|
|
|
|
ברכות ב':
דילמא ביאת אורו הוא
מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.
להלן בגמ' מכדי כהנים אימת קא אכלי מרומה משעת צאת הכוכבים לתני משעת צאת הכוכבים מלתא אגב אורחיה קמ"ל כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא (שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל - רש"י) ומאי וטהר טהר גברא א' רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר וכו'.
א) לשיטת רש"י ביאת השמש משמעה תמיד צאת הכוכבים וכמ"ש שצה"כ הוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן, אלא שאם הפשט טהר יומא, היינו בא יום חדש, משמע שמיד עם בא יום חדש מותר באכילת "הקדשים". ואם הפירוש טהר גברא היינו שצריך עוד טהרה לאדם וממילא היינו הבאת כפרתו אם הוא מחוסר כיפורים. ולפי זה שוב צריך לומר שובא השמש היינו שיאור, שרק אחר שיאור למחרת יכול להביא את כפרתו.
המאירי הקשה על רש"י חדא שביאה ראשונה האמורה בגמרא אתה מפרש בלשון שקיעה וביאה שניה בענין זריחה. ועוד שלא מצינו ביאה במקרא אצל שמש אלא בענין שקיעה ואע"פ שמצינו כי בא אורך אור לחוד ושמש לחוד. וכעי"ז הקשו התוס'. ועוד, וכן הקשו התוס', ממה שנסתפקו בני מערבא בכך, כמ"ש בגמ', והיאך נסתפקו שתהא הבאת כפרתן מעכבת והלא משנה שלימה שנינו העריב שמשו אוכל בתרומה.
ב) ועי' מרומי שדה לנצי"ב כאן שישב דאי' ביבמות ע"ד. דאיכא תנא דבר"י דפרשה זו מיירי בטומאה שאינו בר כפרה דוקא והא דבר כפרה מותר בתרומה למדנו מדכתיב עד מלאת ימי טהרה וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא בתרומה והא בקדשים אבל אי מהאי קרא לא ידענו שהזמן הוא בצאת הכוכבים ואולי בבין השמשות ג"כ יהיה מותר משא"כ אי נפק"ל מובא השמש משמעו גמר ביאת השמש כדפירש"י לעיל בד"ה משעת צה"כ. והיינו דשקיל וטרי וממאי דהאי וכו' דילמא ביאת אורו הוא כו' ומיירי בקדשים דבתרומה נפק"ל מעד מלאת ימי טהרה דיולדת מותרת בתרומה לפני כפרה, ובאמת אינו זמן צאת הכוכבים. והיינו דמסתפקי במערבא ופשטי מברייתא דנפקא לן מכאן היינו מובא השמש שאין כפרתן מעכבתן.
ג) ובזה יש לישב גם את הקושיות מלשון ביאת השמש. שהרי בסוגיא שם שבאמת עיקר לשון ביאה אצל שמש משמעו שקיעה, אלא שאם יש סיבה אפשר להעביר את המשמעות לפירוש רחוק יותר שהוא זריחה. (וכעין ויקח את כל ארצו מידו, שעיקר מידו היינו ממש וכשא"א לומר כן הופך להיות רשותו. וכמ"ש ב"מ נ"ו:).
ללא הלימוד כאן מובא השמש היינו אומרים שגבול היום הוא כדמשמע מהמילים עד הערב. כמו שבין הערבים שפירש רש"י בחומש שמות י"ב בין עריבת היום לעריבת הלילה ועריבת הלילה בתחילת הלילה. והוא השקיעה וכמו שמוכח מהא דכתב רש"י בברכות כ"ו: בענין בין הערבים בפלג המנחה חלק ב' שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא מי"א שעות חסר רביע. והשעות הן לפי הראות השמש. (וכן מוכח בפסחים שרק בין ראשונה לקודם ראשונה אינו טועה ואם ראשונה מתחילה לפני הזריחה ודאי לא יטעה בין קודם זריחה לאחריה, דלא גרע מחמש חמה במזרח ושבע במערב. ופשוט) ומוכח שהערב השני הוא השקיעה. וכן מוכח בפסחים צ"ג: שזמן שחיטה הוא עד שקיעה קודם צאת הכוכבים, עי"ש רש"י ד"ה לאורתא. וגם בלא זה כיון שתחילת הלילה היא הראויה לשם ערב משום עירוב היום והלילה, כל זמן שאין ראיה שתחילת הלילה מתאחרת לשקיעה אנו תולים אותה בשקיעה. להלכה שהטומאה "עד הערב" נמשכת עד צאת הכוכבים הוא משום שהלשון ובא השמש וטהר סותרת את המובן של שקיעה. ולכן עדיף להעביר את משמעות ובא השמש ממשמעות הסותרת את הערב למשמעות זריחת השמש שאף שהיא גרועה יותר משקיעה אין היא סותרת משמעות אחרת.
|
|
|
|
|
