|
|
|
|
סוכה מ' ·
לאכלה ולא למשרה או ולא למלוגמא
דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה רבי יוסי אומר מוסרין מאי טעמא דתנא קמא דאמר קרא לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה מאי טעמא דרבי יוסי אמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם ואפילו למשרה ולכבוסה ותנא קמא הא כתיב לכם ההוא לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן ורבי יוסי הא כתיב לאכלה ההוא מיבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא כדתניא לאכלה ולא למלוגמא אתה אומר לאכלה ולא למלוגמא או אינו אלא ולא לכבוסה כשהוא אומר לכם הרי לכבוסה אמור הא מה אני מקיים לאכלה לאכלה ולא למלוגמא וכו' מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם ומוציא את המלוגמא שאינה שוה לכל אדם
א) הלימוד כאן הוא במידת שני כתובים המכחישים זה את זה. "לכם" מתיר כל צרכיכם ולאכלה מתיר רק אכילה. בהכחשת כתובים, בדרך כלל, תופסים יותר מן הממעיט ופחות מן המרבה.
טעם שלא אומרים כאן "לכם" כלל ו"לאכלה" פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, משום שזהו כלל הצריך לפרט, לכם יכול להתפרש גם כבעלות, כמו ולקחתם לכם, וגם כהנאה, ו"לאכלה" גורם שנתפוס את צד של הנאה. אכן אף שהפרט מפרש את הכלל, אין הכלל מקבל את התוכן של הפרט אלא תוכן רחב ממנו, ולכן נדרש בשני כתובים המכחישים זה את זה.
ב) טעם שלא אומרים ש"לאכלה" יתפרש כהנאה כדי להיות פירוש של לכם, כעין שמפרשים בפסחים כ"א:, דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה, שנבילה מלמדת על המקומות האחרים.
נראה שאין המשמעות הנלמדת של "אכילה" שהיא הנאה לימוד של משמעות חדשה אלא לימוד שאומרים באכילה דיבר הכתוב בהוה וטופלים לאכילה את ההנאות. לכן גם כשאכילה מלמדת להנאה אין משמעה הנאה כמו "לכם". (והוא מהגדר של פיהמ"ש הקדמה לזבחים, וסוגי הקרבנות ארבעה, והם העולה, והחטאת, והאשם, והשלמים ודומיהם, ואין בתורתינו שום קרבן לא קרבן יחיד ולא קרבן צבור זולת אחד מארבעת סוגים אלו או כולם. ושם פרק ה מ"ח, דע כי מה שאמרתי בהקדמת דברי במסכתא זו, שלמים או דומיהן, לא נתכוונתי אלא לשלשה קרבנות אלו כלומר הבכור והמעשר והפסח, לפי שהם דומים לשלמים וכו') ועי' תוס' פסחים כ"א: דאין כרת על כי כל אוכל חלב משום דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו. ולר"ן, אי ר' אבהו הוה יליף מנבילה דמלשון אכילה משמע הנאה ה"נ הו"ל לחיובי כרת אהנאה. אכן דבריו הם רק אם הדיון על משמעות המילה "אכל" אבל כשמלמדים ש"אכל" ילמד גם להנאה, זה לימוד ש"אכל" עושה לימוד ואין שום הכרח להשוות את כל לשונות אכילה. (וע"ע בסוף הסימן במשמעות "לכם").
ג) הפרטים הכלולים ב"לכם" ואינם כלולים ב"לאכלה" לגביהם יש הכחשה בין "לכם" ו"לאכלה" ומחלקים את הפרטים האלה בין המתרבים על ידי "לכם" ובין המתמעטים ע"י "לאכלה" היינו לאכלה בלבד. המחלוקת בין ת"ק ובין ר"י היא ע"פ איזו תכונה עושים את החלוקה.
הנראה ע"פ הכלל שיצירת ספק גורמת לדרוש פיתרון אפילו בדרשה שלא היתה נדרשת בלא זה. ועדיף לדרוש את המקום שיוצר את הספק. כמ"ש בהרבה מקומות, למשל, נזיר ה'., סתם נזירות ל' יום, מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא (במדבר ו') קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו. שנראה ש"יהיה" מלמד על התמדה בזמן, וכיון שאין יודעין כמה זמן, דורשים את "יהיה" בגימטריה, דרשה שאינה נדרשת באופן רגיל.
(אפשר שזו המידה של שני כתובים מכחישים עד שיבא הכתוב השלישי, היינו כשנוצר ספק איך להכריע בהכחשת כתובים, ספק זה גורם לדרשה של כתוב הפושטת את הבעיה).
ד) כאן ישנן שתי אפשרויות לדרשה הנוספת. אפשרות אחת שדורשים את "לאכלה" והדרשה תהיה לתת לאכילה משמעות של כילוי, כמו ארץ אוכלת יושביה (במדבר י"ג), וכן ואכלוהו ויכלוהו (ירמיה י') ועוד, ואז הגבול יהיה כילוי וכת"ק ויצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן.
האפשרות שניה שדורשים את "לכם" ובמשמעות כמו בבא קמא פ"ג:, תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר עין תחת עין ממון אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה היאך אני קורא ביה עין תחת עין וכי תימא כל כי האי שקיל מיניה ממונא התורה אמרה (ויקרא כ"ד) משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם. וכן בזבחים קי"א., אתה אומר בבמה גדולה או אינו אפי' בבמה קטנה כשהוא אומר (במדבר ט"ו) אל ארץ מושבותיכם וגו' אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל וכו'. לדרשה זו הגבול המותר יהיה הנאה השווה בכל ומרבה את הכבוסה ששוה בכל אדם ומוציא את המלוגמא שאינה שוה לכל אדם.
ה) העדיפות לדרוש את לכם לַתוכן הנוסף.
נראה, בשני כתובים מכחישים, כאשר מקבלים בפועל חלק ממה שביניהם הרי ההכחשה לממעיט קטנה יותר מאשר ההכחשה למרבה. למשל, כשאומרים "אכילה" ומקבלים גם חלק מההנאות, הרי התוכן "אכילה" נשאר נכון ורק התוכן "רק אכילה" שאינו התוכן העיקרי אינו מתקבל. ואילו לגבי "לכם" הכולל כל הנאה, כשאין מקבלים חלק מההנאות הרי עיקר התוכן של "לכם" אינו מתקבל. לכן עדיף לדרוש את "לכם" ולקבל תוכן נוסף ואז האמירה "לכם" תכלול גם את המשמעות של שוה לכולכם, היינו תהיה "הנאה השוה לכולכם".
היסוד הוא, שהמיצוע בשני כתובים מכחישין אינו כמיצוע בכלל ופרט וכלל שהמיצוע הוא המשמעות של הביטוי המורכב מכמה מילים, ואילו בשני כתובים מכחישים כל ביטוי נשאר במשמעותו ורק לוקחים בפועל את האמצע בין המשמעויות.
(אפשר שבסתם מילה אם דורשים פעם נוספת אין שתי המשמעויות נעשות אמירה אחת, והן שתי אמירות, ומה שאמרנו אינו אלא ב"לכם" שהיא מילה בעלת משמעויות רבות התלויות בעניין שבו נאמרו, וקל לתת ל"לכם" משמעות המורכבת משתי משמעויות אפשריות שלו).
ו) העדיפות לדרוש את "לאוכלה" היא שהדרשה הנדרשת "כילוי" אינה משמעות נפרדת מאכילה אלא היא משמעות הנאמרת דרך העברה, כעין משל, של התוכן אכילה. וכדרך הכתוב "כי לחמנו הם" (במדבר י"ד) ורש"י נאכלם כלחם. ואין כאן משמעות חדשה נוספת למה שנאמר לפני הדרשה, אלא נוקטים את אכילה גם כמשל לכילוי. ואילו התוכן של שוה לכולכם אינו קשור בתוכן של הנאה ולימוד התוכן ההוא הוא דרשה חדשה לגמרי, ויותר קשה ללמוד אותה.
ז) עי' לעיל ל"ה., (אתרוג) ערלה פסול מאי טעמא וכו' חד אמר (ר' חייא בר אבין) לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר (ר' אסי) לפי שאין בה דין ממון וכו' בהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומר סבר דין ממון נמי בעינן. ורש"י, לפי שאין בה היתר אכילה, ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. לפי שאין בה דין ממון, שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא. ר' אסי שדורש גם את ממון נראה שיודה למ"ד הראשון שעניין אכילה עדיף באתרוג אלא שרוצה להשוות את תוכן מילת לכם כשאמורה לגבי לולב לתוכן כשאמור לגבי אתרוג. ר' חייא בר אבין סובר ש"לכם" במשמעות "שלכם" הוא משמעות נפרדת מהמשמעות היתר אכילה ולא ראוי לצרף את שתי המשמעויות.
אם הנ"ל נכון לכאורה מחלוקת האמוראים כאן היא כתנאי. (אין להעיר שמחלוקתם אליבא דר"מ כמ"ש בגמרא, ואפשר שהוא ת"ק דר' יוסי, אף שזו תוספתא והתוספתא אליבא דר' נחמיה שהרי אפשר שאין הכוונה אליבא דר"מ אלא אליבא דשיטת ר"מ במעש"ש).
אכן גם ר' אסי אפשר שאינו מצרף ב"לכם" אלא את אכילה ובעלות ששניהם זיקת האדם לממון, אבל לגבי שוה בכולכם שהוא עניין אחר אין הוא מצרף את המשמעויות.
וגם ר' חייא בר אבין אפשר מצרף את המשמעויות רק אחרי שכבר דורשים את המשמעות השניה, אבל אם אין הכרח לדרוש את המשמעות השניה אינו מצרף אותם.
ח) עי' ירושלמי שביעית פ"ז ה"א, רבי יונה בעי ולמה יצאת מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית והתני דן וצד וזרע אסטיס שזורעין אותן במוצאי שביעית קדושת שביעית חלה עליהם מיי כדון לכם השוה לכולכם. אפשר שאינו חולק על הגמרא ודורש שוה לכולכם רק בגלל הכחשת "לאכלה". (ואפשר שהירושלמי סובר כעין ר' חייא בר אבין שבאות ז' שמצרף את משמעויות "לכם", ויותר ממנו, שמצרף גם את אכילה ואת שוה לכולכם).
אפשר גם שלירושלמי "לכם" היא מילה בעלת תוכן מוגדר של הנאה, ולכן אין היא כוללת אלא מה שדרך ליהנות בכך. וכעין "אכילה" שבפסחים כ"ד:, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור וכו' אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמא משום דלא כתיב בהו אכילה.
לגמרא דידן "לכם" אינו כעין "תאכל" שמשמיע איסור באופן ישיר אלא כעין "פן תקדש" שבכלאים שמשמיע הנאה באופן עקיף. המשמעות שלו הוא "קשור אליכם" באיזה אופן, והתוכן המדויק איזה אופן נלמד על פי הנידון בכל מקרה בנפרד והוא היסק.
|
|
|
|
|
