|
|
|
|
קידושין י"ג:
אפיקתה ממיתה ואוקימתה על עשה
ודילמא לכה"ג בלאו לכולי עלמא בעשה האי עשה מאי עבידתיה אי דאהניא מיתת הבעל תישתרי לגמרי אי דלא אהניא מיתת הבעל תוקמה במילתא קמייתא אלמה לא אפיקתה ממיתה ואוקימתה על עשה מידי דהוה אפסולי המוקדשים דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזה ועבודה אסירי.
א) כ' רש"י, לכולי עלמא בעשה, ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גירושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת משמע. לתוס' העשה, ודבק באשתו ולא באשת חבירו (סנהדרין נ"ח.).
בתוס' הרא"ש הקשה על רש"י דהאי לאו עשה הוא אלא דגלי לן קרא דנשארה באיסור הראשון במיתה ובכרת.
והרמב"ן הקשה על רש"י, שהיו צריכין בגמרא לפרש כן ולומר במסקנא בהאי עשה מאי דרשינן ביה. וכתב שאין זו הדרשה כתובה בשום מקום ושלחה מצרך צריך. (להלן מ"א. ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלח ושלחה, רש"י, שני פעמים נאמר בענין, מלמד שהשליח עושה שליח).
בתוס' הרא"ש הקשה על התוס' שאיסור גיזה ועבודה הוא איסור נפרד ממעילה ומנין ללמוד להשארות מקצת איסור אישות.
ופירשו הרמב"ן והריטב"א שאין כאן עשה ממש אלא הקלשה של איסור החנק שהיתה חייבת בו. ומה שהביאה הגמרא ראיה מפסולי המוקדשין הוא שקיים איסור שפקע מקצתו ולא כולו, בפסולי המוקדשין, שהתורה חידשה שנשאר איסור גיזה ועבודה. וממילא כאן כשיש ראיה לפקיעת איסור אשת איש אין ללמוד יותר ממה שמוכח לגמרי שפקע, היינו עד עשה, ואין הוכחה שפקע לגמרי. והוסיף הריטב"א שבפסולי המוקדשין, כיון שהיה פדיון אילו לא היתה ראיה היינו אומרים שפקע לגמרי, לכן צריך לימוד של גיזה.
ב) וקשה על הרמב"ן, למה עדיף ללמוד מגיזה ועבודה ששייך איסור חלקי, ולא ללמוד מיבם, שנאמר בו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ומאותו שיקול שאמרנו שגיזה שיור של איסור מעילה נאמר כן באיסור יבמה לשוק. ומשם עדיף ללמוד, שהרי ההקלשה היא באסור אשת איש עצמה.
ועוד, אין הראיה מאיסור גיזה מספיקה. מנין שיוצרים גדר חדש כדי לומר שאיסור נקלש, אולי אין אומרים כן אלא כשהתורה מודיעה שקיים גדר כזה.
ג) ואולי יש לומר שבאמת אנו אומרים כעין הרמב"ן, שאם מצאנו איסור שאפשר לומר שהוא חלק מאיסור רחב יותר, אנו אומרים כן כדי לא לחדש גדר. איסור חדש הוא מחודש יותר מאיסור חלקי. ועדיף לומר שהענין של גיזה בפסולי המוקשים הוא הקלשה של איסור מעילה מאשר לומר שהוא גדר חדש. ומיושבת קושית הרא"ש על התוס'.
אמנם לא היינו מחדשים שקיים גדר של איסור מוקלש במקום מסוים אלא אם מצאנו סיוע לומר שיש הקלשה באותו מקום. ללא סיוע עדיף לומר שהאיסור הקודם פקע לגמרי, ולא מחדשים גדר.
ובזה מיושב גם למה מביאים ראיה לקיום איסור מוקלש מגיזה ועבודה, ולא מיבם. אולי מיבם לא היינו למדים שקיים מושג של איסור שהוקלש. שם יש מקום לתלות את האיסור בזיקת האשה ליבם. במקום לחדש גדר של איסור שנקלש, עדיף לומר שהוא נובע מדין היבום שעליה.
ד) וזה מה שמביא רש"י מהכתוב של ושלחה והיתה לאיש אחר. כיון שמצאנו איסור מוקלש, בגיזה (שבה עדיף לומר שהוא הקלשה, כנ"ל) , אנו דורשים את "ושלחה והיתה" למעט אלמנה ולומר שבה אין "והיתה".
אילו לא מצאנו את הגדר של איסור מוקלש היה עדיף לדרוש את "ושלחה" לענין שהאשה עושה שליח, אין בזה שום גדר חדש.
למסקנה שמיתה מתירה לגמרי את האשה, פשוט שחוזרים לדרשה הידועה של האשה עושה שליח.
ומיושבת קושית הרמב"ן למה לא אמרו האי עשה מאי עביד ביה.
היסוד של הדיון הוא העדיפות לא לחדש גדרים. גדר של איסור ידוע שהוקלש הוא גדר מחודש, ועדיף לומר שאיסור בטל לגמרי מאשר לומר שהוקלש. אמנם איסור מוקלש מחודש פחות מאשר גדר חדש לגמרי, ועדיף להעמיד איסור ידוע כאיסור מוקלש מאשר להעמידו כגדר חדש.
ה) קושית הרמב"ן על רש"י שבגמרא לא הזכירו במפורש את העשה. יש לומר שלרש"י קיימת גם האפשרות של התוס', שהטעם הוא ודבק באשתו. אמנם רש"י לא רצה להביא אותו משום שבו קשה יותר לומר שהוא הקלשה של איסור אשת איש שבחנק. שהרי העשה קיים אצל גויים כגדר לעצמו, ואין עדיפות כל כך לומר שבישראל הוא הקלשה ואצל גוים קיים במצב קלוש, אפילו אחר שלמדנו שקיים ענין של הקלשה.
הגמרא לא רצתה להכנס לדיון בין שתי האפשרויות לכן לא הזכירה את הדבר.
|
|
|
|
|
