|
|
|
|
בבא מציעא מ"ז:
דבר תורה מעות קונות
אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וכו' ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה מאי טעמא דריש לקיש אמר קרא (ויקרא כ"ה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ורבי יוחנן אמר מיד למעוטי קרקע דלית בה אונאה וריש לקיש אם כן לכתוב קרא וכי תמכרו ממכר מיד [בכתב"י, ליד] עמיתך אל תונו או קנה למה לי שמע מינה למשיכה ורבי יוחנן או קנה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא וכי תמכרו ממכר אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין תלמוד לומר או קנה אל תונו וריש לקיש תרתי גמר מיניה.
א) כ' הרמב"ן, דבר תורה מעות קונות. כתב רבינו בהלכות גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש, וכן כתב ר"ח ז"ל, וק"ו זה מפורש בגמרא במס' בכורות בפ"ב (י"ג.) אבל לא לענין דבריהם, שאם כן יהיו המטלטלין נקנין בשטר מק"ו, וי"ל מטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתן בשטר אע"פ שסיים לא קנה, ומיהו איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה דלר' יוחנן משיכה בגוי קונה ולא מעות, ובגמרא דבכורות איפריך ליה ההוא ק"ו דגופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש בכי האי גונא, ורש"י ז"ל פירש כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו, ואינו מחוור דמהקדש לא גמרינן הדיוט, ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה, אלא עיקר משמעותיה דקרא בכסף הוא דכתיב או קנה ודרך קנייה בכסף והיינו דלא אמרינן הכא מ"ט דר' יוחנן כדאמרינן מ"ט דר"ל משום דר' יוחנן לאו ק"ו קא דריש ולאו קרא קא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר. בנמק"י, לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהיו קונות כיון שרוב הקניינים נעשים בכסף.
ב) הנראה. רש"י אומר את דבריו המובאים ברמב"ן בכמה מקומות, ונוקט לשונות שונים. לעיל מ"ו: אמר "כדאשכחן גבי" קונה מן ההקדש, וכן בקידושין כ"ו.. בעירובין פ"א: ד"ה דבר כ', דכתיב בפודה מן ההקדש וכו' קל וחומר בלוקח מן ההדיוט. ואילו בחולין פ"ג. כ', דגמרינן מהקדש, וכן בבכורות י"ג: ד"ה הניחא, דגמר הדיוט מהקדש.
נראה שמ"ש רש"י "קל וחומר בלוקח" אין הכוונה ק"ו גמור, לשון "כדאשכחן" אינה מתאימה לקל וחומר. אלא הכוונה גילוי מילתא, ולא לימוד גמור. הכוונה, שכיון שכתוב "קנין" במטלטלין, ומצאנו קנין בהקדש שהוא מעות, נלמד שמשמעות "קנין" בסתם הוא במעות. כעין דברי הרמב"ן בסתם.
וכן נפרש את ר"ח שלומד בק"ו גופו קונה ממונו לא כל שכן, שאין זה ק"ו גמור, שהרי יש לו פירכא שמצאנו להיפך בישראל הקונה גוי לר"י, כפי שפורך בבכורות, וכמ"ש הרמב"ן.
ומיושבת קושית הרמב"ן על רש"י. וכמ"ש תוספות שבת כ"ז. ד"ה שכן, ורבא אע"ג דפירכא גמורה היא לא חשיב ליה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דגלי רחמנא בנגעים דג' על ג' קרוי בגד בצמר ופשתים והוא הדין בשרצים. וכן תוספות בבא קמא ל"ג., דלא שייך ביה פירכא דמאי דכתיב באדם שמשלם רפוי ושבת אין אלא גלוי מילתא בעלמא שכל זה חשיב נזק ונזק מצינו בהדיא בקרא שהשור משלם. וכן י"ל כאן שאין לפרוך, אלא כאן מגלה שקנין כסף קרוי קנין גם במטלטלים.
ג) מחלוקת ר"י ור"ל בלימוד של וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה "מיד" עמיתך, שר"ל תרתי גמר מיניה. פי' רש"י את לימודו של ר"ל, אונאת מוכר מאו קנה אל תונו, ומשיכה מדסמך "מיד" ללשון קנין, ולא סמכיה לממכר. כלומר מדלא אמר וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך או קנה מעמיתך.
רש"י לא מסביר למה ראוי היה לסמוך את מיד לממכר ולא לקנין. (אולי כיון שגם רישא, "תמכרו ממכר" וגם "או קנה", דנים במטלטלין ראוי לכתוב את ענין מטלטלין בתחילה כדי שיעלה על שניהם. כמו שבעלמא מקרא נדרש יותר לאחריו מאשר לפניו, עי' קידושין ט"ו:, לכן נוח יותר לכתוב בפסוק הראשון).
לעומת זאת לשון קנה מיד נוחה יותר מאשר "מכר ליד". פשט "ליד" הוא לרשות. משמעות "רשות" של נידון דידן כוללת בעלות ורחבה יותר. (שייכת גם בגבאי צדקה לשון רש"י משלי כ"ה י"ד). לקחת מרשות כוללת לקיחה מבעלות, נתינה לרשות אינה משמיעה בהכרח נתינה לבעלות. לכן בהעברת בעלות ראוי לשון מיד יותר בלקיחה.
ונראה שיסוד דרשת ר"ל שהיה ראוי לכתוב "ליד" בנתינה, הוא שאם משיכה לא היתה קונה התורה היתה כותבת "מכור ליד" שאינו משמיע מעשה משיכה של הקונה, ולא "קנה מיד". לפי הכלל שכאשר יש שתי לשונות אפשריות, באחת אין שום השמעה ובשני יש, והתורה בחרה בשני, מוכח שההשמעה דוקא. התוכן המצביע על משיכה לא היה מלמד שמשיכה קונה אם לא היה ספק איך פועל "או קנה", אין ב"מיד" רמז לאופן קניה ואפשר שכולו יבא לענין שאונאה רק במטלטלין. כיון שהדרשה תלויה בזה שיש ספק בענין הקנין, אם יש גילוי מילתא (כדעת ר"י) שוב אין ספק והדרשה אינה נדרשת.
מצד שני גם גילוי מילתא אינו שייך אלא במקום שאין משמעות נגדו.
כלומר המחלוקת היא לאיזה לימוד לתת קדימה שממילא לא יהיה מקום ללימוד השני.
ד) לפי הרמב"ן שסתם קנין בכסף אין מקום לדרשת ר"ל. הרי אין ספק איך נעשית הקניה.
טעם ר' יוחנן אליבא דרש"י והר"ח.
גילוי מילתא הוא כאשר יש לאמירה כמה משמעויות אפשריות והגילוי בורר ביניהן. עי' תוספות יומא כ"ג: ד"ה ילבש, וכיון "דלא פירש" כמה בגדים הוא מרבה אם אחד או שנים אין זה אלא גלוי מילתא בעלמא דשני בגדים קאמר. בבא קמא ב':, והאי מילף הוא גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא. "נגיחה" כשלעצמה יש אפשרות מצד הלשון שמשמעה רק בקרן, ועי' רש"י שם, גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא. רש"י יבמות ס"ח:, גלוי מילתא בעלמא הוא, ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה. הלימוד בא לגלות שאמנם פסול התרומה הוא מפקיעת שם כהונה, וזו אמירת התורה כשפסלה בתרומה. תוספות שבת כ"ז. הנ"ל אות ב', דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דגלי רחמנא בנגעים דג' על ג' קרוי בגד בצמר ופשתים והוא הדין בשרצים. הלימוד בא לגלות ששם בגד הוא מג' על ג' כיון שהוא ראוי לטלאי, וזו אפשרות שעולה אחר ההחשבה בנגעים בלי לימוד.
נראה שאם מצד משמעות המילה כשלעצמה אין אפשרות לפרש כמו הלימוד, אין לימוד של פירוש כזה גילוי מילתא אלא לימוד גמור. לכן כאן לפי רש"י ור"ח צריך לומר שאף שאינם אמרים כרמב"ן שמשמעות "לקיחה" בסתם היא בכסף באופן ברור, מודים הם שזה קיים בתור פירוש אפשרי. ממילא יש מקום לגילוי מילתא שאמנם זה הפירוש.
אחר שיש גילוי מילתא שוב אין ספק במשמעות קניה ואין מקום לדרוש כר"ל.
ה) ר"ל סובר שאין המילה "קנה" כוללת משמעות לענין אופן הקניה, אלא כל המשמעות מתיחסת לתוצאה של העברת החפץ לבעלות הקונה. ממילא לא שייך ללמוד לגבי זה בגילוי מילתא. אלא הוא סובר שאחר שנאמר קנה יש לנו ספק איך נעשתה ההעברה הזו (ולא במשמעות המילה קנה). ספק זה נדרש ע"י דרשת ר"ל.
(אם מ"ש בהסבר גילוי מילתא אינו נכון, ושייך לימוד של גילוי מילתא אף אם אין משמעות אפשרית של "בכסף בלבד" למילה "קנה". יש לבאר את המחלוקת, שעומדות לפנינו שתי אפשרוית לַלִּמּוּד, גילוי מילתא מדבר חיצוני או דרשה האמורה בנידון עצמו. שתי האפשרויות תלוית בשם ספק של הנידון, לא שייך גילוי מילתא בדבר שידוע בו דין הפוך. אם מצד סדר הקדימה ראוי להקדים אחת מהן שוב אין ספק אחר הלימוד הזה והאפשרות השניה פוקעת. ונראה פשוט בסברא שדיון בתוך המסגרת של הדין, כמו דרשת "מיד" מדאסמכיה ל"לקוח", קודם לדיון מראיות חיצוניות, כמו יצירת גילוי מילתא, וכר"ל.
ובדעת ר' יוחנן, יש לומר, שאף אם אינו סובר כרמב"ן שסתם קניה היא בכסף באופן ברור, מ"מ סובר שיש צד לחשוב כך והאפשרות הזו עולה במחשבה גם ללא סיוע מבחוץ. א"כ שוב אין הראיה מגילוי מילתא רעיון מחודש הבא מבחוץ, שהוא מאוחר בקדימות הדיון, אלא זו השלמה של מחשבה הנובעת מעצם שם קניה, והיא מוקדמת בדיון).
ו) תירוץ אחר לקושית הרמב"ן על ר"ח מזה שיש מיעוט שנוכרי לא קונה מישראל משום שכתוב מיד "עמיתך".
פירכא זו באה רק לאחר הקל וחומר ש"קנה" הוא בכסף, ללא הק"ו לא היה מקום לפירכא. (אין אומרים שקיים לימוד מופשט שקניה שישנה ביהודי אינה בגוי, אין לימוד במצב שאינו יכול ליצור ידיעה). ורק אחר שלמדים מק"ו שישראל בכסף יכולים ללמוד שגוי במשיכה.
ויש מקום לומר ששיקול לפירכה שנולד רק אחרי שנוצר הלימוד שאותו באים לפרוך אינו יכול להשפיע על תחילת הלימוד. שהרי אם הוא ישפיע הרי זה יגרום להרס הלימוד עצמו, ואז לא יהיה קיים השיקול של הפירכא, וא"כ הוא לא ישפיע, וחוזר חלילה. ממילא אומרים שאינו מתחיל להשפיע.
|
|
|
|
|
