|
|
|
|
בכורות ז':
ומוציא אני דבש הצירעין שיש לו שם לווי
דתניא ר' יעקב אומר (ויקרא י"א) אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי.
א) ביאר בספר הישר לר"ת (חידושים) סי' תק"ל, ושמא ברייתא היא כן את זה תאכלו זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. ולהכי לא אצטריכא אלא לדקדוקי אתא אבל (אי - נראה כט"ס) אתה אוכל שרץ [נראה לפרש, שריצת] עוף טמא. והכי נמי משמע שריצת עוף טהור אתה אוכל אבל אי אתה אוכל שריצת עוף טמא. והרי זה פסוק מרבה שריצתו וממעט שריצתו. את הנראה תרבה ואת הנראה תמעט. ונר' לנו [לרבות] דבש דבורים שאין לו שם לווי. ידוע להם שסתם דבש הוא דבש דבורים ואין לו שם לווי. ושאר דבש נקרא דבש צירעין והגזין. ונראה לנו יותר (למעט) [לרבות] זה דבש סתם הואיל (ונקרא) [ולא נקרא] על שם השרץ. אבל דבש צירעין הנקרא על שם השרץ הוי כאבר ובשר שרץ גופיה.
ב) מדברי ר"ת והרי זה פסוק מרבה שריצתו וממעט שריצתו, מוכח שמ"ש אבל (אי - נראה כט"ס) אתה אוכל שרץ [נראה לפרש, שריצת] עוף טמא. צריך להגיהו כמ"ש במוסגר.
נראה בהסבר דברי ר"ת שאחר שיש לפנינו גם ריבוי וגם מיעוט של שריצת עוף טמא הרי אלה שני כתובים המכחישים זה את זה וכדרך שני כתובים מקבלים למסקנה חלק מכתוב אחד וחלק מכתוב שני. כעין ביצה ט"ו: ופסחים ס"ח:, כתוב אחד אומר (דברים ט"ז) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם הא כיצד וכו' ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. כך אומרים כאן חלק משריצת השרצים מותר וחלק אסור.
לגבי אופן החלוקה לשני החלקים הנ"ל הולכים אחר הסברא שכל ששם השרץ נקרא עליו כשם לואי, חל עליו יותר ענין השרץ, איסור אכילה. (כענין ב"ק ס"ו:, שינוי השם כשינוי מעשה דמי שינוי מעשה מאי טעמא התם מעיקרא עצים השתא כלים [ואינו בכלל "אשר גזל" כעין שגזל] שינוי השם נמי מעיקרא קרו ליה משכא והשתא אברזין ששמו קובע את מהותו).
(לגבי האפשרות של מידת שני כתובים המכחישים זה את זה, שכאן תהיה בכתוב אחד המכחיש את עצמו, אין זה דבר רחוק אם נאמר שכתובים המכחישים הם צורה של אמירה אחת להשמיע גדר המצוי ביניהם, כאילו היינו אומרים ש"אחד שנים" הוא צורה להשמיע "אחד וחצי").
ג) טעם שלא מעמידים את האיסור בדבר אחר היוצא מטמא, כגון ביצים, נראה שהוא משום שאין דרך לאכול ביצים של שרצים.
עי' תמורה כ"ט:, אתנן וכו' ושנתנה לו באתננו מותרין אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (יחזקאל ט"ז) ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן [לך] (לה) ותהי להפך. ועי' בית האוצר לר' יוסף ענגיל כלל ר' ד"ה ונראה, שאין זה שינוי בגוף האתנן עד שיהיה שלא כדרכו ולא יהיה בכלל "אתנן", לכן זה רק "זכר לדבר" היינו שיקול שאינו מספיק. עכ"פ דבר שאין דרך לעשותו אבל כאשר הוא נעשה העשיה היא כדרך העולם, תכונת "אין הדרך" שלו יכולה להיות רק זכר לשֵם אחר, שיקול שאינו מספיק להפקיע את שמו הגמור, אבל עדיין הוא שיקול חלקי. ממילא נאמר כאן שכיון שאין דרך לאכול ביצי שרצים, אף שגוף האכילה נעשית באופן רגיל שוב לא ראוי להכניס דבר זה להתרבות בתוך גדרי אכילה (עכ"פ אם יש פרט אחר שהוא בדרך אכילה, ובניד"ד דבש).
כלומר, אכילת ביצי שרצים, כיון שאם אוכלים אותם האכילה עצמה היא רגילה, העובדה שלא רגילים לאוכלם אינה יכולה להפקיע מהם שם אכילה אילו נאמר בהם. אבל אי הרגילות הזו מספיקה כדי לגרום שלא נרבה אותם לגבי דין שנאמר בו אכילה.
(וכבר כתבנו פעמים רבות שכל ביטוי אין נכלל במשמעותו אלא החלק החשוב. וכל שמשונה בדבר שאינו חשוב אין פוקעת חשיבותו).
ד) אכן צריך לבאר איך נשמע מהפסוק גם ריבוי מה ששרץ העוף משריץ וגם מיעוט לזה.
הנראה שיש שני אופנים לדון את הדיוק המיותר מ"זה" המלמדשאין אוכלים שרץ עוף טמא.
בשני האופנים המיעוט הראשוני מתיחס רק לדבר הדומה לשרץ העוף הטהור, היינו שרץ עוף טמא. עי' יומא כ"ז., מסתברא דיבחא דכותיה ממעט, ועוד שם. פסחים צ"ו., ההוא הזה למעוטי פסח שני דכוותיה. כתובות מ"ו: וקידושין ד'., דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה קא ממעט.
ה) האופן הראשון למעבר מהדיוק את זה לא תאכל לדיוק שאחריו הוא להעביר אותו ממשמעות "אותו" לא תאכל למשמעות "רק אותו" לא תאכל, היינו רק שרץ טמא לא תאכל, אבל מה שהוא משריץ תאכל. וכן דרך הדרשה בחולין ל"ז: על הפסוק וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, א"כ לימא חלב נבלה וטריפה חלב חלב למה לי זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה ואיזו זו מסוכנת. וזו כוונת ר"ת במילים "לדקדוקי אתא".
ו) האופן השני לעבור לתוכן של שלב שני הוא שכיון שהאמירה "לא תאכל שרץ טמא" מיותרת אומרים אם אינו עניין לשרץ טמא תנהו עניין לשריצת שרץ טמא. מחליפים את התוכן של שרץ טמא בתוכן של שריצת טמא, ו"זה" תאכלו ממעט שריצת שרץ טמא, כדרך הרגיל באם אינו עניין, שמה שנאמר על האפשרות הנדחית נאמר על האפשרות שעוברים אליה. למשל, סנהדרין נ"ד:, עונש לנשכב מנלן תלמוד לומר (שמות כ"ב) כל שכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב. יומא ל"ב:, ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש האי בטבילה כתיב אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מבגדי קדש הם תנהו ענין לקידוש. וכהנה רבות.
וזה מ"ש ר"ת, והכי נמי משמע שריצת עוף טהור אתה אוכל אבל אי אתה אוכל שריצת עוף טמא.
ז) בעלמא העברה של משמעות מ"משהו" ל"רק משהו" (כמו באופן הראשון) עדיפה על אם אינו ענין. "רק א" הוא אחת המשמעויות של "א". למשל כשאדם אומר יש לי עץ בחצר כל השומע מבין שאין לו יותר מעץ אחד. וצריך להסביר מדוע כאן לא נדחית האפשרות של אם אינו עניין.
עי' במש"כ על ב"ק כ"ה. מידי ולא דבר אחר כתיב, שעיקר הלימוד ש"זה" הִינוֹ "רק זה" הוא רק כאשר נזכר ה"זה" במפורש, כגון "ענבים". אבל כשה"זה" מושמע מכללא אין מדייקים "רק זה".
הטעם לכך הוא שעדיפות "רק א" הוא משום ש"רק א" הוא משמעות אפשרית של המילה "זה", כנ"ל. כאשר הדבר שאינו יכול להשאר בתוכן שלו, כגון כשהתוכן שלו כבר ידוע, הוא דבר שאינו מילה אלא תוכן שנלמד בעקיפין, אין יתרון לתוכן של "רק א" לעומת תוכן אחר. מצד התוכן שניהם שונים מהדבר המקורי.
ובנידון שלנו, התוכן של לא לאכול טמא הנלמד מ"את זה תאכלו" הוא לכאורה לימוד מכללא. (כעין מכילתא דרשב"י י"ג ג', מכלל שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו). א"כ אין להעביר "לא לאכול טמא עצמו" אל "לא לאכול טמא עצמו בלבד".
אלא צריך לומר ש"את זה תאכלו" יש בו התיחסות ישירה למי שאינו טהור. התוכן של צירוף המילים "זה אתה אוכל" הוא "אי אתה אוכל טמא". ולכאורה אפשר להתיחס אליו כאמירת "אי אתה אוכל שרץ טמא" וכיון שהוא מיותר מעבירים אותו לתוכן רק שרץ טמא אי אתה אוכל.
(עי' מכילתא בחדש פרש' ח', שכן דברי תורה נוטריקון שכן דברי תורה נדרשין, מכלל הן לאו מכלל לאו הן. אכן שם זה כאשר אין הלשון מיותרת ואין מה שמכריח לעבור למשמעות מדרגה שניה).
ח) אכן מה שאמרנו ש"טמא לא תאכלו" מקיפה רק טמא ולא יוצא מטמא, אין פשוט שדבר זה יכול להחשב משמעות ישירה של "זה תאכלו". המשמעות הישירה של זה תאכלו היא "זה ולא כל דבר אחר, כולל דבש". ורק מכח שממעטים רק דכוותיה הוצאנו את דבש מהמשמעות. השיקול ש"זה" מוציא רק את הדומה אינו ברור בלשון בני אדם. כלומר האמירה "זה תאכלו" לא ברור שמשמעותה שוללת טמא עצמו בלבד ולא דבש.
(היסוד בלשון אחרת. קיימים שלושה תחומים, א', דומה לא' ואחרים. כשאומר זה משהו בא' יש בלשון בני אדם שני מובנים. אפשרות אחת, א' ולא הדומה לא', ואפשרות שניה, א' ולא כל שאינו א'. למשל אדם האומר לבנו תאכל רק ענבים צריך להכיר את האדם ואת הנסיבות כדי לדעת אם כוונתו לאסור שאר פירות בלבד או שכוונתו לאסור כל מאכל, גם לחם למשל. ממילא האפשרות הראשונה קיימת באופן חלש).
בעניין שייכות גרועה למושג, עי' תוס' סנהדרין י"ז. ד"ה שיודע, ששרץ בכלל "חיה" ודי בשיקול שאינו מגדרי חיה כדי להוציאו מכלל חיה ביחס לטומאת משא. ויש לומר כן בנידון דידן. אי השתייכות היוצא מן השרץ הטמא לטמא עצמו שלא יהיו דבר אחד למיעוט מ"זה", אי השתייכות זו אינה ברורה. לכן לפני שאומרים ש"זה ולא טמא" הופך להיות "זה ולא טמא בלבד" צריך לקבוע שהיוצא הנ"ל אינו משמעות נכלל עם הטמא במיעוט "זה". אפשר לקבוע כן מחמת הצורך למצא תוכן חדש מחמת שאיסור טמא כבר ידוע, אבל אין זה פשוט. מכאן שלא ברור האם מהלך זה עדיף על אם אינו עניין. כיון שאין הכרעה הרי הם שקולים ויבואו שניהם.
ט) עי' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד', ואם יש מין אחר הנקרא באותו שם עם שם אחר לא זה הוא המין שאסרה תורה וכדאמרו בפ"ק (בכורות ז':) גבי דבש ולא דבש הגזין ולא דבש הצרעין מפני שיש לו שם לווי ודבש דבורים דבש מיקרי בלא שם לווי.
הרי שאינו מפרש כר"ת ששם לואי כאן עניינו שייכות לעוף הטמא, אלא מפרש שעניינו כבעלמא, שאין בעל שם לואי שייך למין של חסר שם לואי.
ונראה להסביר לשיטתו, שהיסוד כאן הוא כמו האמור באות ב' שכל שאין דרך לאוכלו אף שאם אוכלים הרי האכילה עצמה כדרכה, כל זה אין ראוי לרבות אותו לכלל מה שאמור בו אכילה.
על פי זה נאמר שאין רגילות לאכול דבש צרעים, אף אם הוא שוה לדבש דבורים. (בפשטות דבש צרעים הוא דבש דבורי בר. מה שקרוי עכשיו צרעות אין לו דבש. אין הוא שוה לדבש זוזין שבתוספתא לגרסתנו, זוזין הם כנימות. ויש להן הפרשות שקופות שנמלים אוכלים). וזאת משום הטרחה הגדולה לאסוף אותו. אילו לא היה לדבש צרעים שם לואי הוא לא היה נחשב למין נפרד והיה נחשב כדבש דבורים שדרך לאוכלו. ומה שאין רגילים לאוכלו, היה להשוותו לדבש דבורים שנמצא במערה גבוהה על קיר תלול, שאינו שוה בטרחתו.
סיכום. לר"ת. אך את "זה" תאכלו, הטהור, מיותר ומקבל משמעות "רק את זה" רק את השרץ הטהור ולא השרץ הטמא. גם משמעות זו מיותרת ויש לנו שתי אפשרויות. אם "רק את הטהור" הוא ביטוי שאינו מתיחס לדבש (אלא לשרץ טמא עצמו, הדומה לשרץ טהור) אפשר להעביר אותו למשמעות ל"רק שרץ טמא ולא דבש, היוצא ממנו". ודבש מותר. אם עיקר משמעות "רק את הטהור" ממעטת גם היוצא מטמא, דבש, ומה שלא למדים לדבש הוא מכללי הדרש שאין מיעוט עולה אלא על דכוותיה, אי אפשר להעביר משמעות למעט דבש מן המיעוט הראשון. העברה לדבש היא מצורת אם אינו עניין, היינו מה שנאמר על טמא מחילים אותו על היוצא מטמא. ודבש אסור.
בעלמא העברת מילה ממשמעותה הראשונית למשמעות רחוקה יותר עדיפה על אם אינו עניין. אלא שכאן אין הכרעה כצד הראשון, שמשמעות "לא הטמא" אינה כוללת יוצא מטמא, ואם רוצים להחיל אותו צריך קביעה כזאת. אף שאילוץ יכול לגרום כאן את הקביעה יש גריעות במהלך כזה ואין להכריע אם הוא עדיף על אם אינו עניין. לכן שקולים ויבואו שניהם.
יש הכחשה בעניין דבש היוצא מטמא, ומכריעים שהנקרא בשם הטמא הוא האסור.
לתשב"ץ. הולכים כצד הראשון של ר"ת, אלא שבריבוי אין מרבים דבר שאין רגילים לעשות, אף שעצם העשיה אינה משונה. דבש צרעים אין רגילים לאכול אבל אילו לא היה לו שם לואי היה דבש צרעים בכלל "דבש" שבמקרה אינו נאכל.
|
|
|
|
|
