דף הבית פסחים יבמות קידושין בבא קמא סנהדרין שבועות שאר מסכתות החידוש החדש תוך כדי כתיבה    סגור X    הדפס   אהלות פ''ג מ''ז טפח על טפח מרובע מביא את הטומאה טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה. א) מקור לדין זה, עי' ילקוט חוקת תשס"ב שהוא מספרי זוטא (פיסקא י"ט י"ד), כל הבא אל האהל באין לו ומביאין אליו זה האהל שבאין לו ומביאין אליו אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח. ובזית רענן, לבעל המגן אברהם, אות כ"ג שמ"מכנסת היא" שיערו חכמים ששיעור אוהל טפח. ועיי"ש שביאר ש"באין לו" פי' אדם שנכנס לתוכו, ו"מביאין אליו" פי' אם שני אהלים סמוכים זה לזה ויש ביניהם נקב פותח טפח מביא טומאה. ב) לכאורה התוכן של מביאין אליו נלמד מ"הבא אל האהל". אבל עי' בבא קמא ל"ט., שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו. וכן בכורות נ"ח:, ולפקינהו אינהו יעבור כתיב ולא שיעבירוהו. תוספות בבא קמא נ"ג., מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים. וכן בבא קמא כ"ב:, כי תצא אש תצא מעצמה. וברש"י שמות כ"ב ה', אפילו מעצמה. וכן יבמות ק"ו:, אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום מאי טעמא וירקה מעצמה בעינן וליכא. בבא מציעא ל"ו., נפש כי תשבע לבטא בשפתים כי תשבע מעצמה (ולא שהשביעוהו דיינים). ועוד, לפי ההסבר של הזי"ר אין לימוד בפסוק המורה ללמוד מאשה המכניסה נפל. וצריך ביאור מה מביא ללמוד מזה. ג) ויש לבאר ע"פ גרסת הספרי זוטא בכת"י, הבא אל האהל וכל אשר באהל האהל באין לו ומביאין אליו איזה הוא האהל כשבאין לו ומביאים אליו ("איזהו וכו'" הוא ביאור של "האהל וכו'") אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח. מבואר ש"באין לו ומביאין אליו" מלמד איזהו אהל, היינו שהוא גם בשיעור של מביאין אליו. השיעור של "מכנסת אשה" הוא השיעור הנלמד ממביאין אליו. התוכן של נפל נלמד מזה שכשם שבא היינו אדם, כך מביאין הוא אדם, הראוי לטמא באהל, ואף הפחות מכזית. (עכ"פ נפל הוא השיעור הקטן לאהל, פחות מכזית). מלשון הבא אל האהל "וכל אשר באהל" באין לו ומביאין אליו, משמע ש"מביאים אליו" נלמד מ"כל אשר באהל". וצריך ביאור, הרי פשט הבא אל האהל וכל אשר וכו' דן בנטמא, שהוא בא אל האהל, או נמצא באהל, כשהמת בתוכו. ומנין לנו להעביר את התוכן כדי לדרוש אותו לענין המת. ד) ונראה שלפשוטו "הבא אל האהל" כלול ב"אשר באהל". אין לומר ש"אשר באהל" כולל רק את שהיה באהל בשעת מיתה, שאם כן היה לכָּתוּב לומר "כל אשר ימצא באהל". וכיון ש"הבא אל האהל" מיותר לגבי הנטמא, מעבירים את משמעותו מכח אם אינו ענין לגבי המטמא. כיון שחלק מן הכתוב נדרש לגבי המטמא, שוב דורשים גם את "כל אשר באהל" לגבי המטמא. (ובעיקר אם מצרפים את הטעם שלהלן אות ה', "הבא אל האהל" גורם שנדרוש את "כל אשר באהל" לפתור את הבעיה דלהלן). "אשר באהל" כולל גם את המובא, ומכאן למדים לענין מכנסת אשה. ה) יש עוד טעם אפשרי לדרוש את הבא לו ומביאים אליו לענין הטומאה, ומשם לענין שיעור האהל. כבר התבאר בהרבה מקומות שמשמעות ביטוי כוללת רק את החלק החשוב שבו. (וזהו היסוד של החוות דעת הקדמה לסי' קי"א, שאין "חלב" אלא ודאי חלב ואין "בתולה" אלא ודאי בתולה. ולכן שלא כדרך אכילה אינו אסור) ממילא "אהל" אינו אלא אהל חשוב. דין שיעור הוא גדר בחשיבות. ראיה מלשון הגמרא סוכה ל"א:, בפסול לולב של אשרה, דכתותי מיכתת שיעוריה, ורש"י, כיון דלשרפה קאי. והרי שרוף פסול כשלעצמו כמו יבש. נראה מכאן שעומד להשרף הוא חיסרון בחשיבות. וזהו החילוק של רבינו חיים הלוי שבת פי"ז הי"ב דהך הילכתא דכתותי מכתת שיעוריה לא נכלל בזה דעצם הדבר חשוב כמי שאינו דא"כ לא היה מועיל הא דלחי שיעורו במשהו כיון שגם המשהו כתותי מיכתת א"כ גם המשהו אין כאן אלא ודאי דיסוד הדין הוא שהשיעור מיכתת ובטל מיני' שיעוריה אבל עצם הדבר איתיה בעיניה ולא בטל. ראיה נוספת לזה מתוס' שבת ד'. שאין עקירה ממקום פחות מד' טפחים מדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן יוציא, ואין מקום חשוב בפחות מד'. ובלשון תוס' הרא"ש, ובפחות מד' אין ראוי לקרות מקום. הרי ש"אין חשוב" גורם ל"אין ראוי לקרות". (אין נראה שיש מחלוקת בין התוס', אף שאצלנו בשם ר"י ובתוס' הרא"ש בלשון ועי"ל). וע"ע לשון ר"י ענגיל בבית האוצר כלל ר' ד"ה ונראה, דאין דרך לעשות מעשה האכילה בחלב באופן זה אז הוא דלא מיקרי אכילה. וגם זו הדרשה לרב ב"מ נ': ונפל עד שיפול דרך נפילה. ממילא ע"י אמירת "אהל" נוצרה בעיה מהו שיעור האהל. (אין למדים מהמשכן לגובה י' אמות, עי' שבת כ"ח. וסוכה כ"א. לענין עשוי בידי אדם, ועשוי מפשתן. משום שגובה י' אמות אינו שיעור שניתן למשה מסיני. או כיון שאין זה שיעור האהל הרגיל בין בני אדם אינו שיעור חשוב. ועי' אות ו'). וכדי לפתור בעיה זו מעבירים את משמעות "הבא" אל האהל" ממקבל הטומאה אל הגורם לטומאה. זאת לפי הכלל שנתבאר במקומות אחרים, שיצירת בעיה ע"י הכתוב גורמת לדרוש מה שפותר את הבעיה. סברא זו לגרימת דרישה של "אשר באהל" להיות טומאה המובאת לאהל, אפשר שהיא מספיקה מצד עצמה. ואפשר שהיא רק מצטרפת למה שנתבאר באות הקודמת. אבל לא נראה שהיא מספיקה לגרום ללמוד מאישה המביאה בלא שיש לה רמז מן הכתוב, כפי שצ"ל לגרסת הילקוט. ו( כל זה לגרסת כתב היד. לגרסת הילקוט, שלפיה אין בתורה אמירה של "מביאים אליו", כנ"ל אות א', יש לומר ע"פ סוכה כ"א. והריטב"א (דברי הריטב"א שם הם לר' יהודה) שאהל לטמא את שתחתיו נלמד מ"מושבו" של מצורע, דמשמע כל מידי. לימוד זה מכחיש את הנלמד מ"אהל" כנ"ל, וגורם שהשיעור יהיה בעל חשיבות קטנה, היינו בעל שיעור קטן, ובוחרים בשיעור הקטן של "אדם באהל", היינו המצאות עובר באהל. ומוציאים מן האפשרות של שיעור אצבע שהוא קטן יותר. ז( להסבר הראשון לס"ז כת"י הדיון הוא על משמעות "מביאים לו" והוא מבורר ע"י השיעורים. להסבר השני להס"ז כת"י, ולגרסת הילקוט, כל הדיון הוא על הבחירה בין השיעורים. ח ( עי' בכורות ל"ז:, מאור שלא נעשה בידי אדם ששיעורו מלא אגרוף גדול וזהו אגרופו של בן אבטיח א"ר יוסי וישנו כראש גדול של אדם נעשה בידי אדם שיערוהו כמלא מקדח גדול של לשכה וכו' (היקיפו טפח). נראה לבאר שגם שיעורו של בן אבטיח נובע מהלימוד של מביאים אליו. הצורך בשיעור גדול יותר נובע מזה שכל הנעשה מאליו חשיבותו פחותה יותר כדי לקבל שֵׁם. לכן למשל גוסס בידי שמים רחוק יותר לקבל שם מת מאשר גוסס בידי אדם, סנהדרין ע"ח.. לכן חלון שנעשה מאליו אינו מקבל חשיבות של אהל אלא כאשר "מביאין לו" נמצא אצלו במידה רבה יותר. לא די ב"מביאין" ע"י רוב אדם, אגרוף ממוצע, טפח, אלא צריך "מביאין תמיד", כל אגרוף, אף של בן אבטיח. זה נראה לומר רק לפי ההסבר הראשון לגרסת ס"ז כת"י, שעיקר הדיון הוא שיעור שמביאין לו. להסבר לפי גרסת הילקוט, ולכאורה גם להסבר השני לגרסת הספרי זוטא בכתב היד, צריך לומר ששיעור טפח אינו גודל קבוע המסומן ע"י טפח של אדם, אלא עיקר השיעור הוא הטפח. והוא משתנה לפי הדור. (כמ"ש בשיעורים של תורה לר"י קנייבסקי בשם הגאונים לגבי כל השיעורים). ממילא יש שֵׁם של טפח על אגרופו של בן אבטיח, ושם זה חשוב יותר. ט ( להסבר השני שבאות ה' לא מוסבר טוב איך הגידול בשיעור יד מְפַצּה את הגריעות בשם פתח. לכן נראה שדין מכיל את דרך ההיסק אליו. כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, (ירושלמי פסחים פ"ו ה"א) ובית אב נשמע ממ"ש (יבמות ע"ו:), אם הלכה (שמעת מרבותיך) היא נקבל, ואם לדין יש תשובה, שבית אב כולל דין. ממילא יש בדין טפח של אהל דין הכנסה. י ( יש לימוד אחר בס"ז להלן, (כל כלי) פתוח, כל הפתוח לצורך טמא (נראה ש"פתוח" מיותר, ואם אינו ענין) מכאן אמרו כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה. נראה שההסבר, למדנו שכל פתח מעביר טומאה, וכיון שצריך להיות חשוב לפי הדרך של עשית דבר זה הרי גם הקטן מטפח חשוב כשנעשה למאור. כיון שלמדנו שהקובע הוא שיעור טפח גם לגבי פתח, שהרי הלימוד הוא מהכנסה, חייבים אנו לומר שהטפח בענין זה אינו הרוחב, אלא השיעור הוא דבר הגורם טפח, היינו שהיקיפו טפח. זה ההיקף של מקדח. (אין נראה שההיקף הוא שיעור חשוב לעצמו). יא) עי' בכורות ל"ז: ובגולגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה כדי שינטל מן החי וכמה וכו' הכי אמר שמואל כסלע וכו' וא"ל א"כ עשיתה דברי ב"ש ודברי ב"ה אחד דתנן מאור נעשה בידי אדם שיערוהו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון של האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלא נקב של עול אישתיק וא"ל רב חסדא שמא מקדח וחיסומו שנינו וא"ל רב תחליפא לא תימא שמא אלא ודאי מקדח וחיסומו. ומחלוקתם בכל שהוא. ונראה שעיקר החשיבות של פתח בשיעור מקדח היא בחור שנוצר על ידו, מקדח וחיסומו, וכב"ה. אלא שמקדח לבד קרוב יותר להיקף טפח, לכן בית שמאי מעדיפים אותו, השיעור קיים כבעל חשיבות והעיקרון של טפח מתקיים יותר בו. יב) נראה להסביר ע"פ זה את הגזירה שמרדע שהיקיפו טפח מעביר את בטומאה. עי' ?תפארת ישראל? שהוא גזירה משום שאתי לאחלופי ברחב טפח. וזה קשה מצד המציאות שהרי משקל רחב טפח הוא פי עשר בערך ממשקל היקף טפח. ובעיקר היקף טפח הוא דבר שנוח להחזיקו, משא"כ רחב טפח. ולפי הנ"ל מובן, כיון שיש חשיבות לעובי מרדע, ויש בו היקף טפח הרי הוא דומה למלא מקדח ולכן גזרו. אין בו לימוד ישיר מגדר פתח כמו למלא מקדח. יג) נראה שמכאן היסוד לדין דרבנן שעיבור העיר הוא שבעים אמה ושירים. יסוד השיעור הוא אורך היוצר שטח חשוב, בית סאתים. לכאורה הרי במשכן היה חמישים על מאה. אלא כמו שיש חשיבות לשטח הנוצר ע"י אורך חשוב, מלא מקדח ע"י היקף טפח, כך יש חשיבות לאורך היוצר שטח חשוב. (רחוק לומר שהטעם משום שזו צורת שדה רגילה, שהרי אין צורת השדה דבר קבוע לגמרי, והיה לחכמים לתקן שיעור שלם של אמות. עי' למשל תוספתא מס' טהרות פ"ה ה"ב, (וכן תרומות פ"י) רי"א רביעית בסאתים טמא, ובחסדי דוד שהוא שיעור קרוב לא' ומאתים. וצ"ל שלא תיקנו א' מר' ממש משום שנוח יותר לעשות שיעור לפי המידות הנהוגות). יד) ועי' עוד תוספתא כלאים פ"ב שורה של דלועין בירק כירק ארך ששה טפחים ורוחב מלואו וכו' בתבואה ארך עשר אמות ומחצה על רחב ששה טפחין. )וכן בירושלמי כלאים פ"ב ה"ו( דין אורך י' אמות ומחצה הוא ע"פ מ"ש שם לעיל, כמה היא מידת בית רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות. וכן פירש הגר"א בירושלמי. נראה שחשיבות י' אמות ומחצה הוא משום שגורם את בית רובע. טו) בתוספתא עירובין פ"א, מבוי וכו' הרחב מעשר אמות יתר מפתחו של היכל הרי זה צריך למעט. ועי' בחסדי דוד כתב שזה סימנא בעלמא, שהרי יש בהיכל צורת הפתח. אלא טעמא משום דטפי מי' אמות מיקרי פרצה. אולי אפשר לומר לפי הנ"ל שאין זה סימן לזיכרון בלבד, (כמ"ש רש"י לענין גובה עשרים) אלא שהלימוד מפתח רק מגלה על חלק מהלימוד. והיינו שעיקר חשיבות פירצה היא שיש לה חשיבות של דבר שאינו חצר. גינה אינה חצר (עי' עירובין כ"ג:) לכן כל שיש לו חשיבות בענין גינה, בית רובע, יש בו חשיבות עצמית שלא להבטל לענין חצר. במקום שבלא הגינה יש שם חצר, כשהכל מוקף אין זה אלא בגינה שהיא במקום חשוב מצד עצמו, בית סאתים, אבל כאשר לא נוצר עדין שם חצר, דנים על ההיקף, כל חשיבות משם גינה, בית רובע גורם שלא יתבטל. (שם גינה כאן אינו לענין דין חלוקה, ששם אין הלכה כר"ע שבית רובע. שם החשיבות אינה דינית אלא ענין רגילות העיבוד. ועי' ב"ב ק"ג: לגרסת ספר המקח שער כ"ה, רמב"ם מכירה פכ"ח ה"ג, סלע יחידי בית רובע אין נמדד עמה). אמנם לפי זה היה צריך להיות פרצה י' אמות וחצי אלא שעיקר הטעם כאן אינו משום ביטול ברוב וכדומה, אלא החַשבות חלק מההיקף משום שפתח הוא דרך ההיקף. א"כ החשיבות היא לַשֵּם של פתח. כשבאים לתת לפתח גבול, ידוע עליו שהוא פחות מרוחב בית רובע, שאז הוא מקום לעצמו, אבל כיון שהשיעור הוא לשם פתח אין נותנים בו חצי אמה וכדו' וממילא צגיעים לעשר אמות. סיוע לשיעור זה הוא שנצאנו שיעור י' אמות בפתח ההיכל. אמנם שם יש עוד חשיבות לפתח, צורת הפתח, שלגבי ערוב היא מספיקה לבד, אבל עכ"פ מוכח שרוחב י' אמות יש לו חשיבות לענין פתח. כלומר אין הלימוד מפתחי היכל שכמותו צריך להיות לחצר, אלא לימוד ששיעור רוחבו של פתח ההיכל יש לו חשיבות לענין פתח, וראוי לבחור בו כגבול הפחות מי' אמות וחצי. יותר נראה ששיעור י' אמות נבחר משום שכיון דאפיקתיה מי' וטפחיים וחצי אוקימתיה אי', כעין ב"ש בקידושין מדאפקוהו מפרוטה אוקמוהו בדינר, ורוחב השערים רק מוכיח ששיקול זה נכון כנ"ל, והוא יותר סימן מאשר מקור לדין. אין ראיה מזה שבגמרא לא הביאו את הטעם שכתבתי, אפשר רק שאינו די מוכח כדי שיובא.