|
|
|
|
ברכות ב':
בשיטת רבינו יונה שזכירת יציאת מצרים קודם צאת הכוכבים
כתב בתלמידי רבינו יונה ריש ברכות ד"ה אלא, ועדיין יש לשאול כיון שאינו זמן קריאת שמע בשעה שקורין אותה בבית הכנסת היאך יוצא ידי חובה מהברכות אם אינו לילה לענין קריאת שמע ויש לומר שאע"פ שאינו לילה ממש מפני שלא יצאו הכוכבים אפילו הכי כיון ששקעה החמה והוי לילה לענין תפילה של ערבית כדלקמן הכא נמי דיינינן ליה לילה לקריאת הברכות וכו' וברכת גאל ישראל נמי אע"פ שהתקינו לאומרה בלילה כנגד יציאת מצרים שהיתה בלילה אפ"ה כיון שלא למדנו יציאת מצרים בלילה אלא מריבוי דכל ימי חייך ואין כתיב שם לילה בפירוש אלא מיתור כל בלבד דרשינן ליה לא חיישינן אם אין אנו אומרים אותה בלילה ממש דכיון שלילה הוא לענין תפילת ערבית לילה הוי לענין להזכיר יציאת מצרים.
א) בביאור מה שתולה הרבינו יונה את זמן זכירת יציאת מצרים שהיא דאורייתא בזמן תפילת ערבית שהיא מדרבנן, נראה שאין זה בדוקא , אלא שעיקר הדין בשניהם נובע מדין זריקת הדם שזמנו הוא עד תחילת שקיעת החמה קודם צאת הכוכבים, זבחים נ"ו. תוד"ה מנין. ועי"ש שאחר שקיעה מתמעט מיתור פסוק ביום הקריבו, ונלמד מזה שכבר אחר שקיעה אינו לגמרי בכלל יום. ואומר הרבינו יונה שכיון שאחר שקיעה אינו לגמרי יום ממילא הוא לילה במקצת, ולכן נחשב לילה לגבי זכירת יציאת מצרים הנלמדת מדרשא וכמו שיבואר לקמן.
אמנם אין לומר הסבר זה אליבא דר' יהודה שזמן מעריב מפלג המנחה, שהוא סוף זמן הקרבת תמיד של בין הערבים, שהרי דין זה הוא מדרבנן. עי' פסחים נ"ח. ורש"י ד"ה אלא אמר רבא שמדאו' זמנו כל אחר חצות. וצריך לומר שרבינו יונה אומר שהזכרת יציאת מצרים זמנה כתפילת מעריב רק על פי הזמן שאמרו חכמים. וזהו שכתב "כיון ששקעה החמה" והוי לילה לענין תפילה של ערבית, ולא הזכיר רק שהוי לילה לענין ערבית. ודבריו הם לפי מה שכ' בדף כ"ו: ד"ה דעבד שראוי לציבור להתפלל אחר שקיעה ורק בדיעבד אם עבד כר"י עבד, וכל דבריו הם לפי הלכתחילה ובאמת אם עשה כר"י יצטרך שוב לקרא פרשה שלישית של קריאת שמע אחר שקיעה. (ועי' בספר שיעורים לזכר אבא מרי ח"א סי' א' ב' ד').
ב) על עיקר סברת רבינו יונה תמה בשאגת אריה סי' ח' דמה בכך שלא כתיב לילה בפירוש הרי כיון דכתיב ימי חייך לימים ורבי קרא מיתורא דכל לרבות הלילות הוה ליה כאילו כתיב לילה בקרא בהדיא.
(עוד תמה שלר"י שזמן מנחה עד פלג המנחה ותפילת ערבית לאחריו ואם עבד כמותו עבד א"כ תהיה הזכרת יציאת מצרים מפלג המנחה והרי הזכרת יצ"מ תלויה בלילה, וכן הקשה שלהזכרת יציאת מצרים שמדאו' ראוי להחמיר דלא כר"י. וכבר מיושבות קושיות אלו במ"ש לעיל.)
ג) ונראה לישב שיסוד דברי רבינו יונה הוא הכלל שמשמעות ביטוי שנזכר להדיא הוא רק החלק החשוב מתוך תוכן אותו הביטוי, אבל משמעות מה שנלמד מכללא כולל את כל התוכן של הביטוי, גם את החלק הלא חשוב.
עי' פסחים כ"ד: כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן ואמר שם הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה. והיינו דאכילה שלא כדרכה אינה דבר חשוב, ולכן שם אכילה אינו כולל אותה במשמעותו אבל כלאי הכרם שאיסור אכילתו נלמד מכלל שנאמר פן תיקדש וכו' ולא כתוב "אכילה" בהדיא נכלל באיסור גם החלק הלא חשוב - שלא כדרך אכילה. (וע"ע בכלל הזה בפאה סי ב')
ומפורש יותר בשבועות י"ט: בטומאת מקדש וקדשיו, שצריך ידיעת טומאה לפני העבירה כדי להתחייב, ושני שבילים והלך באחד מהם ונכנס למקדש ושוב הלך בשני ונכנס שיש רק ידיעת ספק של האיסור להכנס לפני העבירה, אר"י כאן עשו ספק ידיעה כידיעה ואלו בחטאות אין ספק ידיעה מחלקת בין שגגה לשגגה להתחייב שתי חטאות "הכא הוא דלא כתיבה ידיעה בהדיא מונעלם הוא דאתי ולא בכל התורה כולה עשו ספק כודאי דכתיב או הודע אליו ידיעה מעליתא בעינן". הרי מפורש שכל שנאמר בהדיא משמעותו רק לחלק המעולה, ולכן ידיעת ספק אינה בכלל ידיעה, אמנם ללמד מדרשה גם ידיעה גרועה בכלל ידיעה.
אמנם הר"י מיגאש פירש שם שכשכתוב ידיעה צריך ידיעה ממש ואילו כשכתוב נעלם אין צריך שיהיה ידיע מקודם אלא די שלא יהיה עלום לגמרי, מקצת ידיעה. אבל עי' מה שחילקו התוס' י"ט ב' ד"ה עשו בין נידון דידן לנידון בעית י"ד ב' נגע בכעדשה ולא ידע אי מטמא אי לא שלא נפשט לספק ידיעה שלר"ל הוה ידיעה, דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הלכך הו"ל ידיעה טפי. הסבר זה טוב רק אם נאמר שצריך חשיבות של ידיעה, ולכן ספק שאקבע איסורא לפי ידיעתו בשביל האחד עדיף על ספק אם שייכא כלל טומאה. ורק לספק שאיקבע איסורא יש שם "ידיעה" משום שידוע שיש צד טומאה. אבל לשיטת הר"י מיגאש הרי סוף סוף ספק בכעדשה אין זה העלם גמור והיה לו להיות בכלל ידיעה. (ובאמת הרמב"ם כותב בספק בכעדשה שפטור משום שזה ספק בהלכה).
(על פי ההבנה שהכתוב בהדיא משמעותו רק החלק החשוב של תוכן הביטוי, ושספק הוא כמו ודאי גרוע לענין זה, מוסברת מאד סברת החוות דעת בבית הספק אחר סי' ק"י שכ' שספיקא דאוריתא לקולא הוא במקום שכתוב שב ואל תעשה ולא במקום שכתוב קום עשה עי"ש. היינו בשב ואל תעשה אין הספק בכלל ביטוי שנאסר התוכן שלו, ובקום עשה אין הספק בכלל הביטוי שנצטוה עליו).
ד) ועל פי זה נבאר את הלימוד כאן. הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים אחרי שנתמעט מיתור "יום" לגבי זריקת הדם נעשה לילה במקצת, לילה גרוע, ולכן לגבי כל כתוב בהדיא אינו בכלל לילה אבל לגבי הזכרת יציאת מצרים שאינה כתובה בהדיא גם לילה גרוע זה בכלל לילה. אולי עדיף להסביר שלא המיעוט שבזריקת הדם עושה אותו ליום גרוע ולילה גרוע, אלא זה שאפשר למעט את אחר השקיעה מיתור "יום" מוכיח שהוא יום קצת גרוע ולילה גרוע. אינו יום גרוע ממש שהרי צריך יתור למעטו מ"יום" ולא מתמעט מאליו כנ"ל.
|
|
|
|
|
