|
|
|
|
קידושין ה':
הרא"ש והרשב"א בענין נתנה היא ואמר הוא
ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך וכו' אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוו קידושין טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין רישא דוקא סיפא כדי נסבה ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא אלא ה"ק נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוו קידושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קידושין ואב"א וכו' נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא.
א) כתבו התוס', הא נתן הוא ואמרה היא כו' מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן. והרשב"א חולק וס"ל בדעת הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירה הגמרא נתנה היא משום שאין כאן בית מחוש. ובאדם חשוב שמקודשת בנתנה היא היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו. כלו' אין זה בכלל נתנה היא. והרא"ש בפסקים כתב דאת הדין שנתנה היא ואמר הוא ליכא למידק מלישנא דגמ' (כדיוק הרשב"א) דאיכא למימר משום דלא פסיקא (כתוס').
עוד נחלקו הרא"ש והרשב"א בטעם הא דבעינן אמר הוא. בתוס' הרא"ש ד"ה הא כ' דכי יקח משמע דע"י דיבורו ונתינתו לוקחה, כאדם שלוקח מקח שקוצץ דמים ונותנם. ועי' בפסקים שהצורך בנתינתו פשוט משום שהוא עיקר הקיחה. כלו' החידוש הוא שגם אמירתו בכלל "יקח".
(כלומר הלימוד מכי יקח אינו שיש לקידושין דין של מקח, אלא קידושין נקראים מקח משום שצריך שיעשו כדרך מקח. משמעות "יקח" כוללת רק את החלק הרגיל של לקיחה, כענין כדרך אכילה, ובאופן הרגיל יש דיבור. ועי' אות ו').
והרשב"א כתב, שכיון שלא פירש שנותן לשם קידושין אפשר שהנתינה לשם מתנה. ואף שהוא מוכח דלשם קידושין נתן כמו שאמרה, אפ"ה אין כאן עדות אלא שהעדים דנים מתוך כוונת הלב.
ב) נראה להסביר את מהלך הסוגיא לפי כל שיטה.
הגמרא מבדילה בין לשון "כדי נסבה" ובין "נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא". "כדי נסבה" תוכנו הוא שהמשמעות של "נתנה היא ואמרה היא" הוא רק אופן זה, אלא שדבר זה לא נצרך להיאמר. את זה דוחה הגמרא שיש כאן אמירה של דבר לא נכון. אלא הכוונה ב"נתנה היא ואמרה היא" היא כל שאינו נתן הוא ואמר הוא. (כדלהלן אות ה') "נתנה היא ואמרה היא" מיצג את כל שאר האפשרויות כדרך שבתורה דיבר הכתוב בהוה מיצג קבוצה רחבה. ובאמת ביטוי זה מיצג גם את נתנה היא ואמר הוא כאשר אין זה נתינה לאיש חשוב.
ג) אלא שנחלקו הרשב"א והרא"ש (הנ"ל) מדוע אין זה כולל נתנה לאיש חשוב. לרשב"א זה משום ששם מזכירים במפורש שהנתינה היא נתינת ההנאה, וזו נתינה שהאיש נותן לאישה. ובאמת כל שהאישה נותנת לאיש מושמע ע"י "נתנה היא ואמרה היא".
לרא"ש ההשמעה של "כל שאינו נתן הוא ואמר הוא" נעשית ע"י שהתוכן של "נתנה היא ואמרה היא" הוא "כל שדומה לנתנה היא ואמרה היא", היינו כל שאינו שהוא עושה את דרך קיחה. האפיון של ה"דיבר בהוה" הוא ע"י העיקרון של הדין. ובָעיקרון אין נתנה לאדם חשוב שוה לנתנה ואמרה היא.
אם הדיון מצד הלשון, האיפיון הוא ע"י הצורה החיצונית. נתינה לאדם חשוב, אינה שונה מצד הצורה, מנתינה לכל אדם. הרא"ש בתוס' הרא"ש ו': ד"ה דארווח סובר שבאדם חשוב האמירה היא מקודשת לי בנתינה זו, (וכ"כ הטור וכן דייק בקרבן נתנאל). לכן אם הגמרא תאמר "נתנה היא ואמר הוא" אינה מקודשת, יהיה במשמע אפילו בנתנה לאדם חשוב, ויהיה צורך לפרש זאת, לכן העדיפה הגמרא לקצר כאן ולסמוך על הסוגיה לקמן ז'.
ד) הרשב"א לא יכול לומר כרא"ש. שהרי החיסרון של אמרה היא הוא אחר משל אמר הוא, החיסרון הוא משום חסרון בעדות כנ"ל, לכן אי אפשר לומר שהאיפיון של כעין "דיבר בהוה" הוא ע"י העיקרון, אלא הוא מצד הלשון, לכן חייב הרשב"א לומר שהצורה החיצונית של נתנה לאדם חשוב שונה משל נתנה סתם.
ה) כאן אומרת הגמרא שבהכרח רישא דוקא וסיפא לאו דוקא. ההבדל בין זה למקומות אחרים שאומרת הגמרא מהא ליכא למשמע הוא, שכאן נתן הוא ואמר הוא "פשיטא" דהוה קידושין. מזה למדים שעיקר מה שמשמיעה הברייתא הוא שרק בנתן הוא ואמר הוא הוה קידושין. כלומר סיפא לאו דוקא.
לרא"ש דבר זה מבואר יותר. ברישא אומרת הברייתא שהקנין הצריך להיעשות ע"י האיש הוא כל שהוא דרך קנין, נתינה ואמירה. אבל גם לרשב"א אפשר לומר שעצם האמירה של הפשוט היא כאילו אמר רק זה, כנ"ל.
ו) הטעם ע"פ הרא"ש שלמדים מ"יקח" שצריך דרך קנין, ולא שצריך שיהיה כאן דין קנין, כפי שנראה לפי הרשב"א. (עי' אות א' ד"ה כלומר, המוסגר. אם למדים דין קנין הרי אין לחסרון קציצת מקח חשיבות, ואין החסר אותו נחשב לדבר לא רגיל). נראה ע"פ מ"ש לעיל ב'. כתיב הכא כי יקח איש אשה וכו' וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם תני האשה נקנית וכו' מעיקרא תני לישנא דאורייתא וכו'. ונראה שראוי יותר לתורה לנקוט לשון קניה, שהרי קיחה משמעה גם ביאה בלא קנין, כמו (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אחותו, (וקרא ראוי לו לדייק בזה מעבר ללשון תורה של המשנה. עי' תוס' ב'. ד"ה וכתיב). ומתוך ששינתה התורה בלשון ואמרה לשון קיחה, למדים שינוי תוכן. והוא שעיקר הכוונה אינו לפעולה הדינית, אלא לצורת העשיה. ובזה הצורה הרגילה כוללת דיבור, והצורה הרגילה היא הנמצאת בכלל משמעות הלשון.
למסקנת הסוגיה, ספיקא היא, לפי הרא"ש הספק הוא אם הלימוד כנ"ל. אפשר שמצוי קנין בדבר קצוב שאין רגילים לדַבֵּר, ואפשר שאף מצד הפעולה אין קציבת המחיר נחשבת לחלק ממעשה הקנין.
עי' בשיעורי ר' שמואל רוזובסקי.
|
|
|
|
|
