דף הבית פסחים יבמות קידושין בבא קמא סנהדרין שבועות שאר מסכתות החידוש החדש תוך כדי כתיבה    סגור X    הדפס   יומא ז': והיה על מצחו תמיד והיה על מצח אהרון ונשא אהרון את עון הקדשים וכו' והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' (שמות כח לח). תניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה. אמר אביי בנשבר הציץ דכ"ע לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא (יתד, רש"י) ר' יהודה סבר על מצח ונשא ור' שמעון סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ולר' יהודה נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו וכו' (אלא ממשמש בו כל שעה שלא יפול, רבינו אליקים). ולר"ש דאמר תמיד מרצה הוא והא כתיב על מצחו ונשא ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא ור' יהודה לקבוע לו מקום מנא ליה נפקא ליה מעל מצחו ור"י לקבוע לו מקום מנא ליה נפקא ליה מעל מצחו ור"ש נמי תיפוק ליה מעל מצחו עין הכי נמי אלא על מצחו ונשא מאי עביד ליה אמר לך ראוי למצח מרצה שאינו ראוי למצח אינו מרצה לאפוקי נשבר הציץ דלא מרצה ולר' יהודה נשבר הציץ מנא ליה נפקא ליה ממצח מצחו ור"ש מצח מצחו לא משמע ליה. א) לכ"ע והיה על מצחו, לקבוע מקום, ולכ"ע תמיד אין משמעותו שלא יסור ממצחו. לר"י על מצח אהרון ונשא, רק כשעל מצחו נושא, ו"ו דמצחו, רק כשהציץ ראוי למצח, תמיד שלא יסיח דעתו. לר"ש והיה על מצחן לקבוע מקום, תמיד, תמיד מרצה. ו"ו דמצחו לא דריש. ב) הסבר המחלוקת. לר"ש אחר שפשוטו של "תמיד" אינו בדוקא דורשים את הפסוק כאילו כתוב תמיד לרצון, דרשה זו מספיקה כדי לדחות את משמעות "על מצח אהרון" ל"ראוי להיות על מצח אהרון". ראוי לדבר גם הוא ממשמעות "דבר" כדלהלן. לר"ש אין פה תוכן שאינו ממשמע של המילים. ג) בעניו ראוי לדבר גם הוא ממשמעות "דבר". עי' שבת לבש תנא דבי ר' ישמעאל כי יפול הנופל ממנו (דברים כב) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. מלשון "קראו" משמע שראוי לפול יכול להיות תוכן של המילה נופל. ועי' עוד סנהדרין מאש יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. וברש"י משמע כבר הוא כמת קודם שבא לבי"ד שחייב עצמו מיתה בפיו. ונראה שהמשמעות היא רק שראוי למיתה, דאינו גברא קטילא עד שיגמר דינו ופה דנים קודם לכן, התוכן עובר מ"ראוי למיתה" אל "אומר שראוי למיתה". וע"ע סנהדרין בש ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאו עשרים וכו' ומנין להביא עוד שלשה וכו' הטיתך לרעה על פי שנים ואין בי"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. והרי גם אם רק אחד מלמד חובה חייב מיתה, אלא הכוונה שצריך בי"ד שאפשר בו חיוב כשיש עשרה מצילים ושנים עשר מחייבים, היינו "והצילו" משמעו ראויים להציל. וע"ע סנהדרין פוש איש ואחיו פרט לעבד שאין לו אחוה, היינו "אח" מקבל משמעות ראוי ליות אח. וע"ע גיטין מחש אשר לא משדה אחוזתו למעט גם שדה הראויה להיות שדה אחוזתו. (אמנם שם הוא מיתור, ואפשר שהמילים רק רמז לנדרש ואין הנדרש במשמעותו.) וע"ע מנחות צטש "הכהן המחטא" הופך להיות ראוי לחטא. וכן מנחות נגש לא תאפה "חמץ" הופך להיות ראוי לחמץ היינו שאינו חלוט, והפירוש נהיה אין צריך להאפות שאינו חלוט. ועיין פסחים ע: וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, דבר הראוי להיות מצאן ובקר, היינו שלמים, מכאן שפסח אחר זמנו קרב שלמים. כאו זה להיפך, הדבר נקרא על שם מה שראוי להיות אותו דבר. וע"ע זבחים ז: וספרי ראה קכ"ט. וע"ע קידושין כהש וש"נ כל הראוי לבילה אין בילה מעכת, ושם משמע שראוי אינו רק חלק מהמשמעות אלא נחשב נמצא במקצת. שהרי שם אמרו שעצם בין השינים חוצץ, דבעינן ראוי לביאת מים, ושם משמעות רחץ את בשרו היא רחץ ממש ולא ראוי לרחיצה, אלא במקום שאין דרך לרחוץ אמרינן שדי בראוי לרחיצה. (אין להביא לנידון דידן הא דכתובות קדש: שיבמה שלא קראה חליצתה כשרה ואילמת פסולה משום דבעינן ראוי לקריאה, שם זה ממידת דבר הלמד מסופו שהפרשה מדברת רק במי שאפשר בו כל האמור בפרשה, עי' ברייתא דר' ישמעאל בריש תו"כ פ"א ה"ז. וזה גם בענין בילה מנחות יח:, ומה שלמדים משם מקור לעניננו, הוא שמוכח משם שבזה שראוי יש לו חשיבות.) וע"ע נדרים עגש ובר"ן ש"ושמע אישה" בעינן רק ראוי לשמיעה. וכן בחולין פג:. וכן משמע בסנהדרין סטש שדורשים "בן סורר" ולא ראוי להיות אב, היינו ג' חדשים אחר שהביא ב' שערות שההריון ניכר, ושם לא נזכרת מילת "אב" ובהכרח שראוי להיות נחשב אב במקצת ועי"ז אינו נחשב "בן". ד) לר"י אינו יכול לעבור מ"על מצחו תמיד" ל"תמיד לרצון", בגלל הלימוד שמכפר רק כשעל מצחו, אלא חייב לדרוש שמחשבתו תהיה שהציץ יהיה תמיד בזמן שרוצה ולא יפול. מעביר את התוכן משיהיה תמיד אל מחשבה שיהיה תמיד, כדברי ר' אליקים שהובא לעיל. כעי"ז ברש"י על התורה שמות ל"ג י"ג ופתרון למעו אמצא חן למען אכיר כמה מצאתי חן. (לגבי מחשבה שיהיה תמיד על ראשו אפשר לומר ש"תמיד" היינו כל זמן שמתכוון שיהיה על מצחו, זמן זה נקבע לפני הדיון על המחשבה, אבל אם מדובר שיהיו התפילין על מצחו צריך לפרש תמיד ממש). מחשבה על תמיד אינה משמעות של "תמיד" אלא רק תוכן שחלקו נמצא במילה. היינו לר' יהודה המילה תמיד מיותרת ודורשים ממנה תוכן נוסף, התוכן אינו במשמעות המילה "תמיד" אלא נרמז עי"ז שחלקו נמצא במילה זו, היינו התוכן הוא מחשבה שיהיה תמיד על מצחו ומתוך זה כתוב רק שיהיה על מצחו תמיד. בענין מחשבה שמשהו היא בכלל משמעות ה"משהו" עי' זבחים כטש אם האכול יאכל שתובנו הוא מחשבת אכילה שלאחרים צריך לימוד מיוחד לזה ור"ע לא ואולי ר"ע לשיטתו שנתבארה במקו"א שהוא פחות מחשיב משמעות של ביטוי. וע"ע יחזקאל מ"ג כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת את העיר. הכוונה לנבאות על חורבן העיר. אבל עי"ש שהיה מעשה של הנביא, ואף אם אין השחתה בפועל מ"מ אפשר לעשות ממשמעות המעשה הזה משמעות השחתה על דרך ההעברה. ה) מהנ"ל יוצא שלר"ש הדרשה מתאימה יותר למשמעות הלשון. עי' חולין צחש ולקח הכהן את הזרוע בשלה ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה (כמו בשל לה למד דגושה ומפיק ה"א כמו שיש לה כלומר כמו שהיא, תוס') ר' שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל. הרי שר"ש מעדיף יותר את משמעות הלשון מאשר בר פלוגתיה. (אמנם גם ר' שמעון כשיטת ר"ע שמעדיף דיון תוכני על דיון לשוני, ודורש אתין אף שאין הלשון מכילה את התוכן, ודלא רכר' ישמעאל. ואכמ"ל). ו) הדרשה של ר' יהודה ו"ו דעל מצחו הוא כמו מהלך ר"ע הנ"ל סוף אות ה' שיתור לשון נחשב כדבר ריק שאפשר למלא אותו בתוכן. בנידון דידן אומרים שכאילו כתוב שוב מצח, והוא מקבל תוכן של ראוי למצח. עכ"פ אין פה דרישת התוכן של ו"ו דמצחו אלא יש פה יתור ומרבים בו לא מכח תוכנו. לר"י כיון שהתוכן שר"ש דורש מעל מצח אהרון אפשר לדורשו מו"ו של מצחו, ממילא אצלו יש יותר לחץ להשאיר את על מצחו לפשוטו שמכפר רק כאשר על מצחו. סיכום: ר"י מחשיב פחות את ענין שמיעת התוכן מהמילים, לכן אצלו הדרשה של ו"ו דרשה ברורה יותר ויש יותר עדיפות לדרוש אותה ולהשאיר את על מצח אהרון בפשוטו. וכן הדוחק לדרוש "על מצחו" לענין הסח דעת אף שאינו משמעות הלשון אינו רחוק כל כך להדרש כמו לדעת ר"ש. נראה שיסוד מחלוקת ר' יהודה ור"ש בפסחים פ"ו: וש"נ שלר"ש יש אם למקרא ולר"י למסורת ג"כ תלויה בזה, מקרא הוא התוכן ומסורת היא מסירת ידיעה ע"י האותיות ולא ע"י התוכן. (נראה שהמחלוקת כאן היא במידת שני כתובים המכחישים זה את זה כשבתחילת הלימוד דורשים על מצח ונשא מצד אחד ודורשים תמיד לרצון מצד שני והבעיה היא מי נדחה להדרש אחרת. לכן אין פ מהלך של דיון על אחד וקביעה לפי השלב הראשון את העדיפות לאותו שלב ואח"כ דיון על הצד השני מה לדחות, אלא הדיון הוא על שני הצדדים כאחד.)