|
|
|
|
בכורות י':
תפדה כל שהוא. ההוא בהשג יד כתיב
אמר מר תפדה תפדה [תפדה] מיד תפדה כל שהוא פשיטא איצטריך סד"א הואיל ואיתקש לבכור אדם מה בכור אדם אחר שלשים (יום) וחמש (סלעים) האי נמי אחר שלשים וחמש קמ"ל תפדה מיד תפדה כל שהוא רבי יוסי בר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל ממה נפשך אי מקיש לבכור אדם חמש ליבעי ואי לא מקיש שקל מנא ליה לעולם לא מקיש אמר רבא אמר קרא (ויקרא כ"ז) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל ורבנן ההוא בהשג יד כתיב.
ורש"י תפדה תפדה, תרי זמני כתיב ופטר חמור תפדה בשה (שמות י"ג [ושמות ל"ד]).
א) משמע מרש"י שכל הלימוד הוא מהפעמיים שכתוב ופטר חמור תפדה בשה. וכיון ש"תפדה" אחד נצרך לגופו ממילא "תפדה" השני, המיותר, מלמד לבדו את שני הדינים, מיד וכל שהוא.
טעם שלא אומרים כאן תפסת מרובה, היינו שאין מרבים אלא דבר אחד, כמו בפסחים מ"ג: שאר בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין תלמוד לומר כל עירובו מניין תלמוד לומר כי כל. הרי ש"כל" אינו מרבה אלא דבר אחד. וכהנה רבות.
נראה שהלימוד כאן הוא כמו שבת כ"ח., (והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן) מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן שזורין וחוטן כפול ששה תלמוד לומר אהל אהל ריבה אי אהל אהל ריבה "אפילו כל מילי נמי" (ולא רק פשתן). הרי שבריבוי הנובע מביטוי כפול מרבים כל מילי . ועי' עוד פסחים ל"ו:, מצות מצות ריבה אי מצות מצות ריבה אפילו ביכורים נמי. ושם, יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה. ולא פירש שדורש מ"מצות" אחר. ולעיל שם ל"ו., לחם עני מה שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מצות מצות ריבה. וכעניין זבחים פ"ב., אמר רב יהודה אמר שמואל משל דר"ע למה הדבר דומה לתלמיד שמזג לרבו בחמין ואמר לו מזוג לי אמר לו במה אמר לו לא בחמין אנו עסוקים עכשיו בין בחמין בין בצונן, הכא נמי מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל לאו חטאת קאמינא לך אלא כל קדשים.
ב) הריבוי תפדה תפדה מוציא מההיקש לבכור אדם שמלמד שפודה רק אחר ל' ורק בחמשת שקלים ומלמד שאפשר לפדות בכל זמן ובכל שיווי. ומשאיר את ההיקש לגבי פטור הלויים וקיום הדין מכאן ולדורות.
דרך הלימוד. בתחילת הלימוד יש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה. היקש המשוה פטר חמור לבכור אדם לכל הפרטים, ו"תפדה תפדה" המוציא מידי פטר חמור מכל הפרטים הנ"ל. לכן מחלקים את הנידונים. לעניין מה הוא הדבר הטעון פדיון מוקש פטר חמור לבכור אדם, כפי הסמיכות של הדבר המוקש, את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, וממילא כל דין שאינו בגדר החפץ הנפדה נשאר בריבוי. זאת באפשרות שמה שריבוי ע"י כפילת לשון מרבה גדרים שונים הוא מגדר שקולים וממילא אינו כולל את שיש שיקול לגרע חלק מהפרטים לעומת השאר, וכאן לגרע מה שמכחיש את ההיקש לאחר צמצומו לעומת השאר.
אם הכלל הוא שריבוי בביטוי מיותר מרבה בעניינים רבים על ידי הרחבה אחת עד הגבולות השונים, עדין אפשר לומר כעין הנ"ל, תחילה יש הכחשה לפי המשמעויות הראשונות, ולמדים שצריך לעשות חלוקה ביניהן, החלוקה נקבעת על ידי העברת ההיקש לאופן שרק גוף הבכור מוקש, ומתפדה תפדה לוקחים את השאר.
לצד השני נוכל גם לומר שכאן מרבים את השייך למעשה הפדיון משום "תפדה תפדה", שלפדיון יש שני פירושים, אחד הכולל את כל השייך לפדיון, גם את החפץ הנפדה, ואחד הכולל רק את הפעולה של הפדיה, בגלל ההיקש מעבירים את "תפדה" השני מהפירוש הראשון לפירוש השני. (גם הריבוי ביומא מ"ט: שתפדה תפדה מכחיש את הגז"ש שה שה מפסח לעניין זכר תם ובן שנה, דן במעשה הפדיון).
ג) ממ"ש הגמרא "תפדה מיד תפדה כל שהוא פשיטא", משמע ש"תפדה" כולל הכל גם בלא היתור.
אכן כדי ש"תפדה" יכחיש את ההיקש מסתבר שאין די במשמעותו הראשונית לכלול מיד וכל שהוא. המשמעות הראשונית כוללת אותם אבל לא בהדיא אלא משום שלא נזכר חילוק, אחרי שיש היקש המלמד חילוק אין מוציאים מידי ההיקש אלא באמירה מפורשת. והכרח לומר שהיתור גורם ל"תפדה" משמעות של "תפדה בכל" ומתרבה פדיון אפי' בשה השווה כל שהוא.
כלומר, כשדנים במשמעות תפדה השני, שכיון שהוא מיותר במשמעותו הראשונית מעבירים אותו למשמעות חדשה. (כפי שמפורש בזבחים פ"ב. שהובא בסוף אות א'). המשמעות החדשה היא הרחבה ביותר שניתן לתת, כיון שעיקר "תפדה" בא לומר מה שלא ידענו מקודם, היינו להוסיף על הידוע, ממילא השינוי במשמעות הוא להוספה על שהיה ידוע בלעדיו. וכשמוסיפים למשמעות מוסיפים עד הגבול העליון. כעין הדרשה ברש"י שבת י': כי בימיו נפלגה הארץ, בסוף ימיו, ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
כשדנים מכח עדיפות של לא לסתום אלא לפרש, אין חוששים לעניין תפסת מרובה. זאת משום שהדיון על משמעות כתוב קודמת לדיון על התוכן הנובע מן הכתוב, ואינה מתחשבת בתוכן (כל שאין אילוץ).
(הכלל של דיון שלב אחר שלב נידון במקומות רבים אחרים.
ראיה פשוטה ליסוד זה בע"ז ג': ושט בי"ח אלף עולמות שנ' רכב אלקים ריבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן. דבר זה ש"אלפי" הוא רק שני אלפים הוא משום תפסת מרובה לא תפסת. אם הדיון כולו הוא על התוצאה הסופית היינו בכמה עולמות שט הקב"ה צ"ל "אלפי" המספר הגדול של אלפים האפשרי בדיון ארבעה או תשעה, כדי שיופחת מה שיותר מריבותים וישאר מה שפחות, מוכח שתחילה דנים על שיעור "אלפי" בלא להתחשב בתוצאה, ומשום תפסת מרובה זה שנים, ושוב מפחיתים מריבותים. אף שיש לדחות שמיעוט רבים שנים נעשה תוכן של ביטוי מכח הרגילות של תפסת מרובה ברוב מקומות).
ד) יסוד המחלוקת בין רבא ו"אמרו לו".
לכולם הריבוי תפדה אינו יכול להיות סתום אלא מגיע לגבול, כנ"ל אות ג'.
לרבא כיון שמצאנו בערכין כעין השיקול כאן, שקיים מצב של אפשרויות רבות של פדיון במצב של עניות, כל פעם לפי דרגת העוני, ויש גבול שמתחתיו אין פדיון, יש ללמוד משם אפשרות של גבול גם לפדיון פטר חמור, שבו פודים בשה שלם כל פעם לפי שיווי השה. כיון שבחירת הגבול העליון של הריבוי, היינו הגבול התחתון של שיווי השה, נובעת מספק, שללא גבול זה התורה סותמת, משאירה לא ברור, ממילא ראוי ללמוד ממקום הפושט את הספק ולא להכריע מכח ספק, גבול עליון. (אפשר גם שכיון שיש שני גבולות אפשריים אין יכולים להגיע לגבול הרחוק, שמא הקרוב נכון. ושוב מחילים כאן את תפסת מרובה).
לחכמים, כיון שאפשר שהגבול התחתון, של שקל הקדש, בא בתשלום שעניינו לפטור מחיוב של עשיר שהוא קבוע, לפי הגיל והמין, אומרים שלכן התורה נותנת גם בו שיעור, והשקל הוא חלק מדין התשלום הקבוע. ואין ללמוד ממנו לבכור שבו אין דין אחר של שיעור מן התורה.
לרבא הפשטות הנובעת מהלשון של "וכל ערכך יהיה בשקל בקדש" היא שבהשג יד יש שני דינים נפרדים. דין שאפשר לצאת ידי חובה לפי השג היד, ודין נפרד של כל ערך חייב להיות לפחות שקל הקדש. הדין השני יכול ללמד לנידון דידן, כנ"ל.
אין לרבא ראיה גמורה שאין דין השקל בהשג היד חלק מדין התשלום הקבוע, היינו שאין שניהם דין אחד, אכן כך הוא לפום ריהטא. וכיון שהוא לפום ריהטא לומד ממנו ולא חושש לאפשרות השניה. הלימוד מה כלול בריבוי תפדה הוא גילוי מילתא, ובגילוי מילתא אין פורכים פירכא כל דהיא אלא הולכים אחר הסברא.
ל"אמרו לו" האפשרות שהטעם לשיעור שקל הקדש קשורה לתשלום הקבוע של ערכין איננה מוכרעת מסברא, ממילא אין ראיה שאפשר ללמוד לפטר חמור משיעור שקל הקדש, ושוב אין שקל הקדש גבול מפורש.
ה) זה שגילוי מלתא אינו נדחה מכח פרכא כל דהיא, עי' תוספות שבועות ט'., (הובא באנציקלופדיה תלמודית) הא איכא למיפרך כדפריך בסמוך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו ומשני לחטאת לה' חטאת שאין מכיר אלא ה' וכיון דמכפר אאין בה ואין בה לא שייך למיפרך מה ליוה"כ כו' דגילוי מילתא בעלמא הוא דחטאת דקרא היינו טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בסמוך).
סיכום. "תפדה" המיותר נותנים לו משמעות חדשה, רחבה יותר. אם אין ראיה לִגְבול איזה שהוא עוברים לגבול העליון. רבא מביא ראיה לִגְבוּל מהגבול בהשג יד. לחולקים עליו יש אפשר שבהשג יד קביעת סכום מזערי קשורה לדין החיוב הקבוע בערכין, ואינו דין לעצמו, וממילא אין ללמוד ממנו. לרבא זו אפשרות רחוקה שאינה סותרת גלוי מילתא.
|
|
|
|
|
