכה אחר סתימה אינה אמירה, ועדיף מצב שבו התוכן אָמוּר. או אחרת קצת, הליכה אחר סתמות אינה אמירה אלא היסק מחוץ לאמירה שנוצר ממצב ספקי. העדיפות היא שהתורה לא תהיה במצב ספקי.
ומה שאין מביאים ביבמות את הדין שבקידושין משום שאחר שהזכירו ש"ונקרא שמו" למד ממה שנסמך ל"בישראל" שוב לא האריכה הגמרא להביא את קונה עצמה שאפשר לישב בה אותו ישוב.
ד) אמנם אפשר שגם סוגית יבמות מודה שעדיף לדרוש לענין קונה עצמה, ומה שאמרו ואידך (חכ') מיבעיא ליה וכו' ענו כולכם, הוא כדי להביא דין שהוא אליבא דר' יהודה שבאים להקשות עליו. (הדין שכולם עונים הוא גם דעת ר' יהודה עצמו, וכמ"ש במשנה יבמות ק"ו:). ואחר שהזכירו ש"ונקרא שמו למד ממה שנסמך ל"בישראל" שוב לא האריכה הגמרא להביא את קונה עצמה שאפשר לישב בה אותו ישוב.
ה) יותר נראה לומר שאין עדיפות בין שתי הדרשות. מסתבר ששתי הדרשות שוות לענין מה נחשב עיקר הדרשה של בישראל. שהרי ההבדל ביניהם הוא במה שמביא לדרוש, אבל גוף הדרשה בשניהם הוא שלשון הסמוכה ל"בישראל" נדרשת עם בישראל. והרי זה מה שחשוב לענין איך לדרוש את "בישראל".
והנ"ל ביבמות נוח יותר.
ובקידושין באמת כשאומר שענו כולכם נפקא מונקרא שמו אינו סובר שעיקר "בישראל" לקונה עצמה, אלא נדרש במידה שוה ל"ונקרא שמו" ול"בית חלוץ". ומ"שּ הגמ' ההוא מונקרא שמו נפקא, היינו שאילו לא הלשון הנפרדת של ונקרא שמו לא היינו דורשים את שתי הדרשות.
ומה שמביאה תחילה את בית חלוץ הוא משום שזה עיקר הנידון כאן.
רש"י על התורה פירש ש"ונקרא" היינו ע"י התלמידים. אין מורה שכך הוא הפשט, אלא שבתורה כתוב ונקרא שמו ורש"י צריך לפרש שאין הכוונה שזו החניכה של החולץ אלא שיקראו לו, ומתוך כך מפרש מי הקורא., דרך רש"י לומר את הלמד מהדרש כאשר בלעדיו הפשט חלקי).
ו) מחלוקת ר' יהודה וחכ' ביבמות, האם דורשים את "בישראל" השני כשלעצמו, או ש"בישראל" נדרש רק עם הסמוך לו, נראה שאינה אלא משום שלחכ' אין מה לדרוש ל"בישראל" השני כשלעצמו. היינו עיקר מחלוקתם היא האם לדרוש את "זקני" לחמישה דיינים, ואז "בישראל" נצרך להדיוטות, או לא לדרוש לענין חמישה דיינים.
דנראה שר"י הדורש לחמישה, לשיטתו שיש חמישה גם בסמיכת זקנים על פר העלם דבר, ובעגלה ערופה (סנהדרין ב'.). א"כ הדרשה שיש גם חמישה בבי"ד של חליצה אינה חידוש גדר. לחכ' שסמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלושה, הרי דרשת חמישה בחליצה היא גדר חדש בגדרי בי"ד וקשה יותר ללמוד זאת, ועדיף להשאיר את בישראל כשאינו נדרש בפני עצמו. (חליצה היא בי"ד וכמו שמחלקת הגמרא מי אומר חלוץ הנעל. ונלמד מלשון זקנים).
מ"ש שכאן הדרשה של ר' יהודה נסמכת על דרשתו בסמיכת זקנים, הוא משום שהדרשה שצריך חמישה ברורה יותר בסמיכה מאשר בחליצה, כמ"ש הגמ' סנהדרין י"ג: ששם "וסמכו" מיותר לגמרי לר' יהודה. (וכן בעגלה ערופה, זקניך שתים ושופטיך שתים, עי' סנהדרין י"ד.). ואכן אמרה הגמרא שכאן ר"י הדר ביה.
ז) נראה שגם לר"י עדיף היה ללמוד מ"זקני" לבי"ד הדיוטות אילו כל השאלה היתה מה לדרוש מ"זקני" בפני עצמו. ריבוי של הדיוטות הוא נתינת תוכן (חדש) למילה זקני, ואילו בדרשת נוטריקון אין ל"זקני" תוכן הקיים בפני עצמו, אלא הוא אמירה של עוד שנים במקום שנזכר קודם. כעין דרשת בסוכות בסוכות, שמרבים דפנות ולא סוכות שלימות. ר"י דורש למנין חמישה משום שאין לו דרשה אחרת, בי"ד הדיוטות נלמד מ"בישראל".
חכמים לא דורשים הדיוטות מ"בישראל" משום שאינו מיותר לגמרי. שהרי גם אם אינו נדרש בפני עצמו הרי הוא נצרך להדרש עם הסמוכים לו. לכן הקושי ב"חמישה" לרבנן גורם שלא יהיה ראוי ללמוד את "בישראל" השני גם ליִתּוּר בפני עצמו, כדי שעל ידי זה יתפנה "זקני" לדרשה גרועה של נוטריקון.
בלשון אחרת. יש בפנינו שלושה דברים העומדים לדרשה. "זקני" בישראל" "בישראל". אין קדימה את מי לדרוש קודם. לכן כשדנים על "בישראל" השני שכבר אינו מיותר לגמרי, נצרך לדרישת הסמוכים לו, יש בעיה האם לדרוש אותו גם בפני עצמו, כדי שאז יתפנה "זקני" לדרשת נוטריקון, או לא.
לר' יהודה שאין גדר חדש במה שהתחדש ע"י הנוטריקון, הרי מידת היִתּוּר הקטנה של "בישראל" השני מספיקה לזה. לחכמים אין מספיקה.
ח) ר' יהודה חזר בו כמ"ש הגמרא יבמות ק"ב: אפשר משום שסבר כעין חכמים, שעצם הדרשה של נוטריקון אינה נעשית ע"י יתור גרוע כנ"ל, שנצרך לדרישת הסמוכים.
(אפשר שזה הוא גם טעם חכמים, ואין המחלוקת כאן תלויה במחלוקת בסנהדרין).
סיכום. לכ"ע "בישראל" אחד נדרש למעט גרים. "בישראל" השני לסוגיין ולחכ' ביבמות נדרש רק עם הסמוכים לו. לר"י נדרש גם בפני עצמו. המחלוקת האם "ישראל" השני, אף שאינו מיותר לגמרי, די בו כדי ליתר את "זקני" לדרשה גרועה.
ט) הטעם שר"י לא פירש כרש"י שהלימוד שקונה עצמה הוא מ"בית" חלוץ, שאז היה יכול לומר שהטעם שדורשים גם את קונה עצמה הוא כיון שיש יתור "בית" המחייב דרשה, כנ"ל. נראה שהוא לפי מ"ש הריטב"א בשם ר"י יבמות צ"ב. שאף לפי הלשון שהורו בי"ד לאשה שהלך בעלה וכו' להנשא וזינתה זנות פנויה פטורה כיון שהתירוה מטעם שעשאוה כפנויה בפסק דינם, מ"מ אם הבעל לא כתב בגט שמותרת לכל אדם אף שכ' שמותרת להנשא, אינו גט, משום שהוה שיור, שבלשון גט הולכים אחר הלשון ואילו בבי"ד הולכים אחר הטעם.
לפי זה אפשר לומר שאילו כתבה התורה מה שנדרש "בישראל בונה בית", לא היה משמע בלשון היתר לפנויה. וכאן לא היינו הולכים אחר הסברא שההיתר משם פנויה, שהרי תחילת הדיון הוא משום הלשון, ועוד שהרי יש מקום לסברא שרק אחר שנשאת לאחר מפקיעה את הזיקה מהראשון, כעין סברת ר"ש בנתיבמה לשני ואח"כ נולד אחיו (יבמות י"ח:). והיינו אומרים שדברי התורה הם שמותר לה להנשא ולהפקיע את הזיקה ליבם. לרש"י אין סברא זו אלא ביבום שאז י"ל שנתרוקנה רשות המת לאחיו, ולא בנשאת לזר. וכאן עדיף לא לחדש סברא.
|
|
|
|
|
