|
|
|
|
שבת ג'.
בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה
תניא רבי אומר מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין אתמר נמי וכו' נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין.
ובתוד"ה בעשותה, פשטיה דקרא נראה דבעשותה קאי אנפש אבל הש"ס דריש לה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל מילה וליכא למימר דב' שעשאוה איירי בב' שעשאוה בבת אחת דבפרק המצניע (צ"ג.) משמע דצריכי ב' קראי לזה עוקר וזה מניח ולב' שעשו מלאכה אחת בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו' אך קשה דבפ' המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש אחת והכא נפקא לה מבעשותה.
א) בגמ' פ' המצניע צ"ג. במאי קמיפלגי בהאי קרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה ר"ש סבר תלתא מעוטי כתיבי נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניחח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת בי"ד ור"ש יחיד שעשאה בהוראת בי"ד חייב ור"מ וכו' תרי מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשאה בהוראת בי"ד.
כוונת התוס' כמ"ש בדף צ"ג. תוד"ה תלתא והא דנקט בעשותה בברייתא טפי מהנך משום שהוא מיעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי.
היסוד להבנה זו נראה שסדר הלימוד הוא כסדר המילים בקרא, דמה שעדיף יותר ללמוד נלמד בתחילה וזה עוקר וזה מניח שהוא הלימוד המוסכם על כולם נלמד ראשון.
ב) הנראה בישוב הקושיה שבאמת זה עוקר וזה מניח נלמד מ"בעשותה", וכדלהלן.
דבמה שאמרו התוספות שהעושה את כולה וכו' יחיד שעשאה וכו' אינו אלא כפל לשון עי' רשב"א שבת צ"ג. שעיקר הדרשה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אלא הא דאמר יחיד שעשאה פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדו ולא העושה את מקצתה כלו' וחבירו מקצתה כלו' אע"פ שעשאוה כולה בין שניהם.
(ועי' חי' הגר"ח על הש"ס לשבת צ"ד א' ש"בעשותה" משמע גם עשה כולה ולא מקצתה וגם משמעות אחרת יחיד שעשה בהוראת בי"ד. אמנם אין זו לשונו ממש ויתכן שכוונתו שמשמעות יחד בהוראת בי"ד היא מ"נפש".)
וע"ע צל"ח שבת צ"ג. שר"ש ור"מ בסברות הפוכות פליגי דר"ש אפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול יותר מסתבר ליה למפטר מלמפטר יחיד בהוראת בי"ד שהרי מוקי קרא וזה א"י וכו' ולא מוקי לעושה בהוראת בי"ד ולר"מ מוקי להוראת בי"ד ולא מוקי אפילו לזה יכול וזה יכול ור"י ס"ל סברא ממוצעת דזה יכול מסתבר ליה למפטר מהוראת בי"ד ולכך דריש תחילה לזה יכול אבל עכ"פ הוראת בי"ד מסתבר ליה טפי למפטר מזה אינו יכול לכך דריש קרא בתרא להוראת בי"ד ומחייב בזה אינו יכול. (ועי"ש בגרסת התוס' יחד שעשה בהוראת בי"ד ל"צ קרא, שהיא גרסת ר"ח והגאונים). אבל הרי אין זה נח להעמיד בסברות הפוכות וכמו שכ' התוס' ברכות ל"ט: ד"ה מברך.
ג) ונראה ההסבר של כל הלימוד, שדרך ההיסק היא שקודם דורשים "בעשותה", כיון ששינתה התורה מהלשון ולא אמרה ועשתה כמ"ש בפרשות דלעיל ועשה מאחת מהנה, עדת ישראל וכו' ועשו אחת, נשיא יחטא ועשה, נדרש מזה משמעות בעשות אותה בעשות את כולה ומזה ממעטים באמת זה עוקר וזה מניח, וכמ"ש בדף ג'., שהוא המסתבר מכל שנים שעשאוה, העשיה הזו היא הברורה ביתר שהיא עשיה במקצת, אבל מזה שלגבי "בעשותה" מעדיפים זה עוקר וזה מניח אין מוכח שהיא מסתברת תמיד יותר מאשר יחיד שעשה בהוראת בי"ד, דפה שתחילת הדרשה לעושה מקצת לא שיך לדרוש ליחיד שעשה בהוראת בי"ד. אמנם "נפש" היינו רק אחת עדיף לדרוש ליחיד שעשה בהוראת בי"ד מאשר לשנים שעשאוה דזה קרוב יותר לפשט, ניגוד של כל עדת ישראל שנא' בפרש' דלעיל, ולכן באמת גם ר' יהודה וגם ר"מ מעדיפים אותה על דרשת שנים שעשאוה, (ר"מ דורש רק אותה ור"י חולק רק משום שיש לו עוד דרשה) ומטעם זה היו מעדיפים למעט מ"נפש" יחיד בהוראת בי"ד גם כנגד מיעוט של זה עוקר וזה מניח. הטעם שלר"ש מעדיפים למעט שנים שעשאוה הוא מכיון שעל כרחנו "בעשותה" ממעט שנים שעשאוה מעדיפים לדרוש באותו ענין, אולי מגדר למד מענינו או מגדר שכיון שמתחילים לדרוש דורשים גם את השאר (שנתבאר במקום אחר), או שהטעם כמ"ש להלן.
ואף אם זה עוקר וזה מניח מסתבר לדורשו יותר מיחיד שעשה בהוראת בי"ד אפילו מ"נפש" מ"מ כיון שהוא נדרש גם מבעשותה שוב מיותרת דרשת "נפש" ליחיד שעשה בהוראת בי"ד.
היוצא מהנאמר עד עכשיו שלר"מ זה עוקר וזה מניח נדרש מ"בעשותה" כיון שנפש אחת עדיף ליחיד שעשה בהוראת בי"ד, ולר"ש ג"כ חייבים לדרוש את זה עוקר וזה מניח מ"בעשותה" ולא מנפש אחת כיון שזה גורם לשאר שנים שעשאוה להדרש.
ואפשר לומר שגם לר' יהודה שדורש גם זה עוקר וזה מניח וגם זה יכול וזה יכול, "בעשותה" בא לזה עוקר וזה מניח. והוא אם נאמר שאינו חולק לגמרי על ר"מ ש"נפש אחת" ראוי לה להדרש רק דרשה אחת אלא שסובר שאחר שדרשנו בעשותה וממעטים שנים שעשאוה שוב נוצר ספק עד כמה ממעטים ואילו היה רק מיעוט אחד לא היינו ממעטים אלא זה עוקר וזה מניח, שהוא לגמרי עשית מקצת, משום תפסת מרובה לא תפסת, אבל עדין יש מצב של ספק וזה גורם לדרוש גם מה שאינו יתור לשון כל כך, ודורשים גם "אחת".
הנה גם לר' יהודה דורשים זה עוקר וזה מניח מ"בעשותה".
וכן צריך לומר גם לר"ש ש"בעשותה" נדרש לשנים שעשאוה ויש ספק בדרשה האם היא כוללת רק זה עוקר וזה מניח או גם זה יכול וזה יכול או גם זה אינו יכול וזה אינו יכול, ור"ש סובר שפתרון הבעיות דוחה את הדרשה של יחיד שעשה בהוראת בי"ד. ור"י סובר שאינה דוחה את הדרשה היא אבל מספיקה כדי ליצור דרשה נוספת מ"נפש אחת" ולר"מ אינה מספיקה גם לזה.
ולפי זה מיושב היטב מ"ש בדף צ"ג. ר"ש אומר אע"פ שלא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייב לכך נאמר בעשותה, כלו' שגם זה אינו יכול וזה אינו יכול.
(ולפי גרסת התוס' והר"ח שלר"ש נדרש לזה אינו יכול וזה אינו יכול כיון שא"צ לדרוש ליחיד שעשה בהוראת בי"ד, זה מטה שעכ"פ לשיטתם יחד בהוראת בי"ד עדיף אף מזה עוקר וזה מניח.)
ד) ההסבר דלעיל, שיש מקום להסתפק האם "בעשותה" מוציא גם זה אינו יכול וזה אינו יכול הוא מרווח לפי ביאורו של ר' חיים הלוי סוף הלכות מטמאי משכב ומושב שלמסקנא לר"י זה אינו יכול וזא"י כל אחד כולה מעשה קעביד (ולכן גם בזב ע"ג מיטה כל רגל מטמאה מדרס) ולר"ש שבשבת זה אינו יכול וזא"י פטורים גם בזב אין הזב נישא כולו ע"י כל רגל . מוכח שהלימוד לר"ש הוא שגם בזה אינו יכול וזא"י כל אחד עושה מקצת. וכיון שלר"ש מפרשים כך אחר הלימוד אפשר לומר שגם לפני הלימוד היה ספק שמא זה אינו יכול וזא"י בכלל מיעוט העושה את כולה.
בתוס' הרא"ש שבת צ"ד א' כ' אליבא דרש"י שחידוש התורה הוא שגם זה אינו יכול וזא"י נחשב שכ"א עושה מקצת.
ה) אבל עי' באג"ט חורש אות אות א' ד"ה והנראה דזה אינו יכול וזה אינו יכול כל אחד חשיב כאילו עשה המלאכה כולה ולכן חורש ע"י בהמה חייב חטאת. אמנם מצד הדבר הנעשה נחשב שנים שעשאוה ולכן ישראל ונוכרי ששחטו יחד השחיטה פסולה. וכ' שבתוספתא (שבת פ"י ה"ה ועי"ש פי"ג ה"ב שנים שצדו) כ' שטעם ר"ש שפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול הוא משום שאין שנים חייבים על מלאכה אחת. וע"ע אבנ"ז או"ח סי' ע"ו וסי' ק"ט.
ועי' עזרת כהנים על התו"כ דיבורא דחובה פ"ז ה"ט בתוספת העזרה ד"ה יחיד שעשה (נ"ד ע"ב) שהביא מתוס' שבת צ"ד א' ד"ה ור"ש שכ' דאין ללמוד טומאה משבת לטהר גבי ד' טליתות תחת מיטת הזב דשאני שבת דגזירת הכתות הוא ופי' שהיינו שבשבת אע"ג דהאי קעביד כולה והאי קעביד כולה אפ"ה פטירי.
וע"ע אבנ"ז או"ח סי' שמ"א שבזה אינו יכול אם דנים על האדם העושה נחשב שעשה כולו כיון שבלעדיו לא היה נעשה ואם דנים על הפעולה הנעשית מאי חזית דשדית ליה בתר אחד שדי ליה בתר השני.
ולפי זה קשה על מה שנאמר לעיל, הרי "בעשותה" יש בו רק התיחסות העושה את המעשה אל המעשה ומצד זה זה אינו יכול וזה אינו יכול כיחיד שעשה ואין מקום לספק.
ו) בישוב שיטה זו, עי' אג"ט זורה ס"ק ד' אות ד' שדעתו נוטה שישראל וגוי שעשו פטור משום שאין שנים חייבים על עבירה אחת היינו שאין כוונת התוספתא ב"אין שנים" וכו' חלות שם בעל עבירה אלא התיחסות הדבר שחל בשלמותו לשנים. כלו' יש בחילול שבת א' תוצאה גשמית של הדבר הנעשה ב' פעולה גשמית של העשיה ג' שם של אי שביתה ד' עבירה של חילול שבת. שם של אי שביתה יש גם בגוי (וכדמוכח מנר הבדלה (ברכות נ"ב:) שאם הודלק ע"י גוי אינו נחשב נר ששבת, כן נראה) ובזה אינו יכול וזה אינו יכול הנידון הוא צד ג'. (וע"ע חלקת יואב ק' או"ח סי' י'"ד סוד"ה ובזאת.)
הרי שגם זא"י וזא"י החסרון הוא שייכות המעשה לעושה מצד העושה ושוב שייך למעט אותו מ"בעשותה".
בענין ישראל וגוי שעשו יחד ע"ע שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגאזי ססי' נ"ט ד"ה עוד יש להסתפק, ר"ט א') ומשמע שם שיש לו דרך אחרת בנידון דידן.
הערה. בענין ההנחה ש"בעשותה" יוצר ספק ולכאורה אין ספק, נאמר תפסת מרובה לא תפסת. י"ל שתפסת מרובה הוא הכרעה בספק ואינו מפקיע את הכלל. אפשר לומר עוד שהספק במשמעות ביטוי ובזה לא אומרים תפסת מרובה, שהרי אין עוד פרטים, ולכן דורשים פה מכח צרך פשיטת ספק. אמנם אם אין הכרעה בשלב של משמעות הביטוי עוברים במצב ספקי לשלב של יצירת דין ושם יש הכרעה משום תפסת מרובה.
סיכום: א' בעיה שנוצרה ע"י התורה, דוגמת אמירת "בעשותה" ולא ברור מה בכללה ומה מתמעט אל ידה, גורמת לעדיפות לדרוש כדי לפתור את הבעיה. העדיפות משפיעה לדרוש סוג דרשה שלא היתה נדרשת בלא זה להעדיף את הנושא הזה לדרשה על פני נושא אחר שמסברא, היינו מצד הדין שיוצא, עדיף. ב' בנידון דידן "בעשותה" היינו העושה את כולה לא ברור האם גם זה יכול וזה יכול בכלל עושה כולה וחייב או שאינו בכללה, וכן לגבי זה אינו יכול וזה אינו יכול וזה גורם משפיע לדרוש נפש אחת לשתי דרשות לר"י ור"ש וגם לדחות את דרשת יחיד בהוראת בי"ד לר"ש.
|
|
|
|
|