דף הבית פסחים יבמות קידושין בבא קמא סנהדרין שבועות שאר מסכתות החידוש החדש תוך כדי כתיבה    סגור X    הדפס   ראש השנה כ"ט: זכרון תרועה אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כג) שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכו' גזירה שמא יטלנו וכו'. א) כתב הטורי אבן, ק"ל מאי רומיא דקרא דילמא תרתחי קאמר קרא לתקוע ולעשות זיכרון באמירת פסוקי תרועה נמי. וישב דא"כּ לכתוב רחמנא זכרון תרועה ויום תרועה בחד דוכתא, אבל קשה לו מנין שאין זמנו של זה כשל זה דילמא פלגינהו משום שתקיעה אינה בשבת אבל זיכרון נוהג גם בחול. וישב שא"כ היה לכתוב את שניהם במקום אחד ולכתוב ילפותא אחרת לגלות שתקיעה אינה אלא בחול. ב) אולי יש לומר בדרך אחרת. בפשטות גם תרועה עצמה בכלל "זכרון תרועה", ופירוש "זכרון תרועה" הוא "או תרועה ממש או אמירת פסוקים". עיקר לשון זכרון תרועה אינו לומר פסוקים המזכירים את התרועה, אלא לעשות מעשה המזכיר את התרועה. וגם בהרעת תרועה יוצאים בזה. (ולא כרש"י,זכרון תרועה ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו. וכן רש"י ויקרא כג כד, זכרון תרועה זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, רש"י אליבא דהלכתא). ממילא יש סתירה בין דוקא תרועה ובין הזכרת תרועה הנ"ל. ויש כאן שני כתובים המכחישים. (עי' אות ג') ההכרעה מהכחשת הכתובים היא, שיש זמן שתרועה דוקא, ויש זמן שהזכרה. לא מסתבר לעשות אפשרות של הזכרה כשאפשר לעשות גם גוף התרועה. לכן מקבלים ממשמעות הזכרה הכוללת תרועה ממש, את הזכרה דוקא. ג) (אף שקיימים איסורים שהאחד מכיל את השני ומוסיף עליו, כמו סנהדרין נ"ד. הבא על אביו חייב שתים מואת זכר וערות אביך, וכן מכות ט"ז:, אכל פוטיתא לוקה ארבעה, ורש"י, שני לאוין כתובין בשרץ המים וכו' ושני לאוין כתובין בשרץ סתם אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד'. מ"מ שם, בל"ת, התוכן בקבוצה הגדולה היא שרץ היבשה "וגם" שרץ המים. ואילו בעשה הצורה היא זכרון באמירה "או" זכרון בתרועה ממש. כלומר גם "יום תרועה" וגם "זכרון תרועה" דנים על מצוה המתמלאת בעשית תרועה, ולכן לא נוח לומר שיש כאן שתי מצוות נפרדות. מצב של שני עשין מצאנו במנחות מ"ד., אבל שם היקף המצוות שוה. ד) כיון שצריך לבחור יום להזכרה בלבד אומרים שיום זה הוא שבת. (למעשה בחירת החלוקה יום כזה ויום כזה, והבחירה שהחילוק בין חול לשבת, נעשים כאחד). רבא מקשה שתקיעה לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי. בירושלמי נשאר בדרשת לוי ואינו מביא את הקושיה הזו של רבא. אולי דעת הירושלמי שאחר שיש הכחשת שני כתובים אנו מחפשים איך לעשות חלוקה, ומעדיפים לחלק בין חול לשבת. אמנם אין לנו לחלק חול משבת בדבר שידוע שיש בו הבדל ביניהם, מלאכה גמורה. אבל אולי טעם ר' לוי וירושלמי הוא שתקיעה מותרת בשבת משום שהיא חכמה, אבל אם לא היה בה חכמה היתה נחשבת למלאכה. כלומר יש בה ענין מלאכה. ממילא נוח לחלק בה בין חול לשבת. (עדיף יותר לומר, ע"פ הרמב"ם ועוד שס"ל שיש עשה של שבות מדאורייתא, שאילו לא היתה התרועה חכמה היתה אסורה בעשה. ולירושלמי כיון שהיותה חכמה היא תוספת המוציאה מהשבות, אבל יש בתרועה בל תכונות השבות, ראוי לבחור בה כתבונה המשנה לענין שבת). ה) בענין קושית רבא הראשונה, אומר הירושלמי מעתה אף במקדש לא ידחה תנא באחד לחדש מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה וכו'. רבא סובר שאין זה אלא אסמכתא. בויקרא רבה פרשה כט יב נכתבו דברי הירושלמי, ובענין קושיתנו הנוסח, א"ר שמעון בן יוחי ידחה במקדש שהן מכירין זמנו של חדש ואל ידחה בגבולין שאינן מכירין זמנו של חדש. אין מחלוקת בין הירושלמי והמדרש. וביאור הדרשה, מ"ש בבמדבר (כט) ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם וכו' יום תרועה יהיה לכם, קיים רק ב"אחד לחדש" ודאי ולא ספק. פשטות הדרשה שדין יום תרועה יהיה קיים רק במקדש (ובכל היודע). אבל כמו שדורשים בבא קמא פ"ג: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם, (וכן כתובות ל"ג. זבחים קי"א. וירושלמי שביעית פ"ז ה"א, וע"ע רמב"ן ויקרא כג כז, ואם כן יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו) כך כאן דורשים יום תרועה יהיה לכם, השוה לכולכם, וממילא אין דין יום ודאי מתקיים במקום שמפקיע את כל ישראל מדין תרועה, ומעמידים אותו לומר ש"באחד דוקא" יש קיום ליום תרועה אף במקום שבלי זה לא היה לו, היינו בשבת אחר הדרשה של זכרון תרועה בלבד. (ואין זה סותר את "לכם" שבזכרון תרועה, כיון ששם לרוב ישראל יש זכרון בלבד, ועוד למ"ש ש"זכרון" כולל גם תרועה בפועל, אלא כיון שמכחיש תרועה אנו אומרים שזיכרון אינו בתרועה, אין אמירה זו חייבת להתקיים בכל מקום, די שבמקצת המקומות יהיה לא תרועה כדי לנקוט זיכרון תרועה, ובעיקר שם כתוב יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, ה"לכם" איו עולה אלא על "שבתון", לכן ביום תרועה כפל "קדש יהיה לכם", "שּיום תרועה יהיה לכם"). ו) נראה שהדרשה אחד ולא ספק אחד היא ע"פ מ"ד ספיקא דאורייתא לקולא, ש"ממזר" אינו כולל ספק ממזר, ו"עשירי" אינו כולל ספק, וכמ"ש בחוות דעת פתיחה לסי' קי"א. א"ה הוא הדין "אחד" אינו כולל ספק. אכן בחתיכה משתי חתיכות לכ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא כמ"ש שו"ת מהרי"ט חלק ב יו"ד סימן א, לר"א דלא בעי חתיכה משתי חתיכות איסורא דאורייתא הוא אבל לרבנן דאמרי' היכא דלא אתחזק איסורא ליכא אשם תלוי היינו משום דספק איסורא רחמנא שריא. א"כ בנידון דידן הרי במקום שאין שלוחים ידוע שיש "אחד לחדש" ורק לא ידוע אם היום או למחר, או אם היום או אתמול, והרי זה חתיכה משתי חתיכות, ואת הספק הזה "באחד לחדש" כולל. וזו סברת רבא. (או שרבא סובר ספירקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, כשיטת הרשב"א והר"ן.) בדעת הירושלמי נראה, שהרי דין ב"אחד לחדש בלבד" אינו אלא כשחל האחד בשבת, ואם הראשון למחרת אין קיים דין זה, הרי אין כאן חתיכה משתי חתיכות שהרי ספק אם ישנו כלל הדין. לרבא דנים רק בלשון "ראשון", בלא התחשבות בדינים הנלמדים, ו"ראשון" כשלעצמו קיים או ביום ל' מתחילת אלול או ביום ל"א, והם שתי חתיכות. ז) אחר הלימוד של "באחד" אמר הירושלמי, מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה תני ר"ש בן יוחי והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין. ובויקרא רבה תאני ר' שמעון בן יוחי יום תרועה יהיה לכם ועשיתם במקום שהקרבנות קריבין. (לכאורה גרסת המדרש, ועשיתם, היא עיקר, שהרי זה בענין יום תרועה ואילו "והקרבתם" נכתב בזכרון תרועה, והיא אינה במקום הקרבנות). נראה שאין ר"ש דוחה את הלימוד הראשון. בויקרא רבה מובאת גם הדרשה הראשונה בשם ר"ש. אלא נראה שהדרשה "והקרבתם במקום שהקרבנות קריבין" היא דרשה גרועה, סמוכים, ואינה נדרשת אלא אחר שדרשו את הדרשה הראשונה, כדלהלן. בדרשה הראשונה יש ספק האם הדין "אחד ודאי" קיים בכל מקרה שבו יש ודאי, או אינו אלא סימן למקום, שבו יש ודאי תמיד. וזה המקום שבו מקדשים את החדש, שהרי אפשר שלא יקדשו אלא סמוך לשקיעה שלא יהיה זמן לשלוח להודיע לשום מקום. כיון שאין תקיעה מלאכה, ואין בה דחית שבת כמ"ש רבא, (ועיין באות הבאה), אין ראוי לתלות את התקיעה בדין ידיעה ודאית שמקיים מצוה, ומסברא עדיף ללמוד שזה סימן למקום., אכן אין בסברא זו כח להוציא את התוכן "ודאי" מלהיות בפועל, כל מקרה שיש ודאי, אבל בכוחה ליצור ספק שמא אין כאן אלא סימן למקום. במקום שנוצר ספק נדרשות דרשות שלא היו נאמרות אילו לא נוצר הספק, כמ"ש לענין דרשות הנוטריקון. ח) במשנה כ"ט: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין. טעם שפה דורשים "שומעת" ולא כמגילה שכל הסמוך ונראה. יש להסביר לפי הנ"ל לירושלמי, שמקום השומע היינו את התקיעה במקדש, יודע תמיד שקדשו את החודש. ע"פ זה מוסברת שיטת ר' אלעזר שלא תיקן ר"י בן זכאי אלא ביבנה בלבד. יבנה אינה מקום שתמיד יודעים בה, הרי אין לה עדיפות על מקום אחר למושב הסנהדרין, אבל בזמן שבה קדשו את החדש היא היתה הדומה ביותר למקדש, ולכן כשמתקנים זכר למקדש ראוי לתקן רק יבנה. לא תקנו ביבנה כל הרואה ושומעת, כיון שזה דין של היטפלות למקום, ויבנה כיון שהיא זמנית אין בכוחה לטפול אליה מקומות אחרים. ה"אמרו לו" סוברים שכיון שיבנה אינה מקום קבוע, אין היא שונה ממקום ששלוחים ושלוחי שלוחים מגיעים בראש השנה כשקידשוהו בבוקר, ואין לתת לה עדיפות על מקומות אחרים. וכיון שרוצים לתקן זכר מתקנים כן בכל מקום חשוב, שיש בו בי"ד. ט) לפי ההסבר שבאות ב', שלר' לוי בר לחמא והירושלמי "זכרון תרועה" כולל גם תרועה ממש, אין צריך לומר שדבריהם הם בניגוד למ"ש בדף ל"ד. שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה, שתים מדברי תורה וכו' שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מדברי תורה יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא וכו'. ואף שלמעשה התוכן שמקבלים מ"זכרון תרועה" הוא אמירת פסוקים בלבד בשבת, אין זה אלא התוכן שמתקבל אחר שני הכתובים אבל עצם האמירה של זכרון תרועה כולל גם תרועה ממש, ואפשר למנותה. ומה שלא אמר בזכרון תרועה שבא לתלמודו, הוא משום שהתוכן של תרועה ממש לא בא לשום דבר אחר.