|
|
|
|
בבא מציעא מ"ח.
הלימוד שתשומת יד צריכה לדמות לפקדון
אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לריש לקיש קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו.
ורש"י, שיחד לו הלוה כלי עליה, דהוי דומיא דפקדון, דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה, הואיל וניתנה להוצאה.
א) מקור לזה שבעינן דומיא דפקדון, לקמן קי"א., איזהו עושק שחייבה עליו תורה קרבן דומיא דפקדון, דקא כפר ליה ממונא (ולא שאומר לו לך ושוב).
אכן שם אפשר לומר שזה ממידת למד מעניינו. (ומצאנו, בתוספות, שלימוד מעניינו מובא בלשון "דומיא", בבא קמא ל"ה. ד"ה מכה אדם ובמכה חבירו דבר הלמד מענינו "דומיא" דקרא דלעיל מיניה. אבל בשבת קנ"ג: בפסחים כ"ו: ושם ל"ט. לשון "דומיא" בלימודים אחרים) עי' רש"י סנהדרין פ"ו., דבר הלמד מעניינו, אם אי אתה יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מפרשה שכתוב בה. וכן רש"י חולין ק"מ., דבר הלמד מענינו, זה אחד מי"ג מדות מקרא שכתוב סתם ואין אנו יודעין במה מדבר הוי לומדו מענינו. שהרי שם אין משמעות עושק ברורה אם היא כוללת אומר לך ושוב. ואילו כאן לשון הלואה כוללת בבירור נתינת מעות בהלואה ואין בכלל המשמעות יחוד כלי, אלא זו תוספת, ולכאורה אין ללמוד כאן מעניינו, וצריך לזה היקש.
ב) אולי י"ל ע"פ הנצי"ב על התורה כאן (ויקרא ה' כ"א), ומעלה מעל בה' פי' מעילה הוא שינוי רשות כדאיתא בתו"כ ובמעילה כ '(., נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל?) ובמה שנשבע להכחיש יצא מרשות בעלים לרשות הנפקד לרב בב"ק ק"ו. דאמר שבועה קונה הרי יצא לגמרי מרשותו ואפילו למסקנא דשבועה אינה קונה מכ"מ חייב באונסין ויצא בזה מגדר פיקדון, כלשון הגמ' שם שבועה קניא אפי' היא עומדת באגם. עכ"ל.
אם תשומת יד היא מלוה ללא יחוד כלי אין מה שיצא מרשות מלוה ע"י השבועה, לכן צריך יחוד כלי.
אמנם אפשר לפרש שמעלה מעל, נאמר על ערבות הנכסים לחיוב הגוף של הלווה, שאמנם אינם קנין ישיר של המַלוה, אבל בפועל נמצאים קצת ברשותו, לזה בא הלימוד מעניינו של פיקדון, שצריך כלי המיוחד למַלוה ממש, ולא רק ערבות לשיעבוד הגוף.
ג) יותר נראה.
הפסוק של וכחש בעמיתו וכו' נדרש בכלל ופרט וכלל. שבועות ל"ז:, ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל וכו' מה הפרט מפורש וכו'.
ומצאנו בכלל ופרט וכלל שפרט אחד מלמד על אחר שאינו כולל אלא את הדומה לראשון. קידושין כ"ד., תנא יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרים וכו' דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב כתב רחמנא עין ואי כתב רחמנא עין ה"א מה עין שנברא עמו וכו' ואימא (שמות כ"א) כי יכה כלל שן ועין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שן ועין אין מידי אחרינא לא לחפשי ישלחנו חזר וכלל.
הרי ש"עין" מלמדת על "שן" שאינה כוללת שן חלב.
לכאורה גם כאן נאמר שפיקדון מלמד על "תשומת יד", דהיינו הלואה, שאינה כוללת הלואה ללא פיקדון.
ד) עי' בבא קמא ס"ב:, על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה ועל שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא וכו' אבל עופות לא ומי מצית אמרת הכי והא שלמה כתיב אמרי אנן בבעלי חיים קאמרינן אימא בבעלי חיים דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אין דבר שאין נבלתו מטמא במגע ובמשא לא "דהא כל חד וחד כלל ופרט באפי נפשיה דרשינן ליה".
עי' תוס' שם שלא אומרים ששמלה ירבה כל שאינו מטמא במשא, משום שאם אינו נידון בעצמו יהיה שור וכו' מיותר. אבל לפי האמור באות ג', שפרט אחד יכול ללמד שאין פרט אחר כולל את מלא משמעותו, עדין צריך לברר למה לא נאמר ששור וכו' בא לפרש את שלמה שמיירי דוקא שיש בה ג' על ג' שיכולה ליטמא במדרס, טומאת משא.
והנראה לומר הוא ששֵּׁם שַׂלְמָה אינו מחולק בין הראוי להיות מדרס ובין שאינו ראוי, שם מדרס הוא עניין אחר משם שלמה. בכלל ופרט וכלל הפרט יכול רק לפרש פרט אחר, כלומר לצמצם את המשמעות של הפרט, משום שנידון כלל ופרט הוא פירוש (כמ"ש במקומות אחרים). אבל אין פרט אחד יכול ליחד חלק בפרט אחר על פי תכונה שאינה תלויה במשמעות הפרט האחר.
ה) לפי זה בנידון דידן, במלוה, אין "פקדון" יכול לחלק בין מלוה עם משכון למלוה ללא משכון. המשכון הוא דבר נפרד מההלואה, שהרי מצריכים כאן קנין נפרד כדי שיחול, היינו שמעות המלוה יעשו בנפרד קנין משכון, ולר"ל שאין מעות קונות אין קנין המשכון חל אף שחיוב החזרת המלוה חל.
ו) ויש לומר ע"פ רש"י על התורה ויקרא ה' כ"א, בתשומת יד, ששם בידו ממון להתעסק או במלוה.
עיסקה יש בה חצי מלוה וחצי פיקדון. וגם בענין החצי שהוא מלוה, עיין מאירי ב"ב קי"א שעסק שהוא חציו מלוה וחציו פקדון אם אותו עסק בעין או שיש שם דבר הבא מחמתו וכו' וכן אמרו עליו לאיעסוקי ביה ולא למישתי ביה שכרא אין תורת מלוה אף לאותו חצי שהוא מלוה. ואינו נחשב ראוי ובעל יורש אותו. (ועיין מחלוקת בזה באנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ה, ירושת הבכור, טור תי"ז) ועי' בש"ע חו"מ סי' רע"ח סעי' ז' שבמלוה שיש עליה משכון בכור נוטל פי שנים, דכמוחזק דמי.
כיון ש"תשומת יד" כולל גם עיסקה, שבה המציאות של חפץ המשמש עירבון היא חלק מעניין העיסקה, ממילא "המצאות משכון" היא חלק משם "תשומת יד". "תשומת יד" כוללת את מלוה ופקדון כקבוצה אחת, וכלשון רש"י הנ"ל "ששם בידו" וכו'. בקבוצה זו בחלק של עיסקא עניין המשכון הוא חלק מעצם ענין העיסקא, ממילא אפשר לחלק את קבוצת "תשומת יד" על פי תכונת המשכון. ו"פיקדון" יכול לפרש את תשומת יד ולומר שאינה כוללת במלוה אלא את שיש לו משכון.
(יש הבדל בין תכונה המחלקת את הקבוצה לשתי קבוצות בלי לימוד מיוחד לכך ובין קבוצה שמצד עצמה אינה מחולקת. דוגמא לקבוצה הראשונה הוא "וכיסהו בעפר" וכמ"ש רש"י [חולין פ"ח:] דמשתמע כלל בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר, שבעצם השם יש שני סוגים [אולי הוא כשני שמות]. בקבוצה השניה, שמצד עצמה אינה מחולקת, השם שלהם מתיחס באופן אחיד לכל חלק בקבוצה [קבוצה אינה מתחלקת לקבוצות משנה. לא קיים מין עליון ומין תחתון, סוג ומין], אלא שבפרטי הקבוצה ישנן תכונות המאפשרות לעשות חלוקה על פיהם. לחלוקה זו צריך לימוד מיוחד. כמו כאן לחלק בין יש משכון ואין משכון. אילו היו מלוה ועיסקא דומים לשני סוגי כיסהו בעפר, לא היתה למשכון שייכות למלוה.
תכונות שהן דבר נפרד מפרטי הקבוצה, כמו משכון לענין קבוצה הכוללת מלוה בלבד, אינן מאפשרות חלוקה מכח כלל ופרט וכלל).
(היסוד שקבוצה אינה מכילה קבוצות משנה כבר נכתב).
|
|
|
|
|
