|
|
|
|
בבא מציעא מ"ח.
בהדיא מיהא לא אהדריה קרא
ואילו תשומת יד לא אהדריה מאי טעמא לאו משום דמחסרא משיכה אמר ליה רב פפא לרבא אימא מעושק הוא דהדר קרא הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו וכו' אי הכי תשומת יד נמי ליהדריה ולוקמיה כגון שנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו אי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סייעתא השתא דלא אהדריה קרא מסייע ליה ותשומת יד לא אהדריה קרא והתניא וכו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב לרבות תשומת יד להישבון בהדיא מיהא לא אהדריה קרא.
ורש"י, השתא דלא אהדריה מסייע ליה, דמדאהדריה לעושק ופקדון וגזל ואבידה ולא אהדריה לתשומת יד איכא למילף תשומת יד במחוסר משיכה ועשק כשמשך. בהדיא מיהא לא אהדריה קרא, שיהא חייב להשיבו ולהביא קרבן.
א) מלשון רש"י "תשומת יד במחוסר משיכה" משמע שבכל "תשומת יד" מיירי כשלא משך, ואינו חייב שבועה, וצריך לבאר למה הוזכרה.
אולי הכוונה, שמתוך החמישה שהוזכרו שנשבע עליהם, פקדון וכו' גזל וכו', בתשומת יד אינו חייב קרבן שבועה וחומש (קרן חייב שהרי הודה, ורש"י לא מעמיד כמו הרשב"א שכפר רק במשכון. וצ"ל שתשומת יד הוא מלוה בלבד ולא עיסקא, וכמו שמשמע בתו"כ). ותוכן הפסוקים הוא שהמעשים הנידונים, שהם פיקדון תשומת יד גזל עשק ואבידה שכפר ונשבע עליהם, מתוכם אינו חייב חומש ואשם אלא על פיקדון גזל עשק ואבידה. (ואין זה כאילו לא נזכר סתם בחזרה, שאפשר לרבות אותו, אלא אי ההזכרה היא דווקא, היינו מיעוט). תשומת יד כיון שאינו חייב שבועה אין השבועה מחייבת חומש ואשם. כמו בנשבע על קרקעות.
אבל לפי זה, שעצם תשומת יד אינה משמיעה חיוב, אין ללמוד תשומת יד מפיקדון. שאין לומר שפיקדון מלמד ש"תשומת יד" האמורה היא עם משכון, ומלמד שאפילו בזה אין חיוב שבועה, שהרי לצד שתשומת יד פטור אינו נכנס לכלל ופרט וכלל, ואינו למד כבסימן הקודם. (ואין לומר שלצד זה הלימוד מפיקדון לעושק, לפי מ"ש בסימן הקודם שהשיקול של משכון קיים רק מכח עיסקה ולא מכח מִלוה כשלעצמה, ועושק הוא כמִלוה).
(למ"ש בסימן הקודם שהלימוד הוא מעניינו אתי שפיר).
ב) ונראה שהלימוד שתשומת יד דומה לפיקדון הוא על מ"ש ש"או מכל אשר ישבע עליו לשקר" מרבה תשומת יד להישבון. ואף שהלימוד של "מכל אשר ישבע" הובא רק בתור קושיה, סמך עליו מתחילה.
מהלך הלימוד. האמירה וכיחש וכו' בתשומת יד וכו' גורמת מצד אחד שאי הזכרתה ב"והשיב" הריהי כאמירה שאינה בכלל השבה, ומצד שני גורמת שמכל אשר ישבע ירבה תשומת יד. כלומר יש שתי אמירות לגבי תשומת יד אחת שאינה בכלל השבה ואחת שישנה בכלל השבה. כלומר, "תשומת יד" הכתוב בתחילה מצד אחד מחוק ע"י שלא הזכירו ומצד אחד כתוב ע"י הריבוי. וזה כעניין שני כתובים המכחישים זה את זה שחלק מהפרטים דינם כדין כתוב אחד והחלק האחר דינו ככתוב השני. כלומר בחלק מהמקרים חייב קרבן שבועה על תשומת יד ובחלק לא.
לנ"ל, "תשומת יד" המתרבה על ידי "מכל אשר ישבע" אינה אלא תשומת יד עם משכון. וכל שאין לה משכון פטור בלי שנילמד מזה שלא אהדריה קרא. ממילא הלימוד לפטור מדלא אהדריה קרא הוא בתשומת יד עם משכון. כלומר יש משכון שאינו מועיל.
לר"י כל משכון נקנה ע"י מעות המִלוה, ומוכח שלא כמותו. (אולי גם מחליטים שכיון שאין הקנין במעות הרי הוא במשיכה, משום שצריך דומיא דפיקדון שסתמו יש בו משיכה ע"י הנפקד).
ג) אופן ההכחשה כאן הוא שיש לימוד המורה ש"תשומת יד" הכתובה אינה יוצרת חיוב, ויש כתוב המורה להיפך על אותן מילים, וזה גורם שמקבלים את המילים באופן חלקי.
יש ענין כעין זה בפסוקים שנקוד עליהם. עי' סנהדרין מ"ג:, הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט כ"ח) למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן. הביאו רש"י על התורה שם. ועי' עוד אבות דרבי נתן פל"ד, כיוצא בו וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישק"הו (בראשית ל"ג ד') מלמד שלא נשקו באמת. עי"ש עוד.
ד) לכאורה מהלך המחשבה לפי מ"ש צריך להיות כדלהלן. יש שתי אמירות לגבי "תשומת יד", הראשונה, אי הזכרתה ב"והשיב", אומרת ש"תשומת יד" אינה אמורה בענין, והשניה, "או מכל אשר ישבע", אומרת ש"תשומת יד" אמורה בענין, ומזה מקבלים שתשומת יד אמורה באופן חלקי.
אלא שלפי זה הלימוד שצריך כעין פיקדון, משכון, בא רק אחר שידוע שיש שני חלקים בתשומת יד. א"כ אין הכחשת הכתובים יכולה לחלק בתוך משכון בין נעשתה משיכה ובין שהיו רק מעות.
(כל זה לפי הכלל שהדיון בילפותות נעשה שלב אחרי שלב, כעין הדיון בספק איסור גזל שנעשה רק אחר השלב של קביעת הבעלות).
אפשר, שכיון שגם ללא הלימוד מאי האמירה של "והשיב" היינו למדים מפיקדון לחלק בין יש משכון לבין אין משכון, ע"כ אי האמירה של "והשיב" באה לחילוק שלא ידענו בלעדיה. כלומר היתור של אי האמירה של "והשיב" יגרום שהלימוד ממשכון יבא אחר הלימוד מאי האמירה. כלומר, הלימוד ממשכון יעלה בהכרח על "מכל אשר ישבע" לפני שמכחישים אותו עם אי האמירה של "והשיב".
ה) יותר נראה לומר שהכחשת שני הכתובים כאן אינה יוצרת מצב שמשמעות "תשומת יד" תהיה "חלק מתשומת היד". כלומר אין "אי האמירה של והשיב" ו"מכל אשר ישבע" מבארים את "תשומת יד" אלא יש כאן שתי אמירות. אחת "תשומת יד ואי האמירה של והשיב", המשמיעה שבתשומת יד אינו חייב, והשניה, "תשומת יד ומכל אשר ישבע" המשמיעה שבתשומת יד חייב.
הלימוד מפיקדון משמיע ש"תשומת יד ומכל אשר ישבע" עוסקת רק בשיש משכון. ממילא הלימוד של אי האמירה שכולל את כל תשומת היד, גם את שיש פיקדון תכחיש בתוך בעלי הפיקדון ומחלק בין שנעשתה משיכה ובין שלא נעשתה.
(אפשר גם שפיקדון מעמיד את שתי האמירות המכחישות בשיש משכון, ונוצרת הכחשה בתוך בעלי המשכון.
לכאורה אפשר היה לומר להיפך שהשמעת פיקדון תהיה רק על הצד שפטור, עיין תוספת העזרה (בעזרת כהנים) על התו"כ חובה פכ"ב ה"ו, שחומרא יכולה לגרום פטור שלא סגי בקרבן. א"כ היינו יכולים לומר שמלוה שיש בו מתנת יד (היינו שהתובע נתן ליד הנתבע, עי' תו"כ) חייב קרבן רק כאשר אין בו משכון. אבל אין סיבה להעדיף את הלימוד הזה על הלימוד של מכל אשר ישבע, ולכל הפחות משכון מלמד על שניהם).
|
|
|
|
|
