|
|
|
|
בכורות ד':
קדשו בכורות במדבר
ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו כדכתיב (שמות י"ג) קדש לי כל בכור וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר מדכתיב (שם) והיה כי יביאך וכתיב בתריה והעברת מכלל דמעיקרא לא קדוש וכו' איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות אמר ליה באותן שיצאו ממצרים הנ"מ דאלת"ה בן שנה בר מיעבד עבודה הוא וכו' הכי קא קשיא ליה אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו אלא אי אמרת דפסק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו ואידך דקדוש קדוש ודלא קדוש לא קדוש וכו' (להלן ה'.) לר' יוחנן מאי טעמא אמר ר' אלעזר וכו' אמר קרא לי יהיו בהוייתן יהו ורבי יוחנן והיה כי יביאך והעברת מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ.
א) לכאורה מה שואל מ"ט דר' יוחנן ומה אומר משום "יהיו", למה לא אומרים שטעמו כקושיתו לר"ל, עד שלא הוקם וכו' ועבודה בבכורות וכו' אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו.
ועי' רש"י זבחים קי"ב: שעבודה בבכורות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל. ועי' אונקלוס ויונתן שם שתרגמו, "את בכורי". ועי' במדבר רבה פרש' ד' ח', עד שלא הוקם המשכן וכו' ועבודה בבכורות וכו' ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי טול מתחלת ברייתו של עולם אדם הראשון היה בכורו של עולם וכו' וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו שנא' וישלח את נערי בני ישראל וגו' מהו נערי הבחורין שבבכורות ויעלו עולות הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות. משמע שמשמעות "נערי" היא הבכורות. ועי' פי' מהרז"ו ש"נערי" היינו "בחורי", ומדרש לשון נופל על לשון בכורי. כעין בראשית רבה ל"א ח, עשה לך "שרף" ולא פירש ודרש משה "שרף" היינו "נחש" ונופל על לשון נחושת. ועי' בהקדמתו לל"ב מידות שבספרו מדרש תנאים על פרקי דר"א שהיא מידה כ"ח, מידת ממעל.
א"כ יש לימוד שהיו בכורות קודם שהוקם המשכן ויש סברא שכיון שהיו בתחילת זמן המדבר שוב לא פסקו, א"כ זה טעם מספיק לר' יוחנן.
ב) ונראה שהדרשה ש"נערי" היינו בכורות לא היתה נדרשת בעצמה, אילו לא היה דבר הדוחף לדרוש אותה.
עי' רמב"ן שמות ל"ג י"א, ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער. עיי"ש. א"כ המשמעות של משרת היא בניגוד ל"נכבד", ואין תואר זה ראוי לכהן ששירותו הוא משום מעלה. (אמנם עי' רמב"ן דלהלן, ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות. אכן הסבר זה ראוי להאמר רק אחר שיודעים שהנערים הם בכורות). ובעיקר אין לחדש כאן גדר בכור אלא אם יהיה מה שמחייב לפרש כך למרות הדוחק. (עי' בבמדבר רבה הנ"ל שאין ראיה מובהקת שמתחילה עבודה בבכורות, שהרי הוצרך לישב את זה ששם ואברהם הקריבו אף שלא היו בכורות).
ועי' רמב"ן שמות כ"ד ה', ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו (ברכות מ"ג:) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו'. וכן באליהו רבה פרשה י', אשרי אדם שלא בא לידי עבירה ולידי עון וחט ולא יצא (ממנו שכבת זרע חנם) וכו' ואפילו ישראל הוא ראוי לעלות עולה על גבי המזבח, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל. כפשט זה כן הוא בכלה רבתי פ"ב ה"ג ובכלה פ"א הי"ז. (וע"ע מדרש אגדה שמות פכ"ד ה', וישלח את נערי בני ישראל. אלו הזקנים, ולמה קראם נערי, שננערין אל המצות, כמו ומשרתו יהושע בן נון נער).
ג) נראה שמה שאמר ר' אלעזר אמר קרא לי יהיו בהוייתן יהו אינו בא רק להביא טענה בעד ר' יוחנן נגד ריש לקיש. אלא בא גם להכריע כדרשה דלעיל אות ב' שהעבודה היתה על ידי הבכורים, וזה נצרך גם אליבא דר"ל.
גם בא להכריע כר' יוחנן, שהבכורה נשארה בהוויתה משנוצרה. כדלהלן. וזה נצרך לר"י אף אילו למדנו מדרשה ברורה שעבודה במשכן ע"י בכורות. ללא "יהיו" היינו אומרים ש"והיה כי יביאך" מגלה שצריך לחלק בין יצירת חלות ובין השארתה. גילוי כזה יכול להיות אפילו ע"י דרשה כדלהלן אות ז'.
ד) לדרשת ריבוי ע"י שורש "היה" יש שני אופנים, האופן הרגיל המשכת הזמן באותו מצב, כמו הלימוד בנדה נ"ד:, אשכחן לח יבש מנלן אמר רבי יצחק אמר קרא (ויקרא ט"ו) יהיה בהויתו יהא "ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן" וכו'. וכן פסחים צ':, דתניא יכול תהא טובלת מבעוד יום תלמוד לומר (ויקרא ט"ו) שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה. וכן יבמות נ"ה., אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה שריא אמר קרא היא בהוייתה תהא. וכן חולין ס"ט:, יכול תצא לחולין תלמוד לומר יהיה בהוייתה תהא. וכן ברכות י"ג., תנו רבנן קריאת שמע ככתבה דברי רבי וכו' אמר קרא והיו בהוייתן יהו. וסוכה מ':, אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא. וכן פסחים כ"ג., מגילה ט'. ועוד.
ונראה ש"הוא בהוויתו" יכול להדרש גם למפרע, היינו לא רק שישאר בהוייתו אלא גם שמעיקרא הוא בהוייה זו. עי' מגילה י"א., הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו הוא דתן ואבירם הן ברשען מתחילתן ועד סופן הוא המלך אחז הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו אברם הוא אברהם הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו הוא אהרן ומשה הן בצדקן מתחילתן ועד סופן.
וכן כאן אפשר לומר ש"לי יהיו" בא לומר שמעכשיו ואילך יהיו ולא רק משיבואו לארץ. וכשיטת ר' יוחנן.
ה) אבל יש שלמדים מ"יהיה" רק ריבוי של פרט שאין בו השארת מציאות אלא מרבה סתם פרט נוסף. תמורה י"ז., מ"ט דר' יוסי בר' יהודה (דעשה שוגג כמזיד בתמורה) אמר קרא יהיה קודש לרבות שוגג כמזיד. ולשון "הויה" אינה נדרשת להוספת הויה בעצמו אלא לדבר אחר.
זו דרשה גרועה יותר, אין דורשים את משמעות "הוויה", משך קיום הדבר שעליו דנים, אלא דורשים מ"הוייה" שקיים עוד דבר. זו דרשה גרועה יותר מהדרשה הרגילה, הדרשה הרגילה דנה על אותו נושא, (אלא שההויה אינה במשמעות שהוא קיים אלא במשמעות "קיים תמיד"). ואילו בדרשה של תמורה מעבירים את ה"הווה היינו הקיים" לנושא אחר, שוגג. (וכאן אין צריך לשנות את קיים לקיים תמיד כיון שגם במשמעות קיים יש לו תוספת וכן). השארה באותו נושא עדיפה. עי' תוב' יבמות ב'. ד"ה עליה.
אם הריבוי של "יהיו" בנידון דידן יהיה באופן של ריבוי פרט, כבתמורה, הריבוי יהיה רק לשנתקדשו בכורות במצרים, (ונשארו מקודשים במדבר). וכשיטת ריש לקיש.
ו) על פי זה נאמר שלכ"ע עדיף לדרוש את "לי יהיו" כשלעצמו לעניין שיהיה דין בכור מתחילתו ועד סופו. אלא שלריש לקיש יש הכחשה לכתוב זה, והיה כי יביאך והעברת מכלל דמעיקרא לא קדוש. בגלל הכחשה זו מעבירים את דרשת "יהיו" מדרשה של הויה מתחילה ועד סוף (שמצד עצמה היא עדיפה, כנ"ל) אל ריבוי של זמן פרטי נוסף, התקדשות של יוצאי מצרים בלבד.
ר' יוחנן אינו בוחר באפשרות זו משום שהיא מחייבת חילוק בין יצירת בכור להשארות שם בכור. לכן מעדיף, בהכחשה בין "יהיו" ובין "כי יביאך", לדרוש את "כי יביאך" כרבי ישמעאל, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ. ולפרש ש"כי" יביאך היינו "דהא" יביאך. וכדברי רש"י גיטין צ'. ד"ה כי, בביאור פשט "דהא" מבין ארבעה פשטי לשון "כי", וכן כי תבואו אל הארץ וכו' כולן לשון דהא הן נפתרים וכו' עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ בשכר שתירש תכבש כלומר מפני שיביאך וכשתבואו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו. (וגם התוכן של דרשת ר' ישמעאל אינו מחודש. עי' שמות ג' י"ב, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ורש"י שם, וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה). אכן לשון "והיה" כי אינה מיושבת כל כך לתוכן "מפני שיביאך".
כלומר יסוד מחלוקת ר' יוחנן ור"ל היא שלר"י עדיף לדרוש "יהיו" להמשכות מצב בכורה ולהשוות מניעת חלות להפקעתה, ולדחות את כי יביאך לדרשת ר' ישמעאל.
לר"ל עדיף להשאיר את והיה כי יביאך כפשטו ולא להעבירו לדרשת ר' ישמעאל, ולהעביר את דרשת "יהיו" לתוספת נפרדת של זמן מצרים ולחלק בין מניעת חלות ובין הפקעתה. העברת תוכן "והיה כי יביאך" מ"כאשר יביאך" אל "מפני שיביאך" שהיא שינוי גמור בתוכן, היא העברה קשה יותר מהעברת "יהיו" מיהיו תמיד אל יהיו במקרה נוסף, שהוא רק שינוי הנושא של "יהיו". (עצם משמעות "תמיד" היא בגלל שלעצם היות הנידון קיים אינו נצרך, ואין עדיפות בהשארת תוכן "תמיד" בלמד במקרה הנוסף, מצרים).
ו) בעניין חילוק בין מניעת חלות ובין הפקעתה, עי' להלן כ"ג:, מ"ט דבר פדא (שהנפסל מגר אינו מטמא במשא) דכתיב (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואידך (ר' יוחנן שגם טומאה חמורה עד לכלב) למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא. הרי שמחלוקת ר"י ובר פדא היא שלר' יוחנן אין מחלקים מסברא בין יצירת חלות לבין הפקעתה, אלא צריך לזה פסוק. ולבר פדא מחלקים. כלומר לר' יוחנן עדיף להשוות מניעה להפקעה. כלומר, בין האפשרויות, לחלק, לא לחלק, או "להעדיף" אחת מהם. מוכח שלר"י העיקר הוא להעדיף לא לחלק, שהרי מחלק רק אחרי שיש פסוק, משמע שאם אין פסוק לא מחלקים.
נראה שר' יוחנן כשיטתו וריש לקיש כשיטת בר פדא.
ז) באתוון דאורייתא כלל ט' דן בעניננו, ובראשית דבריו מקשה על רש"י יבמות מ"ט:
ד"ה דהא תפסי בה קידושין, לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים. הרי שלומד המנעה מהפקעה, ומקשה שבמקומות רבים מחלקים ביניהם.
לנ"ל מיושב, שהוא אליבא דר"י שאין מחלקים ללא לימוד מיוחד של הכתוב.
(אפשר אולי לישב את רש"י בדרך אחרת. ואין כאן מקומו).
סיכום. לר' יוחנן דרשה יכולה ליצור חילוק בין מניעת יצירת חלות להפקעת חלות. לכן פשט כי תבואו היה מעביר את הלימוד שהיו בכורות לפני המשכן שלמדנו מ"נערי", ממה שהסקנו שנוצרו בכורות במדבר, למסקנה שרק מי שנולד במצרים נשאר בכור, לכן מביא ר' אלעזר את הדרשה של "יהיו" שעדיף לדורשה לרציפות בהויה מאשר לרבות עוד מצב נפרד של בכורה, וזה מסיע למסקנה שנוצרו בכורות במדבר.
לר"ל אין סברא להשוות מניעת חלות ליצירתה, והרי העדיפות של פשט כי תבואו גדולה מהעדיפות הנ"ל בדרישת "יהיו".
המידה העיקרית היא שני כתובים מכחישים. העיקרון, מעבר בעל חשיבות מזערית למשמעות או תוכן שאינם מכחישים.
גם מובא העיקרון שמצב של ספק גורם לדרוש מה שלא היה נדרש בלעדיו.
|
|
|
|
|
