|
|
|
|
קידושין ה'.
מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח (ק"ו. יוכיח לישוב פירכא)
אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר ומה כסף וכו' אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני ביאה תוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן.
א) הטעם שאחר שיש פירכא שחופה גרועה מכסף בפדיון שוב אין הולכים אחר העדיפות של חופה על כסף בענין גמר קנין.
עי' קרבן אהרון במידות אהרון פ"ב חלק ח' שכתב שעדיף לתלות את שתי החומרות הקיימות במלמד זו בזו מלתלות את החומרא הנלמדת בחומרא שנמצאת בלמד ולא במלמד. ולענייננו עדיף לתלות את דין תחילת קנין של כסף בחומרת ישנו בפדיון שישנה במלמד, ולא בגמר קנין שישנו בחופה ואינו במלמד, כסף.
לשיטתו כשאמרו ביאה תוכיח, ה"יוכיח" מראה שאפשר לדין תחילת קנין שישנה במלמד בלא החומרא של ישנו בפדיון שאינה בלמד, א"כ לא זו הגורמת את הדין.
אבל לפי שיקול זה הרי יוצא שגם חומרת הלמד, חופה, שישנו בגמר קנין, אינה גורמת את הדין, כיון שאינה במלמד, כסף, א"כ איך אחר "היוכיח" מיושב הק"ו.
ב) הנראה שדין ישנו בגמר אינו גורם את דין תחילה, וכפי שמוכח מכסף, כנ"ל, אלא שהוא משמש העדפה לומר את דין התחילה, והלימוד הוא שאם יש תחילת קנין אפילו בכסף שאין בו העדפה ודאי שיהיה בחופה שיש בה ההעדפה.
אין זה כענין הטענה "מה לכסף שכן פודין בו", שהיא שדין תחילת הקנין תלוי בדין הפדיון. כלו' חופה שאין בה פדיון אינה בדין תחילה, העדר דין פדיון גורם שלא יוכל להיות דין תחילה.
ע"פ זה מובן מדוע הולכים אחר השיקול של אינו בפדיון, ולא מתחשבים בשיקול של ישנו בגמר. אינו בפדיון מודיע שלא נוכל לומר ישנו בתחילת קנין, ואילו ישנו בגמר אינו מודיע ההיפך, שישנו בתחילה, אלא אומר שאם אפשר שיהיה בתחילה ראוי יותר לומר שאמנם ישנו. וכיון שמוכח מאינו בפדיון שאינו בתחילה אין מועיל טעם ישנו בגמר.
ועי' לקמן אות ז'.
ג) היוכיח, ביאה שאין פודין בה הקדשות ובכ"ז ישנה בתחילה, מוכיח שאפשר לדין תחילה בלא דין פדיון.
ושוב חוזר הק"ו.
ד) אחר שאומרים מה לביאה שכן קונה ביבמה נדחה היוכיח שאין העדר פדיון גורם העדר תחילה. אלא אומרים שאף שאין כל אחד מ"העדר פדיון" ו"העדר יבום" גורם אי תחילה, בכ"ז הצירוף של שניהם יכול לגרום זאת. ולכן אין אומרים ק"ו. (או שאומרים שבאמת העדר פדיון גורם העדר תחילת קנין, אבל כשיש קנין יבום זה גורם נגדי שיהיה קנין תחילה. נוח יותר כצד הראשון, וכדלהלן).
מלשון הסוגיה נראה שגם אחר שאומרים כסף יוכיח אין חוזר הק"ו, והלימוד לא ראי וכו' הצד השוה הוא לימוד חדש. וזה מהטעם הנ"ל, שבאותו אופן אפשר לומר שאין העדר יבום גורם העדר תחילה רק כאשר ישנו פדיון.
ה) כאשר למדים מהצד השוה שבכסף וביאה, אין אומרים פירכא זו. וצריך טעם.
הנראה לומר, יסוד לימוד הצד השוה הוא ששני דברים נפרדים אינם יכולים לתת תוצאה שוה, ובהכרח אין אחד משני הדברים הנפרדים גורם את הדין. אבל אין זה אומר שאין צירוף של שני דברים יכול לגרום תוצאה אחת משותפת. באותה מידה צרוף של שני גורמי ביטול יכול לבטל דין גם במקום שאין גורם אחד מהם מבטל. לכן בק"ו כאן צירוף אי פדיון ואי יבום בחופה יכול לבטל תחילת קנין.
כאשר למדים הצד השוה יש הוכחה שהדין המשותף אינו נובע באופן חיובי מהתכונות הנפרדות של המלמדים, כלומר כאן אינו נובע לא ממציאות פדיון ולא ממציאות יבום.
העלאת האפשרות שהעדר פדיון ויבום גורמים העדר דין תחילה אינה אלא כשאין שיקול לומר שאין העדר פדיון גורם העדר תחילת קנין, וכן ביבום. בלימוד הצד השוה אחר שלמדים שאין פדיון גורם באופן חיובי את דין תחילת קנין יש שיקול לומר שגם העדר פדיון אינו גורם העדר תחילת קנין. לכן אין מועלית האפשרות של צירוף העדר פדיון והעדר יבום גורם זאת. (אפשר שרק האפשרות הרחוקה יותר, של צירוף אי יבום ואי פדיון לא נעשית כאשר מוכח שאין פדיון ואין יבום גורמים את הדין).
ו) הטעם לכך, דחית הק"ו ע"י מה למלמד שכן וכו', אינה אלא יצירת ספק שמא התכונה הנוספת של המלמד גורמת את הדין, או שמא התכונה השלילית שבלמד, שאינה במלמד, מעכבת את הדין הנלמד. ומספק אין למדים. כאשר יש סיבה לא להטיל את הספק, אין מתחשבים בו. כמו כאן, שפדיון אינו גורם תחילת קנין ומסתבר שגם העדר פדיון לא יבטל קנין.
(או שהספק נעשה גרוע מכדי לחוש לו, או שרק שיקול ודאי, מכח תכונה ידועה, יכול להטיל ספק בק"ו ואין שיקול ספקי, שיש מקום לחשוב שאינו קיים, מוציא מידי ק"ו ודאי.)
ז) כל הנ"ל הוא ע"פ ההסבר שהפירכא מה לכסף שכן פודין בו הקדשות, היא העלאת אפשרות שאי פדיון הקדש גורם אי יצירת תחילת קנין. ואת זה דוחה ביאה תוכיח.
אבל עדין כמו שחופה עדיפה על כסף בגמר כך כסף עדיף על חופה בפדיון. א"כ אין עדיפות לחופה ואין ק"ו.
הנראה בזה, שענין פדיון אינו ענין עדיפות כסף, לא על הכסף דנים, אלא ענין גריעות חופה לעומת כסף. הגריעות הזו יכולה לעמוד כנגד העדיפות של ישנה בגמר קנין, להיות להיפך ממנה, ולבטל את הק"ו.
ה"ביאה תוכיח" אינה מוכיחה שאין גריעות בחופה, אלא רק שהעדר פדיון אינו גורם לאי תחילת קנין. אבל אחר שיודעים שאין אי פדיון גורם לאי תחילת קנין שוב יש ידיעה שמכוחה יש להסתפק אם יש לאי פדיון חשיבות כלל לגבי תחילת קנין, אם יש באי פדיון גריעות. הספק הזה, שהוא כענין דררא דממונא, שבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד, מפחית בערכו של אי פדיון שישנו בחופה לעומת היתרון של אינו בסוף קנין שישנו בחופה, והולכים אחר העדיפות.
"מה לביאה שכן קונה ביבמה" מוכיח שאין ידיעה ש"אי הפדיון שבחופה אינו גורם לאי תחילת קנין", שאפשר שצירוף אי פדיון ואי יבום גורם, כדלעיל, ובביאה אין צירוף זה. ממילא נשארים העדיפות והגריעות במצב שוה מצד הספק.
"כסף יוכיח" אינו מישב את הפירכה "מה לביאה וכו'" שהרי עדין אפשר לומר כדלעיל בסמוך, ואינו אלא פתיחה ל"וחזר הדין", כדלעיל.
אחר שהגענו לזאת, נראה שכל השקלא וטריא שבגמרא אינה אלא לפי האמור אות ז'.
|
|
|
|
|
