|
|
|
|
קידושין ח'.
מנין לבעל חוב שקונה משכון
דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
א) כ' התוספות ד"ה מנין פי' בקונט' בשאר דוכתי להתחייב באונסין. ועי' רש"י פסחים ל"א:, קונה משכון כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין שאינו עליו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר שפטורין באונסין אלא כולו ברשותיה ובשמירתו עומד. (וע"ע רש"י ב"מ פ"ב. שקונה משכון לכל מילי להתחייב באונסין. וע"ע רש"י גיטין ל"ז.). משמע מרש"י שחיוב האונסין אינו נובע מהנאה שיש לבעל המשכון בזה שקנה בו זכות לגבות ע"י את חובו, אלא המלוה הוא בעלים גמור, אלא שיש לו חיוב להחזיר את החפץ אם יִפָּרע החוב, (או, כפי הרמב"ן, אם נפרע החוב בטל הקנין למפרע. ותוס' פסחים ל"א ע"ב בד"ה אלא חולקים). והתוס' כתבו שקנה את המשכון להתחייב בגניבה ואבידה. ונראה שזה חיוב הנובע מהנאת המלוה מזה שהחפץ משועבד לו. וע"ע תוס' ב"ק מ"ט: ד"ה משכונו דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול לפדותו ולסלקו בדמים.
ב) כ' התוס' ד"ה צדקה מנין וא"ת איכא צדקה ממה שיחזיר לו לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוי קונה ליה א"כ כשמברכו העני הוי ליה רבית דברים ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו.
נראה שהתירוצים הם לפי שיטת התוס' שאין המלוה קונה קנין גמור בחפץ, אלא רק זכות לגבות, כעין קנין פירות. אבל לרש"י, שהקנין קנין גמור, קשה איך למדים מ"צדק משלך" שיהיה "שלך" לגמרי, הרי גם אם יש למלוה קנין כל שהוא נחשב כנותן משלו, ודי בקנין כעין זה שיש לו לפי התוס'. וכן לתירוץ הראשון לא מוכח יותר משיטת התוס'.
ג) ונראה שלרש"י אין בגוף מה שמחזיר ללוה את המשכון מצות צדקה, שהרי את המשכון אינו רשאי להחזיק בידו מצד הדין וזה אינו בכלל "צדק משלך". עי' חולין קל"ד., ר' יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר ספק לקט לקט וכו' דאמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו. גם מה"אילימא" וגם מהמסקנה יוצא שרק כיון שמצד דיני ממונות רשאי להחזיק, נחשבת נתינת ספק לקט "צידוק משלו".
אמנם אפשר היה לומר שה"משלך" אינו נובע משם "צדק", שם זה יכול להתקיים גם במקום שנותן מה שחייב בלא"ה, אלא שעדיף להעמיד את "צדק" במקום שאין חיוב כעין פסחים כ"ד: כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. או שנֹאמר שיותר "צדק" הוא כשהנתינה משלו, והיִתור הנ"ל מעביר את "צדק" אל "יותר צדק". אבל גם ולך תהיה צדקה נדרוש כן, ולא נעמיד בהוספת צדקה על החיוב להשיב עבוט. (ואין כאן גדר חדש, כדלהלן).
ד) על כן צ"ל שהצדקה היא ממה שהלוה נהנה מממון המלוה. ומדויק לפי לשון רש"י פסחים ל"א:, איכא צדקה "בהא שכיבה ששכב בשמלתו". אם הצדקה בנתינה הול"ל "בהא שנתן לו".
עי' תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה יב הי"ג, (הובא ברש"י ויקרא ה' י"ז) רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו מצאה העני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו.
בפשטות מיירי שם אפי' אם לא ידע שאבד ולא היתה לו מחשבה כלל להניחו, בכ"ז מצוה שנעשית ע"י ממונו שלא בידיעתו מזכה אותו. מכאן יש ללמוד העדפה לפרש את החידוש של לך תהיה צדקה, שהוא, שמצוה הבאה ע"י ממונו בזה שעני נהנה מממונו היא זכות לו. בפשטות אין זה אלא בממונו הגמור, רק בזה הממון טפל אליו, וזכות ע"י הממון נעשית זכות שלו, כעין ענין חפץ המקבל טומאה ע"י יד שלו. ביתר ביאור באות ו'.
ה) (כאן אין הממון שלו לגמרי, למוכרו ולהשתמש בו, אבל זה מכח זכות שיש ללוה לקבלו אם יפרע את החוב. לפי הרמב"ן, שכשפורע בטל הקנין למפרע, אין אנו צריכים לומר שהאיסור להשתמש הוא שמא יבטל הקנין, ורק אם נאנס שוב אינו יכול להבטל, או לא ירצה הלווה לבטל, אלא אפשר שכיון שיש ללוה זכות לבטל אין המלוה רשאי להפקיע זכות זו, אבל עיקר הבעלות היא של המלוה.)
ו) ביאור הענין שאדם מתברך ע"י מצוה שנעשית בממונו שלא מדעתו, נראה ע"פ מה שמביא בס' שם משמואל בשם האבנ"ז, שממון האדם נחשב לחלק ממנו, ואם גר טבל לקדושת ישראל שוב אין כלי האוכל שלו צריכים טבילה.
ועי' בבא מציעא ק"ה:, המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו. וברש"י, אינו מנכה דאמר לו מזלך גרם. אם אין הדין המתוח על השדה דין ישיר שמתוח עליו כמו שמתוח על האדם, אלא הדין הוא עונש על האדם, הרי הקביעה מזלו של מי גרם צריכה לנבוע מהקביעה מי נענש, היינו המזל נובע מהדין אם המקבל חייב לשלם ולא שדין אם המקבל חייב ינבע מהקביעה מזלו של מי גרם. ומוכח שהאדם וממונו הם אישיות אחת לגבי זכות ע"י מצוה. ע"ע ס' דרש ב"ק סי' ד', בענין חיובו על עבדו שהזיק, מש"כ ביסוד החיוב על ממונו שהזיק.
|
|
|
|
|
