|
|
|
|
שבת ע''ד.
בורר ומניח לאלתר
ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא הכי קאמר בורר ואוכל לבו ביום בורר ומניח לבו ביום ולמחר (לצרך מחר) לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא וכי מותר לאפות לבו ביום (וה"נ אב מלאכה היא כיון דאמרת ולמחר חייב חטאת) אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור (פחות מכגרוגרת) בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור (נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה וכו') אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה ובכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני אלא אמר רב המנונא בורר ואכל אוכל מתוך הפסולת (לאו דרך ברירה היא) בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת פסולת מתוך האוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך הפסולת קתני אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר (לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררים) ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת.
א) כתב בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה הובא בר"ן כאן ובב"י או"ח סי' שכ"א דהא דפרים סילקא (שחייב משום טוחן) דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אף לבו ביום ולאחר שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב אבל לאכלו מיד מותר שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות כהנין שאמרו לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שבני אדם לאכול אע"פ שיש באותו צד עצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר וה"נ דכוותה הוא.
מלשון הרשב"א כדרך שבני אדם לאכול משמע שההיתר אינו משום שאין דרך ברירה בבורר לאלתר אלא משום שהוא דרך אכילה. ונראה שגדר הדבר הוא כעין מ"ש בחולין לבש אם שהה כדי שחיטה פסולה ובגמ' א"ר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט. הרי שגם ההטלה בכלל השחיטה. ושמא גם ר"י שפךיג עליה מודה שהטלת הבהמה בכלל השחיטה אלא כיון שלא לכל שחיטה צריך את זה, פעמים הבהמה כבר מוכנה, לכן שיעור זמן שחיטה לפסול שהיה נמדד לפי הזמן הקצר המספיק, וכעין מ"ש שם כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט יביא אפילו מעלמא א"כ נתת את דבריך לשיעורין. לכן גם פה כל הפעולות הנעשות בשעת אכילה נקראות אכילה. ועי' גליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל ע"ז ל"ז: שהביא מזבחים ק"ה. נבלת עוף טהור לר"מ (דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה לטומאה, רש"י. והיינו כדי לטמא אחרים.) מהו שתטמא בכזית (מאליה) דמנחתא לארעא לא תיבעי לך דנקיט בפומיה לא תיבעי לך (דאם היו אוכלין אחרים בתוך פיו מטמאתן) כי תיבעי לך דנקיט ליה בידיה וכו' בתר דאיבעיא הדר פשטא מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. היינו דחשיב שהגיע לטומאה חמורה. וכתב הרי"ע דהטעם דהכל מעשה אחד של איבוד וההושטה לפיו מתחילת המעשה.
ב) בטעם זה, שההיתר הוא משום שסמוך לאכילה נחשב כאכילה מוסבר היטב הטעם שפסולת מתוך האוכל חייב אף לאלתר, דרק הרמת האוכל ונתינתו לפיו היא דרך אכילה, (ואף אם משייכים לזה גם הנחה על השולחן בזמן אכילה מתיחסים להנחה הזו כהפסקה בפעולת האכילה). וכן הטעם של ברירה בכלי חייב אף לאלתר הייו משום שאין דרך אכילה לברור בנפה וכברה.
כל זה לשיטת הראשונים שגם רב יוסף ורב המנונא סוברים שאין ההיתר אלא לאלתר ואינם חלוקים אלא באוקימתא, אבל לשיטת רב האי גאון שרב יוסף התיר כל בידו ורב המנונא הוסיף עליו רק אוכל מתוך הפסולת, אין הדברים הנ"ל מבוררים. ולשיטתו צ"ל שרב יוסף ורב המנונא ס"ל שההיתר משום שאינו דרך עבודה בלבד.
ג) נראה ביסוד הדבר, שגם לשיטת הרשב"א שעיקר הדין שסמוך לאכילה אינו נקרא ברירה הוא משום שנקרא אכילה אין זה נקרא אכילה גמורה, ופה גם ר' יוחנן דחולין הנ"ל יודה, והיינו משום שגם לרשב"א עיקר מלאכת ברירה היא לאוצר, וכשבורר לאוכלו לאלתר הוא מעשה גרוע של ברירה, אלא שסובר שאם לא היה שם אכילה שהברירה הזו שייכת אליו יותר היינו אומרים שגם זה בכלל ברירה. לכן בקוצר כתב רש"י בסוכה לז: (הביאו רי"ע בגליון הש"ס שם ועי"ש) דאף אם אוכל במחובר אין לך תולש גדול מזה. (אמנם רש"י משמע שאינו סובר כרשב"א). ופשוט שאין זו דרך תלישה. אלא כיון שגם אין זו דרך אכילה כלל, דאין רגילות לאכול כך, אין תלישה זו נחשבת לחלק מאכילה, ואינה מפקיעה שם תלישה ממנה.
ועי' חזו"א מועד סי' נ"ז שהקשה על הרשב"א מהא דתניא בתוספתא אין מרסקין דבילה גרוגרות וחרובין לפני זקנים, ומשמע מהלשון ומזה שלא הזכיר מסובין להיתר שזה גם כשמסובין לאכול. וכתב שלא התיר הרשב"א אלא חיתוך ולא כתישה שהיא כמעשה טחינה ממש. לפי דברי מוסבר חילוק זה היטב. ריסוק הוא טחינה ממש והוא אב, והוא ששיך לטחינה יותא מאשר חיתוך שייך לטחינה, לכן גם כשאינו כ"כ כדרך עשיתו אין משייכים אותו לאכילה.
ובזה יש אולי להסביר מה שאמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור ופירש רש"י פחות מכגרוגרת. היינו כיון ששיעור מלאכה פחות מכגרוגרת ושיעור אכילה פחות מכזית לכן כל שיותר מכזית ופחות מבכגרוגרת ראוי לשייך אותו יותר לענין אכילה, כיון שפחות מכשיעור הוא מציאות לא חשובה, (כפי שנתבאר בסי' א' אות ד' בפאה) והשיעור הנ"ל הוא חשוב לגבי אכילה ואינו חשוב לגבי טחינה. ולא דיבר רב חסדא אלא על יתר מכזית. (ויצא לפי"ז שאם יפחת מכזית יהיה זה חומרא לחייב).
ואולי יש להסביר בזה מ"ש רש"י על דברי ר"ח וכי מותר לאפות לבו ביום, וה"נ אב מלאכה היא, היינו כיון שהוא אב מלאכה אין להחשיב את הטחינה כשייכת לאכילה. (והראיה שהוסיף רש"י כיון דאמרת ולמחר חייב חטאת פירושה שכיון שבמעשה הטחינה אין חילוק, השינוי של הזמן שאליו מכוון יכול לגרום או שלא יהיה כדרך מלאכת טחינה כלל, ואז אינו חייב חטאת, או שיהיה שוה לגמרי לאב טחינה, ואז אינו יכול להסתפח לאכילה.)
ד) מלשון הרשב"א שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות משמע שענין דרך אכילה אינו רק הפקעה משם מלאכה אלא יש בו שם היתר. וצ"ע הרי יסוד כל דבריו הוא מברירה ושם י"ל שההסבר הוא משום שכיון שנחשב אכילה אינו בכלל ברירה, כנ"ל, ןמנין לרשב"א לחדש שיש שם היתר באכילה.
ונראה, שעיקר יסודו הוא שאם לא היתה אכילה גדר בענין שבת לא היינו מתחשבים בהיותו של דבר כלול ב"אכילה" כדי להוציאו מגדר "ברירה". וכיון שלגבי ברירה אומרים שאכילה מוציאה מגדר ברירה משמע שהיא היתר לגבי המלאכה הנעשית בעשיתה. ואמר הרשב"א שכיון ששבת הוא היתר לכל מלאכה שכלולה בעשיתו, ממילא אף שדרך לטחון לצורך אכילה רק טחינה גסה, כיון ששם אכילה יכול לכלול טחינה שוב הוא כולל גם טחינה דקה. טחינה היא חיתוך לחתיכות קטנות שאין הקפדה על גבול תחתון של גדלם, לכן טחינה לחתיכות קטנות אינו גדר אחר בטחינה.
|
|
|
|
|
