|
|
|
|
קידושין ח':
מה כסף דקייץ אף שוה כסף נמי דקייץ
(לעיל) כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין וכו' רב יוסף אמר צריכה שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקייץ אף שוה כסף נמי דקייץ אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקנו בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ואי דלית בהו שוה פרוטה מאי איריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא.
א. בשיטה שאין קידושין למדים מע"ע
א) לפי הריטב"א ב'. ד"ה בכסף (ושאר ראשונים שהובאו בסי' א') שוה כסף ככסף מסברא, דפשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומיא דקנין שדה ה"ה לשוה כסף, דבכל הנהו דאיצטרכינן ללמוד שוה כסף ככסף איכא טעמא וכו' וגבי גרעון כסף דע"ע ג"כ הו"א כיון שהוא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקוהו אלא בכסף וכו'.
לפי הריטב"א צ"ע איך לומד שצריך קייץ באשה מדצריך בע"ע. הרי ע"ע גרוע כנ"ל שהוא תוך זמנו וכו' וזו פירכא על הבמה מצינו.
ב) הנראה, שלריטב"א אין כאן לימוד אשה מעבד. אלא בעבד חוּדַש דין של קייץ. אחר שיש גדר כזה ראוי לומר בכל מקום שאין שוה כסף ככסף אלא בקייץ, כעין הסברא מה לי הן מה לי דמיהם (ב"מ ס"ג.). אילו לא מצאנו חילוק כזה היו אומרים שמסברא כסף לאו דוקא ומכיון שרב העוסקים בכסף לא מקפידים על קייץ גם לא קייץ אינו בכלל, ולגבי אשה בטלה דעתה. (אין צ"ל שרק מיעוט נשים קפדי, אלא אומרים שרובא דמינכר של הגברים לא קפדי, והנשים שקפדן בטלי לגבייהו). עכשיו שקיים גדר של קייץ אנו אומרים שזה שיש נשים שקפדן אין דעתן בטלה, וכל שלא אמרה שלא קפדה אין לנו עדות שהסכימה להנשא.
אשה שאינה רגילה לסחור חשוב לה יותר לדעת את ערכו המדויק של החפץ.
ג) יש עוד מקום לחלק בין קייץ ולא. פעולת קביעת מחיר היא שלב בעשית מכירה. שוה כסף ככסף הוא משום כל העומד להמכר כמכור, היינו שיש כסף תמורתו. אחר שקייץ נעשה גדר בע"ע שוב יש במכר שתי עשיות. קציצת דמים וקנין. א"כ החפץ הוא נעשה ונעשה פעמים. ודומה למ"ש רבנן ב"מ ט': חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן. לכן אינו כסף. אצל איש שאין דרכו לחוש לקציצה, סומך על עצמו שימכור סתם, אין מציאות הקציצה נחשבת. לכן בכל מכירה יש בטלה דעתו גם באשה. לגבי קידושין ששייך רק באשה אין בטלה דעתו וא"כ הוה מיגו דמיגו ואינו נחשב. אם אין קייץ גדר אין קציצת המחיר נחשבת לדבר נפרד.
ד) לנאמר אות ב' חידוש גדר "קייץ" בע"ע עושה שדעת הנשים אינה בטלה, לנאמר אות ג' עושה שפעולת הקציצה, במקום שחוששים לה, נחשבת, ומכירה עם קציצה הוו שני מעשים, ואינו גורם לאי ביטול דעת האשה (ואינה נחשבת אלא בקבלת קדושין, שלצד זה צ"ל שנחשבים דבר נפרד לענין בטלה דעתו).
לנא' אות ג' רק בקידושין צריך קייץ לרב יוסף, לנא' אות ב' בכל מכר של נשים.
ב. בשיטה שקידושין למדים מע"ע
א) כ' התוספות ה'. ד"ה שכן דאדם יכול לקדש אשה בקרקע.
וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' א' רכ"ו וא' רל"ג שקידושין נעשים במקרקעי, וגם העיטור שהביא שם לא חולק אלא משום שקידושין הוקשו לגיטין.
ובדף ב'. ד"ה בפרוטה כ' התוס', וא"ת ומנא לן דשוה כסף ככסף וכו' ופדיון הבן דכתיב ביה כסף וכו' ומיהו בפרק קמא דשבועות (ד':) דריש כלל ופרט וכלל (ועי"ש שממעט קרקעות) אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן (ערכין דף כז.) גבי המקדיש שדהו שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף מנלן דשוה כסף ככסף מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע וכו' אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשוה כסף ככסף וי"ל דילפינן מע"ע.
הרי, שבמקום שלמד מריבוי סתם מרבים גם קרקעות ובמקום שלמדים בכלל ופו"כ לא מרבים קרקעות.
צריך לבאר למה בעבד עברי "ישיב" מרבה כל שוה כסף ככסף. ואילו בכופו"כ לא למדים בקרקעות. לכאורה כיון שיש מקום לחלק בין קרקע למטלטלין היה ראוי לומר לגבי ריבוי קרקע תפסת מרובה לא תפסת.
עוד צריך לבאר למה כאן אחר שיש מיעוט של מכסף מקנתו אין ממעטים קרקעות כמו בכופו"כ.
ב) התירוץ בקצרה. בכלל ופו"כ יוצרים כלל חדש וביצירת כלל יש חשיבות גדולה לתכונה של מיטלטל או אינו, ואילו בריבויים ומיעוטים כעין המיעוט בנידון דידן, אין יצירת כלל אלא הוספת פרטים לפרט הראשוני, והתכונות המשנות אינן החשובות ליצירת כלל, אלא התכונות של הפרט הראשוני. וכדלהלן.
ג) בבעיה הראשונה יש לומר בפשטות.
בכופו"כ ממעטים קרקעות לא בגלל שיש סברא חזקה לחלק בין קרקע למטלטלין בענין תשלומים, אלא בגלל שיש לימוד מיוחד להמעיט מתוך הכלל וחייבים לברור איזו חלוקה והחלוקה הזו היא המסתברת ביותר. אמנם אין הסברא לחלק בין מטלטלין לקרקעות חזקה עד כדי שאם דין ידוע במטלטלין אין ללמוד ממנו לקרקעות. אם לא למדים הרי זה משום שיש פירכא על הבנין אב, שהרי למעשה יש דין שונה בפדיון הבן, זה פירכא מכח דין, ולא מכח סברא, לענין תפסת מרובה אין מחלקים אלא ע"פ סברא.
וע"ע במ"ש להלן. גבי השיקולים להחשיב תכונות.
ד) טעם שממעטים מ"מכסף" את שאינו קייץ, ולא קרקעות.
יש הבדל בין ריבוי על פרט ובין כופו"כ. בכופו"כ פעולת ברירת הפרטים נעשית גם בהתחשבות בכלל, ואילו בריבוי דנים בזה מכח הפרט לבד.
וביתר ביאור. בכופו"כ פעולת המיצוע נעשית בשלב ראשון בחלוקת הכלל לחלקים, ושוב בוררים מתוכם את הדומים לפרט. יש כאן פעולה של יצירת כללים. בברירת התכונות המתאימות ליצירת כלל ראוי להתחשב יותר בתכונות המצויות בחפץ עצמו, ולא מחוצה לו כמו עשית שומא. וגם ראוי יותר להתחשב בתכונות הניתנות פחות לשינוי, כל העומד להשתנות הריהו קצת כמו אחר השינוי, כמו בענין שינוי החוזר, שבכח האפשרות לחזרה נשאר עליו שמו הראשון. שומא היא פעולה קלה, אין בה מעשה.
מטעם זה מקרקעי נחשבים יותר לסוג אחר ממטלטלי מאשר קייצי מלא קייצי. כשבאים לחלק את הכלל מעדיפים לעשות זאת ע"פ תכונת מקרקעי.
בכופו"כ מרבים ע"פ התכונות משתי הדרגות החשובות, כמ"ש תוס' חולין ספ"ג.
אולי באופן אחר בכופו"כ יש בנית כלל קטן יותר, ובבנית הכלל הקטן מתחשבים בשיקולים כנ"ל.
(לאופן האחר, הכופו"כ הוא ביטוי אחד, והמיצוע הוא התוכן שלו. ויש כאן כלל חדש. [ובזה שונה משני כתובים המכחישים] לצד הראשון אפשר גם שאין תוכן הכלל משתנה והפרט מודיע רק מה לוקחים ממנו).
לעומת זה ריבוי ומיעוט, כעין נידון דידן, על פרט אינו בנית כלל, אלא הוספה או גריעה של פרטים על הפרט. לכן אין השיקול הנ"ל.
ה) בנידון דידן הריבוי על כסף הוא מ"ישיב". אין ל"ישיב" משמעות רחבה יותר מאשר ל"כסף", עי' אות ז', אלא הוא כמו ריבוי "את", שהמשמעות שלו "עם" היינו "עוד" ואינו מפרש מה להוסיף. ממילא אין כאן השמעת כלל.
ו) טעם שעדיף למעט בעבד עברי את שאינו קייץ.
לפי הנזכר סוף אות הקודמת בריבוי אין כלל חדש אלא פרטים המצטרפים לפרט. לכן התכונות המשנות בדיון על הפרטים האלה הם התכונות של הפרט.
הפרט הוא כסף. עיקר עניין הכסף הוא שהוא שיווי בלבד ולא שימוש.
עניין נוסף הוא שכסף הוא הבסיס לקביעת השיווי של כל החפצים. זה הדיון אם הזהב הוא פירא לגבי כסף, וקונה אותו (ר"פ הזהב), או הכסף פירא לגבי הזהב. תכונה זו אינה של הכסף מצד עצמו, אלא ביחס לדברים אחרים. לכן זהב הוא פירא לגבי כסף וטיבעא לגבי פירות.
כשנאמר כסף סתם אין במשמע רק כסף ממש, אלא גם זהב, שהרי יש לו כל התכונות העיקריות של כסף. כשמרבים מ"ישיב" אין מתחשבים בתכונה של קייץ, ולא של מקרקעי. הטעם שלא מחשיבים את כל החפצים בכלל כסף הוא משום ששאר החפצים עיקר עניינם הוא שימוש, והַשַּׁוְיות טפלה, ושמו של דבר הוא על פי העיקר (בעלמא, בטהרות, בטל העיקר בטלה הטפלה. כלים פי"ט מ"ט ועוד). אחר שיש ריבוי מוכרח שאין חשיבות לזה שהשוויות טפלה ובתכונה העיקרית של כסף, התכונה שהיא מצד עצמו, כל השוים כסף שוים לכסף.
התכונה של קייץ, כיון שהיא תכונה ביחס לאחרים אינה נחשבת עד כדי לחלק בין הדומים לכסף. ענין מקרקעי או מטלטלי, אינו שייך לתכונה העיקרית של כסף.
כשבא המיעוט של מכסף, שוב חייבים להתחשב בתכונות הכסף שהן מדרגה שניה, הנובעות מהתיחסות לאחרים, וממעטים את שאינו קייץ. אין מתחשבים בענין מיטלטל, כיון שאינו שייך לעיקר שם כסף כלל.
ז) טעם שאין דורשים כאן, לפיהן ישיב גאלתו מכסף מקנתו, "ישיב" כלל "כסף" פרט כעין שדורש בבכורות נ"א., ופדויו מבן חדש כלל בערכך "כסף" חמשת שקלים פרט "תפדה" חזר וכלל.
אולי משום שיש מיעוט בפרט "מ"כסף. ולכן, או שנֹאמר שאילו נדרש בכלל ופרט היה התוכן שהפרט דוקא, וזה נסתר ע"י המיעוט. או שנֹאמר שכיון שיש מיעוט בַפְּרט, אין לו תוכן מדויק, ואינו יכול להיות פרט. (לצד השני צריך לֹאמר שמיעוט משפיע על התוכן של המילה שממנה ממעטים. כלומר לא שצריך לומר שכאן משמעות "כסף" משתנה, שבפשטות אינו כן, אלא די אם נֹאמר שאחר המיעוט אין מקבלים את התוכן של "כסף", וכלל ופרט הוא התיחסות בין תכנים של המילים).
בתוס' לקמן י"ד: ד"ה מוכר עצמו כתוב שזה שיכול למכור עצמו בכסף נלמד מ"שכיר שכיר" ו"מכסף" הכתוב כאן נצרך למיעוט בתבואה וכלים.
לפי זה מיושב בפשטת. הפרט נדרש בּיִתּוּר, ונהפף למיעוט, לכן אינו נדרש בכלל ופרט.
ח) המחלוקת, דלהלן, האם "מכסף" ממעט אינו קייץ או ממעט חליפין. ודאי שאם המיעוט הוא מ"מ"כסף, היינו מקצת כסף, ראוי למעט לפי התכונות של הדבר הממועט, ובחליפין ממעטים לפי כוונת עושי הקנין.
לעומת זה מצד הסברא יש יותר מקום לחלק בין קנין כסף לקנין חליפין מאשר לחלק בין קייץ ובין שאינו קייץ. וגם היות "קייץ" תכונה של החפץ אינו דבר חזק, שהרי הוא תלוי בהתיחסות לדברים אחרים. לכן החולק מעדיף למעט חליפין.
אם המיעוט הוא מיתור "מכסף" לכאורה אין כאן משמעות של מקצת כסף, וראוי יותר לדרוש ממנו כסף ולא חליפין.
אכן זאת, שעדיף למעט חליפין, אם נֹאמר שדרשת היתור היא ש"כסף" אינו נצרך לעצמו, ועובר למשמעות "רק כסף". אבל אפשר לומר שאחר שהמילה "מכסף"מיותרת ובאה להשמיע דבר חדש, אנו בוחרים לתת חשיבות ל"מ"כסף.
(לרבה אליבא דר"נ שממעטים שוה כסף שאין בו שוה פרוטה, ושם התכונה היא בגוף החפץ ממש. קשה יותר לומר שילפותא עולה על דבר הלמד מריבוי. כלומר, מיעוט של קייץ מגלה שתכונת קציצה של כסף היא בעלת חשיבות עד שראוי לרבות רק שוה כסף שהתכונה ישנה בו. ואילו מיעוט של אינו שוה פרוטה מתוך "ישיב" אינו מגלה דבר על "כסף" אלא דן ישירות בדבר המתרבה.
ועי' תוס' ישנים מ"ו. ד"ה אימא).
|
|
|
|
|
