|
|
|
|
קידושין ט':
עַד דמקדש והדר בעיל
ובביאה מנא לן אמר ר' אבהו א"ר יוחנן דאמר קרא בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה א"ל ר' זירא לר' אבהו וכו' כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל מתקיף לה ר' אבא בר ממל אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעיל בעולה היא וכו' אמר רב נחמן בר יצחק משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס.
א) לכאורה כח הסברא הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס הוא לומר איך לחלק בין שני כתובים המכחישים. כתוב אחד כי יקח ובעלה, עד דמקדש והדר בעיל, שמשמעו אין קידושין בלא בעילה, וכתוב שני קיום נערה בתולה מאורסה, שמוכח שיש איזה קידושין בלא בעילה. לר' יוחנן אנו אומרים שכי יקח ובעלה מתקבל רק בחלקו, והסברא הואיל וגמר ומוציא גמר ומכניס מכריעה שהחלק שיוצא מכלל יקח ובעלה הוא החלק של לקיחה ע"י שטר.
ר' החולק על ר"י סובר שעדיף להעביר את "יקח ובעלה" למשמעות "יקח או בעלה". שהוא משמעות שניה קרובה ל"וגם בעלה".
עי' בחולין ע"ח:, דתניא (ויקרא כ') איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מנין ת"ל (שם) אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. לר' יונתן מפורש שהמשמעויות "וגם" ו"או" קרובות, וגם ר' יאשיה לא יחלוק אלא שמעדיף קצת את "וגם" ואינו לומד מחסרון יחדו.
ועי' בקרא דברים יז, לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום. שהכוונה שור או שה. וויקרא ז כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. וכן רמב"ן בראשית ט' ה', וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה פתרונו בעוף או בבהמה.
ב) עי' סוטה י"ד: (ומנחות י"ט:), לפני ה' יכול במערב ת"ל אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו רבי אלעזר אומר יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. ורש"י דכיון דאפשר לקיים את שניהם תו לא תוקמה רצה זה עושה רצה זה עושה אלא תפוס המקיים את שניהם.
נראה שלר"א עיקר פשט לפני ה' הוא כל מקום לפני ה', כל צד מערב, ופני המזבח כל מקום בצד דרום. והיה מקום לומר שע"י ההכחשה נאמר או מערב או דרום וכל צד יתקיים באופן חלקי (כעין דעת ר' אליעזר בחג לה', ביצה ט"ו:), ואומר ר' אלעזר שעדיף להעביר את המשמעות "דרום כולו" ל"דרום" שעי"ז יתקיים כל התוכן שלה.
(לת"ק, עי' רש"י והסוגיה, שאינו יכול לקיים שניהם.)
עי' יומא כ'. כתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים הא כיצד חלקה, חציו להקטרה וחציו להרמה. שם "חציו" אינו משמעות של "כל הלילה", אלא לקיחה של מקצת.
אבל שם אין משמעות קרובה של כל הלילה והקטיר.
ג) טעם ר"י המעדיף להשאיר את המשמעות של "יקח וגם בעלה" ולקיים אותה באופן חלקי.
לפני לימוד של יקח ובעלה יש ידיעה הפוכה בקידושין בשטר, שלמד מגט, הכנסה מהוצאה. האמירה שצריך גם ביאה, לגבי שטר היא הוצאה מהידוע. לגבי כסף אין לנו אמירה שמועיל לבד. אמירה של הוצאה מידוע ואמירה סתמית הן שתי אמירות נפרדות.
כשאומרים שהאמירה שצריך גם ביאה חלה רק על כסף, אין זה ביטול חלקי של אמירה, אלא העמדת הכתוב על אמירה אחת. וזה עדיף על העברת משמעות למשמעות אחרת, אף כשהאחרת קרובה. לכן כאן עדיף לשמוע מ"ובעלה" שצריך גם בעילה רק לגבי כסף, מאשר להעבירו לעין שביאה קונה לבד.
(עי' סנהדרין ס"ג. ש"לא תאכלו על הדם" אזהרה לאכילה קודם שתצא נפש הבהמה, ואכילת קודשים כשהדם במזרק ואזהרה לבן סורר ומורה וכו', והוה לאו שבכללות שאין לוקים עליו. הרי שיש לשון אחת שיש בה כמה אמירות. אכן שם אמירות נפרדות לגמרי).
ד) או בדרך אחרת, ר' יוחנן סובר שכאן הסברא הואיל וגמר ומוציא גמר ומכניס חזקה דיה כדי לעשות את קידושי שטר לגדר נפרד מקידושי כסף. כלומר "שטר" הוא דבר נפרד. ואמירה לגבי כסף ולגבי שטר היא אמירה לגבי שני דברים נפרדים, והיא כשתי אמירות.
ועי' חולין פ"ח:, וכל כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט. ורש"י, דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי. הרי שקיים אמירה אחת לגבי דברים שונים ובה עדיף להעמיד את הכלל באחד משני הדברים מאשר לקבל רק חלק ממנו.
(לדרך הראשונה התוכן של האמירה של כסף שונה משל שטר, בכסף רק מוסיף שצריך גם ביאה ובשטר גם סותר את מה שלמדנו שֶׁדַּי בשטר . לדרך השניה כסף ושטר הם דברים נפרדים, ולכן יש אמירות נפרדות).
ה) ר' יסבור שהסברא הואיל וגמר ומוציא גמר ומכניס אינה סברא חזקה עד כדי ללמוד קנין כניסה בשטר מקנין יציאה, ואם יש בו ממש הוא רק כדי להעדיף שטר על כסף אם למדים שאחד מהם בלבד מועיל לבדו. כיון שכך, כל האמירה של יקח ובעלה אם למדים ממנה שיש צורך בביאה אחר שטר או כסף, היא אמירה אחת. וכשיש הכחשה מנערה בתולה עדיף להעביר את משמעות "יקח ובעלה" ל"יקח או בעלה".
ועי' תשובת הרמב"ם שהובאה בהשגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב' שסובר קנין כסף מפורש בתורה. והוא כר"י כנ"ל. ובתשובות הר"א בן הרמב"ם כתב שבסוף ימיו חזר בו, והוא כשיטת ר'.
ו) או בדרך אחרת. נראה שר' יוחנן יודה שבכל מקום אמרינן כר'. אלא שסובר שכאן הסברא הואיל וגמר ומוציא גמר ומכניס חזקה דיה כדי לעשות את קידושי שטר לגדר נפרד מקידושי כסף, כך שאין יצירת גדר חדש בחלוקה בין כסף ושטר.
כלומר, הכלל שעדיף להעביר את המשמעות של כתוב המכחיש למשמעות אחרת המתקבלת באופן מלא, הטעם לו הוא שעדיף לא ליצור גדר חדש. כאן הוא שלא לעשות גדר קנין כסף וגדר קנין שטר. הטענה הואיל וגמר ומוציא גמר ומכניס היא, שיש סברא לחלק בין כסף ושטר לענין הדין של צריך גם בעילה. שטר מצאנו שכוחו ליצור לבד קנין באשה, ואילו לא היה לנו גילוי אחר היינו למדים הכנסה מהוצאה. או יותר מזה, היינו אומרים שהכנסה והוצאה הם גדר אחד ומה שאמרה התורה בהוצאה קיים גם בהכנסה. אם היה רק "יקח ובעלה" ללא "נערה בתולה מאורסה" היינו אומרים שהסתימה של יקח ובעלה מוציאה מהאמירה של הכנסה והוצאה גדר אחד (בשטר). אחר שיש גילוי של נערה בתולה אנו מחזירים את הלימוד הראשון של הכנסה מהוצאה, ואין זה גדר חדש.
|
|
|
|
|
