|
|
|
|
קידושין ט'.
הויות ליציאות מקשינן או הויות להדדי מקשינן
בעי ר' שמעון בן לקיש שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הוייה בעינן לשמה או דלמא הויות להדדי מקשינן (רש"י כתובות ע"ד. והיתה לאיש אחר כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה) מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה בתר דבעיא הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן דאמר קרא ויצאה והיתה.
וברש"י הדר פשטה ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו.
א) ההו"א שדין שטר קידושין יהיה כדין כסף קידושין הוא רק משום שיש היקש הוויות להדדי, אבל בלא זה לא היינו למדים מכסף, דר"ל סובר דון מינה ומינה. עי' רש"י יבמות ע"ח:, ר"ל (דאמר ממזרת מדור עשירי ואילך מותרת, שלא פורשה בכתוב, שזה הלמד מעמוני) סבר כמאן דאמר דון מינה ומינה מה להלן (עמוני) עד עולם אף כאן עד עולם ומינה מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות.
חזר ופשט ר"ל שלמדים מיציאה.
לכאורה טעמו שאומרים דון מינה ומינה אפי' נגד היקש.
אבל דוחק לומר כן שהרי החולקים על ר"ל אומרים אוקי באתרה אפי' כשאין היקש. ולא ראוי לרבות במחלוקת, וראוי לומר שבמקום שיש היקש לדין שבאתרה יוֹדֶה ר"ל.
ב) ונראה שר"ל סובר למסקנא שגם היציאה היא אתריה. כלומר קידושין בשטר אינן נמצאים רק במקום של קידושין אלא גם שטר נחשב מקומם.
והוא ע"פ דברי הרמב"ם אישות פ"ג ה"כ, וכן בשטר מתקדשת בו מן התורה כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס אבל הכסף מדברי סופרים. ויבואר הלימוד להלן. עכ"פ הסברא הואיל ומוציא מכניס נובעת מההנחה שהוצאה והכנסה בשטר הם ענין אחד. מקום אחד. (עי' סוף אות ה', שאין זה מוכח אליבא דגמ').
כיון שגם "שטר" וגם "קידושין" הם "אתריה" של שטר קידושין שוב אין להתחשב כאן כלל בענין אתריה.
ג) בשאר מקומות שדנין אם דון מינה ואוקי באתרה אין לומר כן.
עי' חולין ק"כ:, מה בכורים משקין היוצא מהן כמותן, אף תרומה נמי משקין היוצא מהן כמותן, שם המשקים היוצאים מהם נטפלים אליהם לפי הלימוד ואינם גדר אחר. וכן סנהדרין ע"ה: מה היא אם אמה אסורה, אף הוא אם אמו אסורה, אם האם ודאי היא טפלה לאם, ולא דבר חשיבות אחר.
ב"ק כ"ה: בגד ועור בשרץ ובמת. אין הבגד ועור "אתריה" כיון שדין טומאת ערב נובע משם שרץ. וכן יבמות ע"ח:, עשירי ואילך בממזר מעשירי ואילך בעמוני, אין "עשירי ואילך" נהפך "אתרא", כיון שהדין נדרש בעמוני בלא גדר עשירי ואילך. וכן נידה מ"ג: נגיעה בשכבת זרע מנגיעה בשרץ, אין הגודל כעדשה נחשב מקום, כיון שהוא רק פרט בשרץ. ועי' תו"כ שמיני פ"ז שיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחילת ברייתו בכעדשה.
מנחות ס"ב: תנופה בשלמי ציבור מתנופה בשלמי יחיד, לא למד שרק חזה ושוק בתנופה, היינו לא אמר שחזה ושוק הוא אתריה, משום שבשלמי ציבור הכל לכהנים, ואין אפשרות ליצור מושג של חזה ושוק השוה לזה של שלמי יחיד. (לר"פ שם הכל חזה ושוק).
שבועות ל"א. שבועת העדות משבועת הפקדון לענין חיוב במושבע מפי עצמו, האם גם מושבע מפי עצמו אינו חייב אלא בפני בי"ד. אין מושבע מפי עצמו הופך למקום שעליו חל דין שבועת העדות. דין שבועת העדות נאמרה באם לא יגיד וממנו דורשים (שבועות ל"ב.) במקום שאילו היה מגיד היה מועיל, ולא חוץ לבי"ד. דרשה זו היא כעין הפטור בפָסול לעדות שלכ"ע ישנו גם במושבע מעצמו. א"כ עיקר הבעיה היא בגדרי ראוי להעיד, האם מחוסר הליכה לבי"ד בכלל, וזה המקום של הדיון.
זבחים צ"א: ומנחות ק"ז., שמן לנדבה ממנחות, מקום הוא נסכים שבשלושה לוגים ולא הנדבה שהיא בלוג שמן. הטעם הוא שהרי בגמרא בהסבר המחלוקת מוסיף ומה מנחה קומצה וכו', נראה שאין הוספה זו רק לצורך גוף הדין אלא עיקר הטעם כיון שקמיצה אינה קיימת בנסכים עד עכשיו ואין לימוד נפרד כאן לקמיצה אין היא נחשבת מקום לכל הנידונים, וע"כ נסכים הוא המקום.
ד) דרך אחרת לומר שאין להתחשב בלשמה בענין "אתרה" היא, שהטעם שבכסף לא בעינן לשמה הוא משום שאי אפשר. טעם זה אינו שייך לשטר. ואילו דין אוקי באתרה הוא שהכללים הנמצאים במקום הם החלים על הפרט המתחדש.
ה) ביאור ספיקו של ר"ל.
בהקדם ביאור דעת הרמב"ם שהובאה אות ב'.
כתב הרמב"ם בתשובה שהובאה בהשגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש שני, ד"ה והנה ראינו, נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה וכו' ש"מ ודאי שיש מאורסה מן התורה בלא ביאה וכו' משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכנים.
(יסוד דבריו בגמ' דלהלן בסמוך. אמנם הגמ' אומרת זאת על האפשרות שלמדים שאין קידושין בלא ביאה, מ"מ יש ראיה משם שמהדין המפורש בתורה נובע שיש קידושין שנשארת בתולה, ומהגמרא מוכח שגילוי זה מוכיח על קידושי שטר. אכן אין מוכח אלא שהסברא מספיקה להכריע בהכחשת הכתובים, יש בתולה מול צריך בעילה, ולא ליצור אפשרות ששטר קונה באישה. כלו' מהגמרא לא מוכח ששטר הוא "מקום" נפרד. ועי' סימן הבא).
ו) הצורך בהיקש של ויצאה והיתה, למרות הגילוי של בתולה מאורסה הוא משום שאחר שלמדים מויצאה חינם שקיימים קידושי כסף, שוב ראוי לומר שהגילוי של בתולה מאורסה הוא לכסף, ולא לשטר, שהרי הכסף ידוע שמקדש, (אף אם קידושין גרועים, כלהלבן) ושטר לא ידוע.
אחר הלימוד לשטר מויצאה והיתה, אם נֹאמר שאין הבדל בין הלמד מכעין הלימוד מבתולה מאורסה, ובין הלמד מהיקש, פשוט שכיון שהיקש נצרך שוב לא מועיל הלימוד מבתולה מאורסה, והדין נחשב כלמד מהיקש. ואם נאמר שיש הבדל בין הלמד מדבר המפורש בתורה ובין הלמד מדרשה, שוב בשלב של לימוד מהמפורש למדים שטר, והלימוד מילפותות אינו סותר אותו, הרי נשאר הלימוד הראשון. כלו' ללימוד של משמע יש הוכחה לקנין אחד ובוררים אותו על פי הסברא, כנ"ל.
(ולאחר חזרתו האחרונה, שגם כסף מפורש, סובר הרמב"ם שכסף ושטר שיש גילוי אליהם, אף שהם תוכן גרוע, הם התוכן של בתולה מאורסה, ולא הולכים אחר הסברא, כמ"ש לעיל אילו לא נכתב שטר).
ז) ולנידון דידן.
אם אומרים שעיקר הלימוד לקנין שטר הוא מבתולה מאורסה, הרי לא שייך לומר בשטר דון מינה ומינה, אין עיקרו נידון מגט. ואין לנו אלא שני היקשים, ויצאה והיתה, והוויות להדדי, ואין לנו דרך להכריע ביניהם. אם עיקר הלימוד מויצאה והיתה שייך לומר בה דון מינה ומינה, אין אוקי באתרה כנגדה, כנ"ל סוף אות ב' ששניהם נחשבים אתרה, (או אות ד') ודון מינה ומינה מכריע בין ההיקשים.
בהו"א סבר ר"ל כצד הראשון ואין לו הכרעה בין יציאה והוויה ובין הוויות להדדי, ובמסקנה סבר כצד השני.
ח) מ"ש באות ו' בענין הבדל בין אם הלימוד מנערה בתולה ובין אם הלימוד מהיקש, שזה תלוי באם יש הבדל בין הכתוב בתורה במפורש, ובין הלמד. עי' יומא ל"ד., ת"ר ונסכו רביעית ההין ילמד של שחרית משל ערבית רבי אומר ערבית משל שחרית. ובתוס' (שם ע"ב) רבי אומר וכו' דאיכא בינייהו ציבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהם למ"ד דגמר ערבית משל שחרית א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית וכו'. הרי לתוס' יש הבדל בין הכתוב בהדיא ובין הלמד בילפותא לענין חשיבות המצוה, להקדים בקיומה.
וע"ע תוס' יבמות ז': ד"ה ואמר עולא, וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת כו'. וע"ע הגהות אשר"י עירובין ספ"ק בענין י"ב מיל שאינו כתוב בהדיא.
וע"ע רש"י זבחים י"ד. להכי לא כתביה טבילה בהדיא אלא כתב קבלה ומדסמכיה אאצבעו ונתן הוא דיליף לטבול אצבעו שצריך ליקח בעצמו ולטבול דמשמע הכי דלא תהא טבילת אצבע עבודה חשובה בהן לפגל מדלא אחשבה קרא להצריכה בפירוש.
ועי' הלכות פסוקות הלכות קידושין (ששון עמ' ק"ח) על מ"ש להלן כ"ד: נראין דברי ר"ט (שהיוצא במום א"צ גט) בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים, הואיל וכו' הואיל ומדרש חכמים הוא. דאע"ג דשאר אברים לשן ועין איתקוש כיון דמדרשה אתו צריך גט. ועי' רמב"ם אישות פ"ד ה"ו.
והרשב"א בשו"ת ח"א סי' א' קפ"ה ובמיוחסות סי' קכ"ה הביא כה"פ בשם רב אחא וחולק עליו. עיי"ש.
ועי' עוד שבועות כ"ה: שהכתוב בהדיא עדיף על הלמד מיתור. כי לא מחייבי רבנן בלאו והן (כגון נשבע לקיים את המצוה שאינו יכול להשבע לבטל) דכתיב להרע או להיטיב בהדיא אבל להבא ולשעבר (כגון שזרק פלוני שאינו בשיִזְרוֹק) דמריבויא דקראי אתו מחייבי (היינו אין למדים שאין האחד קיים ללא שאפשרי השני, אפילו הלשעבר שלמד מריבוי קיים במקום שאין העתיד אפשרי).
ט) אם קידושי שטר דאורייתא הרי לשיטת תוס', ואולי גם שאר שיטות הנ"ל עדיף לקדש בשטר מאשר בכסף. הלימוד הראשוני מנערה בתולה נשאר קיים, שהרי הוא קיים בשלב של לימוד הדבר המפורש בכתוב, ואין מה שיסתור אותו, וזה לימוד של דבר שיש לו חשיבות שאינה נלמדת באופן אחר. וממילא עיקר לימוד של קידושי שטר אינו מויצאה והיתה אלא מנערה בתולה.
בלשון אחרת. יש לימוד מנערה המאורסה לקידושי שטר. לימוד הנחשב למפורש בתורה. אחר שיש לימוד לקידושי כסף, נסתר הלימוד לשטר. אחר הלימוד מיציאה שוב אין סתירה ללימוד הראשוני אלא שאם אין הבדל בין היות דין מפורש או למד בהיקש אין מה להחזיר אותו, לבד אינו מועיל ואחר היקש ליציאה אינו דרוש.
לפי זה לר"ל, אחר שחזר ופשט את הבעיה, אין הבדל בין קידושין המפורשים בתורה ובין הלמדים בהיקש, וכשיטת הרשב"א.
אכן אפשר שגם אם עיקר היסוד של הילפותא הוא מנערה בתולה כיון שללא היקש הויה ליציאה לא היה מתקיים הלימוד מבתולה לשטר, שוב ההיקש ויצאה והיתה הוא מקור לדין שטר ואפשר לומר גם בו דון מינה ומינה. (אף שויצאה והיתה רק גורם שלא אומרים שבתולה בכסף, מ"מ הוא מקור ללימוד).
|
|
|
|
|
