|
|
|
|
קידושין ב'.
שוה כסף ככסף
בכסף וכו' וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה.
תוד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה כ' שזה ששוה כסף ככסף נלמד בעבד עברי (לקמן ט"ז.) מ"ישיב" גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, ובנזיקין מכסף "ישיב" לבעליו. ובקידושי אשה, וכן בערכין ובכל מקום למדים זאת מעבד עברי ומנזיקין. וע"ע רש"י ח'. ד"ה שוה.
א) צ"ע הרי כתבו התוס' שבפדיון הבן וכן בהקדשות (עי' תוס' ב"מ נ"ד. ד"ה ונתן) ילפינן בכלל ופרט וכלל ואין נותנים בהם קרקעות, ומדוע לא למדים מהם לקידושין ולערכין.
ב) הנראה, בתוס' טוך מביא שר"י אומר דבכל מקום ידעינן מסברא דשוה כסף ככסף. וע"ע רמב"ן ור"ן. וצריך לומר לשיטתו שאף שבערכין כתוב במפורש כסף, וגם בקידושין ילפינן משדה עפרון שכתוב בו כסף, אנו אומרים שאין "כסף" דוקא. הענין של כסף הוא שיווי בלא שימוש, ואנו אומרים שאין "כסף" שולל שימוש אלא אומר שצריך שיווי, וממילא כל שיש בו שווי אף שיש בו גם שימוש בכלל.
ונראה שהתוס' אינם חולקים על ר"י שיש אפשרות לפרש כן את כסף, אלא סוברים שהמשמעות הראשונה של "כסף" היא שיווי ללא שימוש, ואין מוציאים ממשמעות זו אלא ע"י לימוד. יתר על כן התוס' סוברים שהמשמעות "שיווי בכל מקום", גם כשיש שימוש, אינה רחוקה מהמשמעות הראשונה.
לכן כשמתרבה שוה כסף ע"י "ישיב" משתנה התוכן של "כסף" והופך להיות "שיווי" ללא התחשבות בענין שימוש.
אחר שנתקבל התוכן הזה בעבד עברי ובנזיקין זה בונה אב שכל "כסף" אינו בדווקא כנ"ל. כעין הלימוד ב"שור" בשבת שנעשה דיבר בהוה.
הלימוד הזה הוא בענין באורי המילים, עוד לפני שיש התוכן של הדין. והדין מושמע מתחילתו עם התוכן של שוה כסף ככסף. לכן לימוד מפדיון הבן והקדש היה בא להוציא מדבר הידוע מקודם בקידושין ובערכין וזה אין עושים בבנין אב.
ג) עי' עצמות יוסף שהקשה כיון שילפינן מעבד עברי לענין ששוה כסף ככסף אמאי איצריך ללמוד בגז"ש קיחה קיחה שנקנית בכסף. וישב דלא ילפינן מע"ע אלא בתר דידעינן שנקנית בכסף וגילוי מילתא בעלמא היא ששוה כסף ככסף. ונראה שהוא כמ"ש. וע"ע לשון הרמב"ן והרשב"א שבכל מקום שנא' כסף בקנין שוה כסף "בכלל", וכעי"ז בריטב"א.
אפשר שהענין שכסף משמעו גם שוה כסף הוא מגדר דיבר בהוה, היינו סימון כלל ע"י פרט.
עי' ספר דרש ב"ק סי' ל"ג לדף ל"ד.: אות ב' ושם סוף סי' נ' לדף פ"ד:, שיש בכלל דיבר בהוה אופן שהתוכן הקל הנאמר בכתוב מייצג גם את החמור ממנו בסברא. (לשון ל"ב מידות. מידה י"ח, האמור במקצת ונוהג בכל) שכן ההסבר בענין אין מזהירין מן הדין ובגילוי מילתא מזהירין, כמ"ש יבמות ס"ח:, היינו שגילוי מילתא הוא כמפורש. ועי' שבועות ט'. וכי תימא הא גמרינן ר"ח מדיוה"כ ולא פרכינן התם כפרה מיכתב כתיבא גילוי מילתא בעלמא הוא. הרי שאין פורכים על גילוי מילתא. היינו משום שבגלל עדיפות כל שהיא אין הגרוע נחשב ללא גרוע עד שלא יוכל ליצג את הכלל.
ביתר ביאור. דיבר הכתוב בהוה רגיל הוא שהכלל נקרא בשם הפרט הרגיל במין הכלולים בכלל. אבל אפשר גם שהכלל נקרא ע"י הפרט הפחות חשוב והאמירה היא שמפרט זה ומעלה כלול בכלל. כסף עדיף על שוה כסף בענין הקלות לקבל חליפים, וגרוע בענין זה שיש לו רק שויות ולא שימוש. התכונה הראשונה אינה נובעת מהחפץ מצד עצמו אלא מתנאי הסביבה, (יתכן מצב שחפץ שאינו מצוי יהיה חשוב יותר מאשר כסף). לעומת זה החסרון של כסף, שאינו בר שימוש, הוא תכונה עיקרית בחפץ. לענין קריאת שם הולכים אחר תכונות החפץ התלויות בו עצמו. ממילא כסף גרוע משוה כסף והוא יכול לשמש מאפיין של קבוצת הכסף והשוה כסף.
אפשר אולי גם לומר באופן אחר, שהכלל נקרא בשם הפרט המציין את התכונה שהיא בעלת המשמעות בַכְלל, היינו שרק תכונה זו ישנה אצלו, כמו שוויות בכסף, שבשאר דברים יש גם תכונת שימוש. מסמנים את כל בעלי שיווי ע"י מי שאין בו אלא שיווי.
ד) בחידושי מהריב"ן תירץ שאין למדים מפדיון הבן והקדש משום שהוו שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים. אבל עי' תוס' הרא"ש ב"מ נ"א. ד"ה דרחמנא שהכלל ופרט וכלל נדרש שם משום ש"כסף" מיותר שאילו לא נכתב היה התוכן שוה כסף, מויסף חמישית "ערכך" ו"בערכך" חמשת שקלים, וכסף לבד היה ממעט כל שוה כסף. א"כ אין מקום ללמוד הקדש מפדיון ולהיפך כיון שבכל שלב לפני הכלל ופרט יש או אמירה מפורשת כל שוה כסף או מיעוט מפורש רק כסף ממש.
אין לומר שהוו שני כתובים הבאים כאחד משום שהיתה התורה יכולה לא לכתוב גם את "בערכך", שהרי מ"מ היה אז ספק אם ללמוד מעבד עברי או מפדיון בכור, ולזה היה צריך את הלימוד המיוחד.
ה) עי' אבני מילואים סי' כ"ז ס"ק ג', שהביא את קושית העצמות יוסף שכמו שכתבו התוס' שנזיקין לא ילפי מעבד עברי שבו דין הוא שנקל שלא יטמע, ה"ה לא נלמד קידושן וערכין, ואם נימא נזיקין יוכיחו א"כ נימא דיו וליבעי מיטב. וישב שכיון שבקידושין מקבלת ברצונה הרי הקרקע כעדית, דכן הדין גם בנזיקין כשהניזק מעדיף זיבורית. וצ"ע הרי התוס' משוים ערכין לקידושין ושם אין לתרץ כנ"ל.
ואולי יש לישב את קושית העצמות יוסף על פי הנ"ל.
יש לנו אפשרות לומר שהבנין אב ש"כסף" כולל שוה כסף נלמד מעבד עברי ואז יכלול גם שאינו מיטב, ויש אפשרות שנלמד מנזיקין ואז רק מיטב יהיה ככסף.
הלימוד הפשוט שכסף לאו דוקא הוא מגדר דיבר בהוה שאומר את הפרט הגרוע ולמדים שזה כולל את הטובים ממנו. אם אין מביאים בחשבון את תכונת ההמכרות בקלות, כיון שאין היא של החפץ מצד עצמו, כנ"ל אות ג', הרי הכסף הוא הדבר הגרוע ויכול ליצג את כל הטוב ממנו. באופן זה אין תכונת "מיטב" יכולה לאפיין את "כסף" הרחב. ודין מיטב שבקרקע הוא דין שאינו נובע מִשֵּׁם כסף. ולא התחדש אלא בנזיקין. אם נלמד מנזיקין על כרחנו יש חשיבות להִמָּכרות בקלות, ואין "כסף" יכול להיות גדר דיבר בהוה של שוה כסף.
עוד אפשר, שיסוד לימוד הצד השוה בעלמא הוא שהתכונה המשותפת היא הגורמת את הדין. והעדיפות היא לא לרבות ביסודות. (וע"ע תוס' חגיגה י': ד"ה לעבור ואע"ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי שאני הכא שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כמותו בתורה. ונראה שגם בסתם עדיף לא לרבות גדרים אף שיש דומה להם) אם גדר "כסף" אינו כולל אלא את מיטב ע"כ עבד עברי נפדה בדבר שאינו כסף, ושוב אין ענין לומר גם כשנפדה במיטב שהוא מגדר כסף, והיסודות של עבד עברי ושל נזיקין שונים. אבל אם נאמר ש"כסף" כולל גם את שאינו מיטב, ורק בנזיקין חידשה התורה שיש דין לתת מיטב, אין צורך לומר שמיטב חלק מהגדרת "כסף", אלא אומרים שגדר זה נשאר בנזיקין ויש בו הגבלה נוספת של מיטב, וכך יש בשניהם גדר עיקרי שוה.
לאופן השני לעיל אות ג' צריך לומר שאם למדים מנזיקין, הרי דין מיטב של נזיקין אינו דין נוסף על הגדרת "כסף" (היינו אין אומרים, א' כל שוה כסף, ב' דין נוסף במיטב), אלא "כסף" מיצג ישירות את הדין של נזיקין. היינו שגם אמירת "מיטב" מגדירה את "כסף". א"כ "ישיב" שבעבד עברי הוא אופן אחר של דיבר בהוה מאשר "ישיב" של נזיקין. וזה ריבוי ביסודות.
ו) בדברי יחזקאל סי' ל"ח אות א' כ' שהרמב"ן והרשב"א אומרים ששוה כסף ידוע מסברא כיון שס"ל דעיקרו דכסף אינו אלא מחמת שוויו, ומש"ה ליכא עדיפות בכסף יותר מבשוה כסף. (ואילו התוס' סוברים שיש לכסף, לשיטתם החומר כסף, חשיבות בעצמותו שאינה בשוה כסף).
אולי עיקר כוונתו כמו שנתבאר לעיל, שאם כסף אינו מחמת שוויו אין לעשות ממנו דיבר בהוה לשוה כסף. וזה מ"ש מה לי כסף מה לי שוה כסף. אם לא כן אלא כוונתו שאין לחלק בסברא בין כסף לשוה כסף, צ"ע מדוע באזוב למשל מחלקים בין אזוב סתם לאזוב כוחלי שאינו בכלל שם אזוב אף שלכאורה אין הבדל בסברא. ובעיקר כיון שכסף נמכר בקלות יותר ממטלטלים סתם, וכמו שמחלקים בנזיקין, מנלן שלא לחלק בקידושין.
(לא הבנתי את סברתו שאם כסף האמור בתורה הוא מתכת כסף במשקל חצי שעורה אין עיקרו שוויות ואילו אם הוא מטבע דוקא עיקרו שוויות (ואז שוה כסף למד ממנו). נראה רחוק לומר שהסברא שאם התורה יִחֲדה דבר הקרוב לכלל רק אז זה בדוקא ולא אם יחדה דבר הרחוק מהכלל. וגם לכאורה צ"ל להיפך, כסף במשקל עומד יותר לעשותו כלי או תכשיט מאשר מטבע והוא דומה יותר לשוה כסףַ).
ו) עיי"ש בדברי יחזקאל אות ב' שהביא את הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' י"ט שמה לי הן וכו' כסברא שתתן כסף כשהמגרש התנה איצטלית. ושם להיפך הדמים כחפץ. ולכאורה זה לא כמ"ש שחפץ כדמים כיון שמכיל את תכונות הדמים.
אכן עי' אות ג' שבאמירת שוה כסף ככסף ישנו הענין שאין מחשיבים את ההבדל בין שוה כסף ובין כסף בקושי בהשגת תמורה להם. ממילא אפ"ל שזו כוונת הרא"ש, שאין המַתְנה מקפיד על חפץ דוקא כיון שע"י כסף יוכל בטרחה להשיג את החפץ.
(או יותר טוב, כיון שכל בעלי השַּׁוויות נקראים על שם הכסף שאין בו אלא שויות, נלמד מזה שגם בכלים וכו' עיקרם הוא השַוויות. וממילא אין באיצטליתו עצמה יותר מאשר בדמיה. לשיטת הדברי יחזקאל שיסוד הדין הוא שכיון שיכול להמכר ולהתחלף בכסף הרי הוא ככסף, אין מקום לדברי הרא"ש, הרי אין יכולים לקנות את איצטלית הבעל כיון שאבדה.)
ובזה יוסבר בפשטות גם מה שהביא להלן שם, מהרא"ש ב"ק י"א שגנב אין מחזיר שברים אלא חפץ שלם ואע"ג דישיב לרבות שוה כסף ככסף הכא גלי קרא וכו' ומיהו מעות יכול לשלם דמה לי הן מה לי דמיהן. עיקר הכוונה שאחר שהכתוב מחדש לחוש לטירחת מכירת שברים בשביל החפץ, עדין אין בחידוש זה לחוש לטירחא של קניה במעות, שהיא קטנה הרבה יותר. ועדין צ"ע בכ"ז.
ז) שבועות מ': טענו שתי מחטין והודה באחת מהן חייב לפכך יצאו כלים למה שהן. וברש"י, להתחייב עליהן בכל שהן, דהו"ל למיכתב כי יתן אל רעהו כספים לשמור וכו' אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב ולא בעינן שוויהן שתי כסף.
טעם שלא אומרים שבאה התורה לחדש שכאן כלים ככסף הא בעלמא אינו ככסף, כעין מ"ש בפסחים לגבי או מכור לנוכרי בנבילה, הא בעלמא אסור בהנאה. י"ל משום שאז היה הלימוד לצורך דברים אחרים, שהרי לגופו בלא זה ידענו שכלי ככסף, או מלימוד כתוס' או מסברא כר"י והרמב"ן. ועדיף ללמוד לגופו כמ"ש תוס' יבמות ג': ד"ה טעמא.
|
|
|
|
|
