|
|
|
|
שבת ע''א:
על חטאתו והביא. מחטאתו ונסלח לו (לפני עשרות שנים)
איתמר אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר' יוחנן א' חייב שתים ור"ל א' אינו חייב אלא אחת. ר"י א' חייב על חטאתו והביא (משמע על כל חטאת וחטאת יביא) ור"ל א' פטור מחטאתו ונסלח לו (אפילו לא הביא אלא על מקצת חטאתו ונסלח לו כולו) ור"ל הא כתיב על חטאתו והביא ההוא לאחר כפרה ולר"י נמי הא כתיב מחטאתו ונסלח לו הכא במאי עסקינן כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של שני מהו דתימא ליצטרפו קמ"ל. א"ל רבינא לרב אשי דאתידע ליה קודם הפרשה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ידיעות מחלקות ומר סבר הפרשות מחלקות וכו' או דילמא דאתידע ליה לאחר הפרשה פליגי ובהא פליגי דמר סבר הפרשות מחלקות ומר סבר כפרות מחלקות וכו' או דילמא בין בזו בין זו מחלוקת. א"ל מסתברא בין בזו בין בזו מחלוקת וכו'. וכן סתימת הסוגיא עבש וכן פסק הרמב"ם שגגות פ"ו ה"ט.
א) יש כאן שני כתובים המכחישים בענין כפרה של עבירות שנעשו בהעלם אחד, "על חטאתו" ממעט מכפרה כל שיש הבדלה בינו ובין העבירות שנודעו בתחילה ו"מחטאתו" מרבה שאף שיש הבדלה מן החטאות הראשונות בכ"ז מתכפרת אתם. לר"ל החלוקה בין מה ששייך לריבוי ולמיעוט היא על פי חשיבות הדבר המבדיל בין העבירות הראשונות ובין העבירות השניות. ולר"י, להלכה, אומרים שהריבוי מתיחס לחצי שיעור והמיעוט לשיעור שלם ואין חילוק בדבר המבדיל בין הראשונות והשניות, ידיעה או הפרשה או כפרה.
ב) לכאורא יש מקום עיון בדברי ר"י, למה ממעטים שיעור שלם, שהיא דומה לדברים המצטרפים ע"י שנודעו יחד, ומרבים חצי שיעור שאינו דומה. הרי ראוי לרבות את הדומה, כמו בב"ק ק"ב. לבי שביעית אמר קרא לאכלה, ולא למשרה וכו', ואמר קרא לכם, לכל צרכיכם, לכם דומיא דלאוכלה מי שהנאתו וביעורו שוה.
יסוד הענין נראה שחלוקה משום שני כתובים המכחישים אפשר לעשות הכרעה ע"י שאומרים שכל כתוב נשאר במשמעותו אבל למעשה מקבלים ממנו רק חלק מהמשמעות, (כגון ביצה ט"ו: כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וכגון ברכות ז'. כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב ובנין לא יומתו על אבות הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והא כשאין אוחזים. וכגון קידושין ל"ה: בנים אתם וכו' לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בנים ולא בנות לקרחה או אינו אלא לגדידה כשהוא אומר כי עם קדוש וכו' ואימא בנים ולא בנות בין לגדידה ובין לקרחה וכי כתיב כי עם קדוש לשריטה. הרי מחלק בין גדידה לשריטה אף שהמשמעות כוללת שניהם. וכהנה רבות.) ואפשר לעשות הכרעה ע"י שכתוב אחד גורם שפירושו של הכתוב השני יהפך לכזה שאינו מכחיש את הראשון. (כגון פסחים ל"ו. יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עני מה שנאכל באנינות וכו' ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ועי"ש, עכ"פ הריבוי גורם שהלימוד יהיה לא על מעש"ש. וכן בערכין כ"ט. כתוב אחד אומר לא יקדיש (גבי בכור) וכתוב אחד אומר תקדיש הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי (להעלותו בדמים) ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. הרי שמכח ההכחשה אומרים ש"תקדיש" אין משמעו הרי זו אלא הרי דמיו עלי).
ועל פי זה נראה לומר שאם צורת ההכרעה היא ע"י שמקבלים חלק מהריבוי וחלק מהמיעוט, ראוי לקבל לריבוי את החלק הקרוב לו, כדי שהכל יהיה חלק אחד, וכן למיעוט. אבל אם מעבירים את המיעוט, דרך משל, למעט דבר אחר, צריך לברור את הדבר האחר על פי כללי הלימודים הרגילים. אפשר ללמוד זאת במידת דבר הלמד מענינו מה הוא הדבר המתמעט, היינו הדבר הדומה למלמד. כעין מ"ש בקידושין ל"ז. בארץ יכול כל המצוות כולן לא יהו נוהגות אלא בארץ ת"ל כל הימים וכו' אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד ממה שכתוב בענין. (שם א"א להכריע ע"י השארת החלק הקרוב לכל צד, אין צד מבורר).
ולפי זה ילמדו פה כעין מ"ש ביומא כ"ז. וערכו בני אהרון הכהנים את הנתחים וכו' מכדי מקבלה אילך מצות כהונה וערכו למה לי למעוטי הפשט וניתוח ואימא למעוטי שני גזרי עצים מסתברא דיבחא דכוותיה קא ממעט. (עי"ש שממעט רק דכוותיה בגלל שיש הכחשה מכתוב אחר). וע"ע סוכה מ"ז: את שאינו טעון ששה אינו טעון לינה למעוטי מאי לאו למעוטי נמי שמיני של חג לא למעוטי פסח שני דכוותיה. (ועי"ש סוף תד"ה (לעיל) לינה דשמיני עצרת וביכורים דטעונים לינה מתרבו מדכתיב ופנית). וע"ע פסחים צוש.
סיכום. לר"י "מחטאתו" גורם שמיעוט "על חטאתו" יתיחס לתחום חלקי, ומה הוא התחום נלמד בדבר הלמד מענינו. (ור"ל סובר שמיעוט "על חטאתו" וריבוי "מחטאתו" מתיחסים לאותו תחום, ומקבלים מן התחום הזה חלק שדינו כמיעוט, והוא החלק הקרוב למה שהיינו למדים אלו היה רק המיעוט, וחלק מקבלים ממנו שדינו כריבוי. וכמו שיבואר לקמן.
ג) בהסבר מחלוקת ר"י ור"ל האם להעדיף להפנות את המיעוט לפרטים אחרים או שהמיעוט והריבוי יהיו באותו ענין להלכה יקבלו חלק מכל אחד.
נראה שגם ר"י וגם ר"ל סוברים שעדיפות היא לעשות כצד הראשון אז קיימים שניהם. אמנם אפשר לעשות כצד הראשון רק כאשר יש שני תכנים אפשריים לאחד משני הכתובין (או לשניהם) והכתוב המכחיש גורם לכתוב הראשון לעבור מהתוכן שהיה בו לתוכן שיש עדיפות נמוכה יותר להיות בו. ומחלוקתם היא האם בנידון שלנו אפשר ללכת בדרך הראשונה, היינו ש"על חטאתו" ימעט את כשיעור כשנודע אחר ידיעת הראשון, ו"מחטאתו" ירבה חצי שיעור כשנודע אחר ידיעת הראשון הפרשתו וכפרתו. ואז הנושאים שבהם עוסקים המיעוט והרייבוי הם נושאים שונים וכל אחד מהן מתקים לגמרי. או שאי אפשר ש"על חטאתו" ימעט רק כשיעור.
אם חצי שיעור הוא דבר שונה מאשר שיעור שלם אז יש מקום למשמעות מיעוט שמתייחסת רק אל אחד מהם, ואפשר לומר שמיעוט "על חטאתו" בסתם מתיחס לכל השגגות, ובא הריבוי "מחטאתו" וגורם שלא יתיחס אלא לשיעור שלם, אבל אם חצי שיעור ושיעור שלם הם מגדר אחד, שוב אין מיעוט יכול להתיחס אל אחד מהם על פי הצד הראשון כנ"ל. (אמנם אפשר שמכח לימוד של שני כתובים המכחישים יתיחס לכל ויקבלו ממנו רק שיעור שלם. ולפי הנאמר לעיל אות ב' היה צריך לקבל ממנו שרק שיעור שלם מצטרף). ובזה פליגי ר"י ור"ל. לר"י חצי שיעור ושיעור שלם הם מושגים שונים ולר"ל מושג אחד.
ונראה שר"י ור"ל לטעמיהו ביומא ע"ד. שלר"י חצי שיעור אסור מן התורה, ועי"ש שנלמד מ"כל חלב", ולר"ל חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן. ולפי"ז לר"י יש לחצי שיעור שם נוסף על חשיבותו שיכול להביא לידי חטאת, והוא שם של אכילת חצי שיעור, מצד חשיבות זו אין חצי שיעור כוותיה דשיעור שלם, שבו איסור האכילה וגם חיוב מלקות וכרת, הכל דין אחד עם הבאת חטאת. (שהרי בשגגת אחד מכל אלה יש מ"ד שחייב חטאת). (אין להקשות מהגמ' יומא שאמרה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל, שהרי אח"כ לומד בריבוי "כל". וא"צ לומר שהלשונות האלו חולקות, אלא שע"י שיש סברא שחצי שיעור יכול להביא לידי חטאת יש מקום לרבות אותו ע"י "כל" אבל אחר שנתרבה הוא דין בפני עצמו, כמ"ש במנחות נ"ח: המעלה משאור ומדבש לוקה משום שאור ולוקה משום דבש לוקה משום עירובי שאור ולוקה משום עירובי דבש. תערובת שאור נתרבתה מ"כל" שאור ולקה עליה לחוד, (ללא ענין לאו שבכללות) ומוכח שע"י "כל" נוצר דין חדש. עוד אפשר שזוהי הבעיה אם ר"י חולק על ר"ל בנודע על הראשון ואח"כ על השני, היינו אם הטעם שתצי שיעור אסור משום שחזי לאיטרופי קיים גם אחר הלימוד מ"כל".)
לר"י שאיסור חצי שיעור אינו ממש כוותיה דאיסור כשיעור, אילו לא היה הריבוי של "מחטאתו" היה גם חצי שיעור מתמעט ע"י "על חטאתו", משום שעיקר שמו לגבי נידון דידן הוא מצד שיכול להביא לידי חטאת, ובזה הוא כוותיה דשיעור שלם, ורק המיעוט גורם שנחשיב את היותו איסור מצד עצמו.
לכן לר"י העברת המיעוט "מחטאתו" ממיעוט הדן בכל השיעורים אל מיעוט הדן בחצי שיעור בלבד, אין העברה זו התעלמות מתוכן של המיעוט, אלא מקיימים את כולו, רק מעבירים אותו לתוכן בעל היקף קטן יותר.
לר"ל שחשיבות חצי שיעור היא כוותה דחשיבות שיעור שלם, שהרי אין לחצי שיעור חשיבות אלא ביכולת להביא חטאת, אי אפשר להחיל פה את הכלל של דכוותיה קא ממעט והוא חייב לומר שהמיעוט והרבוי שניהם על הפרדה ע"י ידיעה הפרשה או הקרבה.
ד) עי' רש"י שבת עבש וגבי הבא על השפחה ביאות הרבה שבמזיד קרבן אחד מכפר על כולן כדיליף בכריתות ט'. אליבא דר"י דאמר לעיל באוכל שני זיתי לב בהעלם אחד ונודע לו בשתי ידיעות שמביא חטאת על כל אחת ואחת דחשיבא ליה חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה הכא (בא על השפחה בשוגג וידיעה בין מעשה למעשה) נמי חשיב חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ביאה לביאה. משמע שלר"י הידיעה חשובה כתחילת כפרה ולר"ל אין ידיעה חשובה כתחילת כפרה. עי"ש כל הסוגיא אליבא דרש"י שבכל חטאות ידיעה מחלקת בין מעשה למעשה משום שכיון שיש ידיעה בינתים הויין ליה שתי שגגות ובשפחה חרופה שגם במזיד חייב אחת אין דין דין זה, ובין ידיעה לידיעה חשוב אצלו כבין מעשה למעשה, ולר"י ידיעה תחילת כפרה הריהי מחלקת ככפרה, ועי"ש שמדמה ידיעה לכפרה, ולר"ל אין מחלקת אלא כפרה או הפרשה למ"ד. ואכמ"ל. ולפי"ז יוצא שהלימוד לר"ל לחלק בין ידיעה ובין כפרה הוא להשמיע שידיעה אינה תחילת כפרה אלא סוף התחייבות קרבן ואין העובדה ששני סופי התחייבות באים בזה אחר זה כדי לחלק ביניהם לכפרה. א"כ בסוף הלימוד גם לר"ל אין מצב שבו מיעוט מתקבל רק בחלקו.
ואולי מהלך המחשבה הוא שקודם מקבלים למעשה חלק מהתוכן של הריבוי או המיעוט, ורק אח"כ כל חלק שקיבל דין שונה נעשה גדר לעצמו, ויכול לקבל טעם שונה בהתאם לשנוי הדין. כשעומדות בפנינו שתי אפשרויות של צמצום התוכן הנלמד, באחת מהן גדרי ההיקפים השונים קיימים כבר ובשני צריך ליצור אותם ע"י יצירת שם חדש עדיף לבחור בצד הראשון. (לפי הכלל של עדייפות לא לחדש גדרים שנתבאר במקו"א).
ה) עי' חולין קי"ח: אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר ור"י א' יש יד לטומאה ולהכשר במאי קמיפלגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא וכו' איבעית אימא סברא מר סבר (ר"י) הכשר תחילת טומאה היא ומר סבר הכשר לאו תחילת טומאה היא. מוכח שלר"י היותו של דבר תחילת דבר אחר עושה אותו לבעל אותו גדר. וזוהי הסברא החיצונה בדיון כאן שראיה תחילת כפרה. אפשר שגם רב בחולין יודה לר"י בעיקר הסברא אלא שיסבור כר"ל שלמד שידיעה אינה מחלקת בחטאות וכיון שמצאנו מקום שתחילת עשית דבר אינו מאותו גדר שוב אין לומר מסברא בשום מקום אחר שהתחלה מגדר העשיה, וצריך לימוד מיוחד בכל מקום ללמד זאת. (אין להקשות ממ"ש בחולין שם איבעית אימא קרא לר"י, אף אם נאמר שהדמיון מחטאת לטומאה הוא ממשי, שיש לומר שהסברא שתחילה היא מגדר הדבר שנעשה היא סברא חלשה ובכוחה רק להשאיר דבר במצבו ולא ליצור דין חדש. לכן יכול לעשות את ידיעה וכפרה גדר אחד שיהיה חידוש בעשית חילוק ביניהם, ולא לעשות הכשר וטומאה לגדר אחד עד שדין יד שהתחדש בטומאה יהיה גם בהכשר.)
עוד מצאנו כעי"ז בריש סוטה שמסברא סתירה דומה יותר לטומאה, ועדיפה ללימוד נאמנות ע"א, משום שסתירה תחילת טומאה. ואולי שייך לזה גם מה שנודרים בעת צרה, שעיקר הזכות היא בקיום המצוה שנדרו אבל הנדר גורם לאדם לעשות וכאילו נעשה במקצת. בשני אלה הגרימה היא מעשית ולא דינית.
אולי בכל הנ"ל, חוץ מסתירה, אינם נחשבים לתחילת עשיה אלא כאשר נגמר הקרבן או הטומאה או המצוה. ויהיה שייך למחלוקת ר"ל בשם לוי ור"י בחולין כ"ט: שלר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ולר"י ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
לפי"ז מחלוקתם בחולין תהיה נובעת ממחלוקתם כאן. אם היתה מחלוקתם כאן נובעת ממחלוקתם בחולין וסברתו החיצונה של ר"ל היתה שידיעה אינה תחילת כפרה , אין ר"ל צריך לשני כתובים כדיה שידיעה לא תחלק בכפרה, שהרי "על חטאתו" היה נצרך כדי לחדש שכפרה מחלקת אף בין קרבנות שנעשו בהעלם אחד, ולא היה פסוק בשביל לחדש שידיעה אינה תחילת כפרה, זה חידוש אחר.
בענין אם ידיעה היא תנאי בכפרה או תנאי בהבאת קרבן עי' צ"פ כלאים פ"י הכ"ז (י"ז רע"ג) ובהשמטות השייכות לשם שנדפסו בסוף הספר (א' ע"ד). וע"ע קהילות יעקב סי' ל"ב בענין זה.
|
|
|
|
|
