|
|
|
|
שבת ק''ב
ענייני מלאכת אומן בשבת ובחוה''מ
עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש.
א) בתוס' הרא"ש ד"ה האי, ואע"ג דקי"ל אין בנין בכלים אור"י הני מילי כגון בחזרת מנורה של חוליות או בהחזרת תריסין דהוי בנין עראי דאין בו אומנות וחיזוק אבל מקום שיש בו אומנות ותיקון גמור מחייב בכלים כמו בקרקע וכו' מיטה של טרסיים וכו' ואין בין כלים לקרקע אלא בנין עראי דבכלים לא חשיב בנין ושופתא בקופינא דמרה הוה בניין קבוע.
מסתבר שהלשון "שיש בו אומנות" היא דווקא, ואע"פ שבסוף אינו מזכיר אלא את הצורך בבניין קבוע.
וכן נראה שיסכימו התוס' בשם ר"י כאן שכתבו, ואין חילוק בין כלים לקרקע אלא במקום שאין חיזוק "ואומנות" דבכלי לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין.
והרמב"ן כ', דכי אמרי' אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חליות אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין ז¬ה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אבל עושה כלי מיקרי, ואפשר לפי דעת זו שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מיחייב עליה משום בונה דהו"ל כעושה כלי מתחלתו שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי.
אין לפרש בתוס' כרמב"ן, שהרי לא הזכירו קודם את הצורך בבניה מתחילתו של הכלי.
ב) בביאור הצרך במעשה אומן אליבא דהרא"ש.
תרגום אונקלוס ל"מלאכת מחשבת" (שמות ל"ה ל"ג) עבידת אומנון, מעשה אומן.
ועי' ביצה י"ג: איזהו גרנן למעשר וכו' גבי בצלים משיעמיד ערמה ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור אלא מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה תורה. ורש"י ד"ה אלא מאי, אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב. וכן הריטב"א שם, ונטילת הפיקוס לא חשבינן ליה כדיגון וכבורר שהיא אב מלאכה אלמא אין גמר מלאכה שוה בשני אלו מאי טעמא לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, כלומר מלאכת אומנות כדמפרש ממשכן, אבל לגבי מעשר כל דהוא גמר מלאכה להכינו לאכילה לא בעי תו מלאכת אומנות.
אף שלמדים ממלאכת אומן, כנ"ל, בעלמא לא מצריכים מלאכת אומן ממש, לכ"ע, אלא בבנין כלים לרא"ש ולתוס' כנ"ל, ובקשר של קיימא לרמב"ם שבת פ"י ה"א (ורי"ף ור"ח). מסתבר שהטעם שלא מצריכים הוא מדכתיב (שמות כ') לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וכו' ובהמתך. ורש"י, אלו קטנים או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מוזהרים הם. מלאכת אומן גמורה לא מסתבר שאפשרית בקטנים, ובעיקר בבהמה. לכן מעבירים את "מלאכת מחשבת" למשמעות של מלאכה עם מחשבה, תכלית.
(לכאורה אפשר לומר שלא מצריכים מלאכת אומן ממש, כיון שלמדים שיש ל"ט מלאכות שהיו במשכן, וע"כ יש ביניהן שהדיוט יכול לעשותן. אבל ל"ט מלאכות למדים מגימטריה של אלה הדברים, וכדו', ומסתבר שדרשה גרועה כזו לא יכולה להוציא את "מלאכת אומן" מפשוטו. וגם אפשר לחלק את המלאכות שהן אומנות לאבות נפרדים).
לדעת ר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ומקלקל פטור (שבת ע"ג:). ועי' רש"י שבת ל"א:, כל מקלקל דשבת, הוי פטור, דלאו היינו מלאכת מחשבת. לר' יהודה מעבירים את משמעות מלאכת אומן אל שתהיה איזו תכלית. לדעת ר' שמעון צריך דוקא את התכלית של המלאכה (כפי שהיתה במשכן או כפי הרגילות של המלאכה, עי' בסימן של צ"א.). ויבואר להלן אות ה'.
ג) ובזה נבא להסביר את דעת הרא"ש בבונה כלי.
גם לרא"ש וגם לרמב"ן בנית כלי גרועה מבנין בית. וזה מ"ש אין בנין בכלים. ולכן רק כשיש לבנית הכלי עדיפות על בנין סתם בית יכולים לומר שהכלי תולדה לבית. פשטו של "מלאכת מחשבת" מעשה אומן, לא נעקר לגמרי. ונשארת חשיבות לתכונה של מעשה אומן. לכן כאשר יש בבנית כלי תכונה זו הבניה נחשבת יותר ויכולה להיות תולדה.
(אמנם להלכה סובר הרא"ש כרמב"ן. עי' רא"ש עירובין פ"ג סי' ה' כ', והא דאמר בכל דוכתא אין בנין בכלים היינו דוקא כעין החזרת מנורה ומנורה של חוליות בפ' כירה (דף מ"ו.) ובפ' שני דיום טוב (דף כ"ב.) אבל כשעושה כל הכלי או תיקון גמור מיקרי שפיר בנין. ועי' תוספות שבת ע"ד:, אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה (לקמן ק"ב:) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה. וזה שלא כמ"ש כאן שמרא הוא בנין קבוע).
ד) עי' שבת קי"ב., הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי, ורש"י, בסנדלים של ישמעאלים סוחרים, אושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע. וברא"ש שבת פט"ו סי' א', ורב אלפס ז"ל פירש דמעשה של אומן הוא. ולא נהירא דבקשר של קיימא אין חילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט. והרמב"ם שבת פ"י ה"א, הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב.
נראה בסברת הרי"ף והרמב"ם שקשר טעון שיהיה מלאכת אומן. ודאי יש קשר שאינו מלאכה אלא דרך לבישה, דוגמת בורר ואוכל שאינו מלאכת ברירה אלא דרך אכילה. (כלומר המעשה אינו לשם הכלי אלא אופן שימוש. מבעיר לחימום אף שאין פעולה נוספת בשביל השימוש, עיקר פעולת ההבערה היא יצירת האש) .
ועי' רש"י שבת ע"ד., ובורר ומניח לאלתר, לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררין. בפשטות אין לאלתר דרך אכילה ממש, אלא כיון שדרך אכילה הופקעה משם בורר שוב מצריכים רק ברירה חשובה. וכן נומר שכיון שלא כל קושר נחשב מלאכה למדים מהמשכן רק לקשירה חשובה. לכן צריך לרא"ש רק קשירת קבע, ולרי"ף והרמב"ם גם מעשה אומן, כנ"ל לרא"ש בבנין כלי.
(אולי אפשר לומר לרי"ף ולרמב"ם שבקושר כיון שאין להעביר את המלאכה למלאכת מחשבת רגילה, שזה יכלול לבישה, והגבול בין דרך לבישה ודרך מלאכה אינו ברור, שוב חוזרים להצריך מלאכת אומן. וההזהרה לבנך הקטן מתקיימת בשאר מלאכות. אבל נצטרך לומר כן גם בבורר).
ה) על פי מ"ש שעיקר המשמעות של מלאכת מחשבת היא מלאכת אומן ולצורך הדרשה עוברים למשמעות אחרת יש להסביר את המחלוקת של ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב עליה ולר' שמעון פטור (שבת ע"ג:, ק"ו:).
ונאמר שלר' יהודה מלאכת מחשבת עוברת להיות דבר חשוב ולר' שמעון עוברת להיות דבר שיש בו מחשבה.
אולי לר"ש מחשבת מלמד על כל מלאכות המשכן וכשלמדים את המלאכות למדים בכללם את מחשבת. או אף אם הלימוד למחשבת הוא לימוד ישיר בכ"ז אופן החשיבות נלמד מהמלאכות של המשכן (עי' בסימן של דף צ"א.). לר' יהודה למדים את המלאכות ואת מחשבת כלימודים נפרדים וגם אין המחשבה תלויה בשם המלאכה, וממילא די שתהיה איזו תכלית, ולא מקלקל שאין בו תכלית של חשיבות, ושלא יהיה מתעסק שאין תכלית כלל.
לעשות בכל "מלאכת מחשבת" בפשוטו נאמרה כתואר למלאכות המשכן, ולכאורה אם למדים את התכונה צריך ללמוד אותה כתואר המלאכה ולא כתוכן נפרד. אפשר שטעם ר' יהודה ש"מלאכת מחשבת" אמירה עצמאית, שכיון שיצאה "מלאכת מחשבת" מפשוטו משיקול הנובע מעניין שבת בלבד ולא ממה שקשור לפשט של הביטוי, שוב מתיחסים לתוכן החדש כמבודד מהתוכן של הפשט. ר"ש יסבור, ש"מלאכת מחשבת" אינה תוכן זר ל"מלאכת אומן" אלא הרחבה שלו, סלוק מקצת תכונותיו, ואין המשמעות החדשה זרה לפשט, וממילא היא נשארת עולה על המלאכות שנעשו במשכן.
אולי תלוי בנושא מה עיקר החשיבות של מלאכת אומן, חשיבות התוצר או שנעשה במחשבה מקצועית.
ו) שבת ק"ו., תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין פטורין מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון מאי טעמא דרבי שמעון מדאיצטריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב.
לפי רש"י, עיי"ש, מחלוקת ר"י ור' אבהו בדעת ר"ש היא שלר"ש משאצל"ג פטור ויש חידוש בחובל ומבעיר, ולפי ר' יוחנן החידוש בחובל הוא שאע"פ שא"צ לגופה בכ"ז חייב, אבל צריך איזה תיקון, לר' אבהו כיון שאצל"ג אינה מלאכת מחשבת שוב לא צריך תיקון כלל.
שיטת ר' אבהו שלר"ש "מלאכת מחשבת" נשאר תואר של המלאכות, ואינה אמירה נפרדת. כשמתחדש עניין חובל אין אפשרות להוריד את המשמעות של הלשון "מלאכת מחשבת" ל"מלאכה שיש בעשיתה איזו תכלית", זו התיחסות לעשיה ולא למלאכה, וממילא יוצא שחובל אומר שלגביו לא נאמר "מלאכת מחשבת".
לר"י כיון שחובל שחודש היה בו תיקון שאינו לגופו, תופסים את החידוש הקטן ובזה עוברים לשיטת ר' יהודה שצריך תיקון. לר' יוחנן החידוש של חובל אינו מתיחס לתוכן של"מלאכת מחשבת", אלא לדין בפועל הנובע ממנו. בדין יש מקום לחלק בין פעולה שהתכלית שלה היא התכלית של עיקר המלאכה, ובין יש לה תכלית כל שהיא. ממילא כיון שלמילה יש תכלית כל שהיא אין אומרים שהיא מחדשת יותר מאשר שאין צריך את עיקר התכלית. אין מה שיכריח לומר שחובל עוקר את כל "מלאכת מחשבת".
אפשר אולי גם שר' אבהו יודה שהדיון של חובל אינו "מלאכת מחשבת" אלא התוכן הנובע ממנו. אלא שסובר שאין לחדש גדר של איזו שהיא תכלית כיון שלא שמענו קודם עח גדר כזה, ועדיף לומר שלעניין חובל לא למדים מ"מלאכת מחשבת".
אולי יש לומר באופן אחר, שהמחלוקת היא שלר' אבהו הוצאה מצורך בתכלית העיקרית של המלאכה נכנסת לגדר של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, ושוב אינו בגדרי הכלל, וממילא אין מצריכים בו עניין תכלית.
ז) רש"י כ' במועד קטן י"א: ד"ה אלא אפילו, חולו של מועד דאסירא ביה מלאכה מדאורייתא. וצריך להסביר מנין מן התורה להחמיר במלאכת אומן.
לנ"ל שפשט "מלאכת מחשבת" היא מלאכת אומן א"כ אף שלגבי שבת היינו צריכים לעבור מזה ל"מלאכה הצריכה לגופה (ולר' יהודה אל אינו מקלקל) כנ"ל, בכ"ז יש מעלה למלאכת אומן כמ"ש אות ג'. בחגיגה י"ח., ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. ממילא חכמים צריכים לברור באיזו מלאכה לנחמיר ובאיזו להקל, ולמדו מעיקר שם "מלאכת מחשבת שבמעשה אומן ראוי להחמיר יותר.
(לר"ת כל איסור המלאכה במועד הוא דרבנן. ואולי יסוד מחלוקתו עם רש"י בחוה"מ היא מחלוקתו עם רש"י בשודא דדייני. לרש"י כתובות פ"ה: שודא דדייני הוא אומדנא של דיין ולר"ת שם הוא למי שירצה הדיין יתן. לרש"י אין דבר מסור לגמרי לרצון הדיין, וגם מסרו לחכמים היינו שאין בתורה אמירה ברורה לגבי מלאכת חול המועד אלא קיימות אפשרויות שונות להקל בחול המועד ומסרו הכתוב לאומדנא רחוקה יותר מהרגיל במה לבחור. ר"ת לשיטתו, שתתכן תליה ברצון ולא באומדנא ואפשר שגם מסרו הכתוב לחכמים היינו תליה ברצונם. וזה דרבנן כמו אסמכתא המורה על ראויות לגזור).
בתוס' הרא"ש חגיגה מקשה רק מדבר האבד, משמע שמלאכת אומן מוסברת. וזה נוח לשיטתו אות ג', כנ"ל.
ונראה שהרא"ש יסבור שמלאכת אומן היא יותר מלאכת מחשבת. ולכן בה אפשר לתלות את חול המועד להקל יותר כנ"ל. הרמב"ן אף שסובר שעיקר המלאכה בחול המועד מדאורייתא סובר שדין מלאכת אומן מדרבנן. וגם הוא לשיטתו שאינו מחמיר במלאכת אומן בבניה בכלי.
ח) כיון שהסברנו את ענין מלאכת אומן בחוה"מ לרש"י, נבא גם לעניין דבר האבד.
כ' רש"י על ויקרא כ"ג ח', מלאכת עבדה, אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד . כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו':
וכתב עליו הרמב"ן שם, ואיננו נכון כלל, כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד, ויבאו שאר המלאכות מק"ו, וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן. ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד, והם אמרו (חגיגה יח א) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה. ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים, עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא), ועבדך שש שנים (דברים טו יח), ועבדת את אויביך (שם כח מח), ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר.
לישב עניין הק"ו אין זה ק"ו גמור הרי גם רש"י יודה שלוקים על מלאכה בחג שאינה דבר האבד. פסחים מ"ז:, לוקה משום מבשל גיד ביום טוב. אלא זה דיבור בהוה. אין כאן אמירה ברורה של הבדלת יו"ט, אלא גילוי שיש קולא במלאכת דבר האבד. מזה חכמים יכטלים להקל מסברא במלאכה זו.
משמעות שעבודה דבר האבד, עי' איוב ל"ד כ"ה, יכיר מעבדיהם, מעשיהם. ורד"ק ישעיהו י"ט כ"א, ועבדו זבח ומנחה, ועבדו כמו ועשו, מתרגמי' מעשה עובדא, וכן ועבדת הצדקה. ורש"י ישעיהו י"ט ט', עובדי פשתים, זורעי פשתים על הנהר. היינו עושי פשתים. פירוש מעשה עי' שמואל א כה ב, ואיש במעון ומעשהו בכרמל, ורש"י ומעשהו, מקנהו וקנינו. ואולי זו כוונת רש"י על בראשית כ"ו י"ד, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה. ופירש"י, ועבדה רבה פעולה רבה. לפ"ז נפרש עבודת עבודה, עבודה לקיום הרכוש.
עכ"פ אין כאן אמירה המתיחסת לחול המועד אלא גילוי מה קל יותר. ומזה למדו במה ראוי להקל.
ט) אמנם לשון התורת כהנים אמור פרשה י"ב ה"ה אינה מתאימה להסבר זה. שזה לשון התו"כ, וכל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהם אסורים במלאכה. יכול יהיו אסורים במלאכת עבודה ת"ל הוא הוא אסור במלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורים במלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי.
אבל הלשון מסרו הכתוב לחכמים, שממנו מקשה הרמב"ן, אינו בתו"כ אלא בחגיגה י"ח., והלימוד שם הוא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו'. ורש"י אינו מביא את דעת ריה"ג בתו"כ אלא למד מהתו"כ הסבר ללימוד הנ"ל של חגיגה. וזה מ"ש רש"י וכן "הבנתי" בתו"כ. ולא וכן "כתב" בתו"כ.
סיכום. ענין מלאכת אומן נזכר ברא"ש כתנאי לחייב בבונה כלי, ברי"ף והרמב"ם כדי לחייב בקושר. ושיטת רש"י לאסור מדאורייתא החול המועד. היסוד בכולם ש"מלאכת מחשבת" שבתורה פשטה הוא מלאכת אומן, ונסוגים מהפשט לעניין שבת בגלל ששבת נאסרה גם לקטן. אבל הפשט נשאר חשוב לעניין שיש חומרא במלאכת אומן. ובכל הנ"ל צריך לחלק בתוך המלאכה בין חמורים יותר וחמורים פחות.
דבר האבד לרש"י, מלאכת עבודה, מתפרשת מלאכת רכוש.
|
|
|
|
|
