|
|
|
|
ברכות כ''א:
תקנת עזרא
למימרא דקסבר ר' יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה והאמר רבי יהושע בן לוי מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר (דברים ד') והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת וגו' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין. וכו' והני סמוכין מבעי ליה לאידך דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום וכו'.
א) עי' לקמן כ"ב:, מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמיפלגי כו'. וב"ק פ"ב. עשרה תקנות תיקן עזרא וכו' ותיקן טבילה לבעלי קריין. ועי' לעיל כ': שבעל קרי אינו מוציא ק"ש בשפתיו "כדאשכחן בסיני", וכ' רש"י, שהפרישן מאשה דכתיב אל תגשו אל אשה (שמות י"ט), ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה, דכתיב (דברים ד') והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, כדאמרינן לקמן בפרקין.
לשון רש"י "כדאשכחן בסיני" מוכיחה שצורת הלימוד היא, כמו שבסיני נאסר לימוד בבעל קרי כן לדורות. זה לימוד של במה מצינו, בנין אב. ואין עיקר הלימוד משום סמוכים. ומה שהגמ' כאן הביאה את לימוד הסמוכים, והודעתם לבניך וכו' יום וכו', הוא משום שבלא זה לא היינו למדים דורות משעה, עי' מנחות י"ט:.
ב) עי' תוס' בבא קמא פ"ב:, וא"ת דהיכי אלים ר' יהודה לבטל תקנת עזרא וי"ל דדלמא סבר דלא תיקן עזרא דבר זה אי נמי התנה שכל מי שרוצה לבטל יבטל וכו' אי נמי לא פשט איסורו ברוב ישראל כדאמרינן גבי שמן בפ' אין מעמידין (ע"ז ל"ו.) ואע"ג דמשמע התם דאי דניאל גזר עליו לא היה ר' יהודה נשיאה יכול לבטלו אע"פ שלא פשט היינו במילתא דכתיב בקרא אבל תקנת עזרא לא כתיב בקרא והא דדריש במי שמתו מדכתיב והודעת וכו' אסמכתא היא. (כתירוץ ג' כ' בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד על ריב"ב) וצ"ע למה לא אמרו שריב"ב כר"י שלית ליה אסמכתא. עכ"פ מרש"י מוכח שהסוגיה כאן שדנה בסמוכים דנה באסמכתא, ורש"י כמהר"ל דלהלן. ודלא כתוס' הרא"ש כ"א: ד"ה למימרא, תוס' ר' יהודה והרשב"א, שאם יש שקלא וטריא מוכח שהלימוד דאורייתא. משמע שאסמכתא היא סימן בעלמא.
ג) טעם שלא למדים את האיסור של דברי תורה בבעל קרי לאיסור גמור.
נראה שאילו היה איסור גמור לא היתה התורה צריכה לומר זאת על "והודעתם לבניך" בלבד כיון שהיה יותר פשוט לומר ולְמדתם יום וכו' בחורב. ואמירה של דבר מסובך כאשר יש דרך פשוטה אומרת שהמסובך דוקא. אין לומר שבאמת יהיה האיסור רק בבנים, שהרי עיקר הלימוד הוא במה מצינו מסיני, והלימוד של והודעתם בא רק כדי שלא יעכב שזה דורות משעה. כלומר אין למדים דורות משעה, אין זאת שאין כלל לימוד, אלא הוא כמו לימוד עם פירכא, מה למלמד שכן שעה, כשיש גילוי שלמדים מוכח שאין מתחשבים בפירכא, א"כ נשאר הלימוד.
עי' מהר"ל בבאר הגולה הבאר הראשון בתחילתו ד"ה השני שאסמכתא היא לימוד שיש מן התורה חשיבות למה שבאים לתקן, וראוי לגזור.
בענין שראוי לגזור, שדרכו להנתן ברמיזה ולא באמירה מפורשת, אין הבדל אם האמירה היא לחֵלֶק שאינו עדיף מהכלל או לכלל כולו, גם כשנֹאמר לחֵלק כנ"ל יש בו רמז לגבי הכלל כולו.
כלומר. אמירה של חלק דוקא כשאין סברא לומר שיהיה הדין דוקא באותו חלק מוכיחה שהאמירה הכוללת הכל היא באופן שאין הבדל בין אם נאמרה רק על חלק, שהוא רמז לכל, או נרמז על הכל. היינו אסמכתא.
ד) הגמרא תולה את מחלוקת ר"י וחכמים האם לבטל את תקנת עזרא, בשאלה האם לדרוש את האסמכתא, ר"י אינו דורש וחכ' דורשים.
ועי' תוס' ב"ק הנ"ל, בטעם איך יכול ר' יהודה לומר שלא כתקנת עזרא. רש"י רחוק שיאמר בטעם שר' יהודה לית ליה תקנת עזרא כתירוץ הראשון, דסבר דלא תיקן עזרא, שהרי כאן תולים את שיטתו בזה שאינו דורש את האסמכתא. ודוחק לומר שכוונת הגמ' בזה שאין אסמכתא היא שלכן עזרא לא גזר, יש הרבה גזירות בלא אסמכתא. אכן אפשר שהכוונה שאם יש אסמכתא לא היה ר' יהודה אומר שהדיעה שעזרא תיקן מופרכת. כלומר אין כוונת תירוץ התוס' השני שהיתה לר"י קבלה שהטבילה אינה תקנת עזרא, אלא העם נהגו מעצמם, אלא הוא אומר זאת מסברא, ואם יש אסמכתא א"א לומר מסברא שעזרא לא גזר. וזה רחוק.
גם לתירוץ השני בתוס', שהתנה שיוכלו לבטל, צ"ל שהכוונה שאם יש אסמכתא לא היה ר' יהודה אומר שעזרא התנה שיוכלו לבטל. וזה דחוק, שהרי התורה לא חייבה לתקן, אלא אמרה שראוי, ותלתה בזה שחכ' יחשבו לראוי, ובהחלט יתכן שעזרא יתקן באופן שהתקנה תשאיר את ההחלטה בידי חכמים.
אלא נראה שסובר כתירוץ השלישי, שלא פשט איסורו, ואם יש אסמכתא אין ראוי לבטלו אף שלא פשט איסורו.
ה) טעם חכ', אינו נראה שחולקים במציאות וסוברים שפשט איסורו. אלא צ"ל שהמחלוקת היא האם להתאמץ ולגרום שתפשוט התקנה בכל ישראל. ומצאנו בתקנות שלא פשטו עד שניתקנו בשנית. אם יש אסמכתא צריך להתאמץ כנ"ל.
או אפשר, תקנה שלא פשטה בכל ישראל הרי היא מחייבת עד שלא תבוטל. ומי שאינו חש לה עובר עבירה. הבעיה אם לבטל היא האם לחוש למי שאינו מקיים או לחוש יותר למעלת המקיימים. אם יש לימוד שראוי לתקן, יש בכלל זה שראוי לאדם לנהוג כן גם בלא תקנה, ראוי לחוש יותר לאלה שיקיימו את תקנת עזרא אם לא תיעקר, גם כך יהיה פגם במי שאינו מקיימה. כעין עונש ביטול ציצית בעידן ריתחא. ואם אין אסמכתא הרי אילו נעקרה התקנה לא יהיה חיסרון באי קיום התקנה. וראוי לחוש לאלה שאינם מקיימים.
(אולי חכ' סוברים כעין התוס' אות ב' שכל שכתוב בתורה אין לבטל ואסמכתא היא כעין הכתוב).
ו) ריב"ל דורש את שתי הדרשות, ולא כר' יהודה הדורש רק לענין המלמד בנו תורה. ובפשטות דעת חכ' כר' יהושע בן לוי. לשיטתם שתי הדרשות שקולות. וכמו שיבואר להלן.
דעת ר' יהודה נראה שאינה משום שסובר שדרשת כאילו קיבלה מחורב עדיפה, ואין לדרוש שניהם. מסתבר שהוא כר' יהודה בן בתירא דלהלן כ"ב., תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה.
נראה שמחלוקת ר"י ב"ב וחכ' היא בטעם של איסור בעל קרי בקבלת התורה בסיני. האם משום קדושת התורה שקיבלו או משום קדושת המקום שעמדו בו, שיש בו קדושת מחנה לויה, כמו שלהר סיני, שהוזהרו מעלות בהר, היתה קדושת קדש הקדשים, או קדושת היכל כשכהן גדול משתחוה בו. (עי' יומא ג': שר"ל לומד מסיני שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששה. ועי' מכילתא יתרו פ"ג שצריך מיעוט שרק בהר עובר בנגיעה ולא במקדש).
חכ' אומרים את הצד הראשון, וכמ"ש להלן, דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע מכאן אמרו הזבים והמצרעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה וכו' אבל בעלי קריין אסורים.
לסברת ריב"ב אומרים את הצד השני ממילא אין מקום לטומאה בדברי תורה.
ז) טעם חכ' שלא אמרו כריב"ב נראה, משום שלדבריו לא היה להזהיר מטומאת קרי בלבד אלא גם מטומאת זבים, והיה צריך שבעה נקיים. והם הוזהרו רק ג' ימים קודם. ולריב"ב אולי הוזהרו רק מה שבידם, קריבה לאשה, הטבילה בכולם בכלל היו נכונים. (אבל משה הרי הוזהר ששה ימים קודם כמ"ש ביומא ג'. הנ"ל).
טעם ריב"ב הוא כדבריו, שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, וע"כ הטעם אינו יכול להיות לחכ', אלא מגדר קדושת המקום. וכמו שיש כבר גדר כזה.
ח) ר' יהושע בן לוי שדורש מוהודעתם לבניך וכו' יום אשר עמדת וכו' שתי דרשות, נראה שסובר ששתיהן שקולות.
העדיפות של לימוד המלמד בנו תורה על טומאת קרי היא שלשון "והודעתם לבניך" היא דוקא, רק המלמד בנו הוא כעין חורב, ואילו אם למדים לתקנת עזרא אין חילוק בין מלמד בנו ללומד סתם. העדיפות של בעל קרי היא שראוי יותר ללמוד דין (כל שאין הוא חידוש) מאשר דבר מוסר. כיון שאין הכרעה בין העדיפויות למדים את שניהם מדין שקולים.
או אפשר שהעדיפות של דין היא גדולה על העדיפות של לשון, והיא עיקר הלימוד, אלא כיון שהתורה נקטה לשון של בן דוקא, למדים גם את דיוק הלשון מגדר אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ט) מש"כ שעדיף לדרוש לדין מאשר לדברי אגדה.
לכאורה בפסחים ד'. מוכח אחרת, שדרשו שם ביום "הראשון" תשביתו, שהוא היום הקודם לתחילה, והקשו מולקחתם לכם ביום הראשון וכו', והסיקו, אלא הני שלושה ראשון מיבעי ליה לכדר' ישמעאל וכו' בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון. משמע דעדיף שם לדרוש לאגדה. אבל עי' רש"י שם, דהני ראשון דכתיב בהו לאו למשמעותייהו קאתו, אלא שמא בעלמא הוא דנקראו ראשון. הרי שאין הדחיה משום שנצרכו ללמוד אגדה
|
|
|
|
|
