|
|
|
|
בבא מציעא ל"ח: (מהדורה אחרת אלול תשס"ח)
ובניכם יתומים רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן
אתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו שמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו וכו' כי פליגי בשלא שמעו בו שמת רב אמר אין מורידין דלמא מפסיד להו וכו' מיתיבי רבי אליעזר אומר ממשמע שנאמר (שמות כ"ב) וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה תלמוד לומר והיו נשיכם וגו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן וכו' אמר ליה רב עמרם דלמא לירד ולמכור תנן אמר ליה (רב ששת) כו' והא דומיא דנשותיהם [ובניהם] קתני מה התם כלל לא אף הכא נמי כלל לא.
ביאור מחלוקת רב ששת ורב עמרם בסוף אות ה''.
א) באבות דרבי נתן פל"ח, ממשמע שנאמר והרגתי אתכם בחרב אני יודע שהנשים נעשו אלמנות. אלא "אלמנות ולא אלמנות" שלא ימצאו להן עדים להתירם להנשא וכו' וממשמע שנאמר והיו נשיכם אלמנות אני יודע שהבנים יתומים. אלא יתומים שאינן יתומים שיהיו נכסיהם עומדים בחזקת אבותם ולא יהיו מניחין אותן לירש "ולישא וליתן בהן". וכן במכילתא משפטים פי"ח בנוסח הילקוט וארבעה כתבי היד (ולא בדפוסים ראשונים) הלשון "אלא אלמנות ולא אלמנות" והנוסח בסוף שאין בית דין מניחין אותן "למכור" מנכסי אביהן בחזקת שהן קיימין.
אבל במכילתא דרשב"י כ"ב כ"ג, הנוסח כעין הגמרא, שאינו מזכיר "אלמנות ולא אלמנות", ובסוף סותם "ואינם יכולין לירד לנחלה", ואינו מזכיר למכור.
ב) הנראה. לכ"ע האלמנות תהיינה ספק אלמנות, וזה יגרום לעגינותן, וכן ביתומים. המחלוקת בין הנוסחאות היא לאיזה תוכן להעביר את והיו נשיכם "אלמנות" בגלל היתור. האם לספק אלמנה, או למין אלמנות הגרועה מאלמנות סתם היינו שאינה עם בעל וגם אינה יכולה להנשא. התוכן "ספק אלמנה" עדיף בזה שהא קרוב יותר ל"אלמנה" מצד עצמו, וגם הוא התוכן המיידי הגורם לתוכן של מְנוּעָה מבעל. לתוכן "מנועה מבעל" עדיפות כיון שהוא הדבר החשוב בנושא, מסכנותה של האשה.
תוספת ביאור לצד ש"ספק אלמנה" עדיפה להכלל בלשון אלמנה. בחוות דעת על יו"ד בית הספק שלפני סי' קי"א הסביר שלרמב"ם שספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, כל לישנא דקרא משמעותה על הודאי ולא על הספק. ממילא, לרשב"א שספיקא דאורייתא לחומרא מדאו' לישנא דקרא משמעותה גם על ספק. לרשב"א המעבר כאן הוא מ"אלמנה כולל ספק" אל "ספק אלמנה בלבד". זה מעבר קטן.
גם לשיטת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתא, נראה לפי מה שביארנו בכמה מקומות ש"שלא כדרך" אינה בכלל התוכן שמושמע בלשון משום שככלל אין לשון מלמדת אלא את החלק החשוב שבכללה, וזה גם הטעם למ"ד ספיקא דאורייתא לקולא, ספק הוא חלק גרוע. לפי זה, זה שספק אינו כלול בלשון אינו ממשמעות ישירה של הלשון אלא משום כלל חיצוני. ומצד הלשון כשלעצמבה הרמב"ם שווה לרשב"א.
(לפי זה י"ל שכשהתורה מחייבת אשם תלוי, היא מגלה שאין איסורי כרת בכלל הכלל הנ"ל. עי' רמב"ם טומאת מת פ"ט הי"ב, ובספר המפתח שם)
ג) ונראה שזה תלוי במחלוקת הגדולה שבין ר' עקיבא לר' ישמעאל. ר' ישמעאל דורש כללי ופרטי ובריש מרובה (ב"ק ס"ד.) מתחשב בתכונות של טומאה לעניין תשלומי כפל אף שאינן משמעותיות לגבי הדין אלא לגבי שור כשלעצמו. ור' עקיבא דורש ריבויי ומיעוטי ומתחשב בתכונות החשובות לדיני ממונות, דבר המיטלטל וגופו ממון. (וכן בנושאים רבים ושונים. וכן למשל במכילתא דר' ישמעאל מצויה המילה "מגיד" פי שנים וחצי לעומת "מלמד" ואילו במכילתא דרשב"י מצוי "מלמד" פי ארבע וחצי לעומת "מגיד").
כנ"ל כאן מכילתא דר' ישמעאל מעדיפה לעבור ל"ספק אלמנה" שמצד התוכן המיידי קרוב יותר לאלמנה, ואילו מכילתא דרשב"י מעדיפה לעבור ל"מי שמרוחקת מבעל" משום שעיקר הנידון כאן הוא סבל האישה.
ד) לשיטת המכילתא, כיון שהתוכן שהגענו אליו הוא ספק אלמנה וספק יתום, ואנו יודעים רק שספק יתום גרוע מיתום (לגבי זה התוכן של עונש מועיל, או שלמד מאלמנה), אין לנו ראיה ליותר מאשר שאין יתום יכול למכור בנכסים. איסור מכירת נכסים הוא דין דאורייתא, ואילו איסור ירידה לְעַבֵּד הוא רק משום חשש שמא יקלקלו את הנכסים, והוא דין נוסף, ואין לנו ראיה להוסיף דין. לכן למדים רק שאינו יכול למכור.
ה) לגמרא, ולמכילתא דרשב"י, הלימוד הוא שהיתומים יהיו יותר מְיֻתָּמִים, מסכנים יותר מיתום סתם. הכל שם אחד של יתמות על פי המסכנות. ובזה יש לדמות יתום לאלמנה, מה אלמנה מנותקת לגמרי מבעל, כך יתום מנותק לגמרי מנכסי אביו.
כיון שגם לגמרא אי ירידה לנכסי האב הוא שם של "יתומים", אין אומרים בזה תפסת מרובה לגבי אופני אי הירידה. התוכן של עונש רק גרם להעדיף אם שם "יתום" למי שאינו בנכסים, ולא שיש כאן השמעה ישירה שאינו בנכסים. לגבי משמעות מילה, האם רחבה או צרה, לא קיים הכלל של תפסת מרובה לא תפסת. היסוד של כלל זה הוא שהמעט ודאי בידך ואין ראיה ליותר מזה (רש"י סוכה ה'.). במשמעויות, אם המשמעות הרחבה נכונה אין המשמעות הצרה נכונה, ואין המשמעות הצרה ודאי בידך. כיון שכך למד "יתומים" מ"אלמנות" איזו משמעות לבחור, היינו את המשמעות של כלל וכלל לא.
נמצא כאן אליבא דר' ישמעאל הדיון על ירידה לנכסים הוא על פרטים ואומרים תפסת מרובה, ואילו לר' עקיבא הדיון על משמעות ביטוי ולא אומרים. ההיפך מהרגיל.
רב עמרם סובר שגם ביתום אינו עובר אלא ליתמות שמעיקר הדין, שאינו יכול למכור, כל חיסרון שנובע ממה שראוי לבי"ד לתקן, או חיסרון שנוצר ע"י בי"ד אחר מתן תורה, אינו מתחדש מיתור "בניכם יתומים".
כלומר, לרב עמרם המושגים של התורה, כשאין הכרח, בנויים רק על הידוע ולא על הראוי, ויתום קיצוני הוא יתום בקצה הידוע, איסור מכר. לרב ששת המושג נבנה גם על פי האפשרי. וכיון שיש מקום לאסור יתום באריסות יתום קיצוני כולל את האפשרות.
טענת רב ששת מהברייתא, ולא מהכתוב, היא שברייתא שסותמת ודאי מתיחסת גם לאפשרי. התורה יוצרת את המושגים ואפשר לתת בה כללים קשוחים, ואילו המשנה תלוה במושגי התורה וראוי שתתחשב בכל אפשרות.
ו) יש לעיין שבמכילתא, ולא באבות דר"נ, מביא, אלמנות ולא אלמנות "כעניין שנ' ותהיין צררות עד יום מותן אלמנות חיות". למ"ש, לשון אלמנות חיות מתאים לאלמנות שאין להן אפשרות להנשא וכמו הגמרא והמכילתא דרשב"י, עי' אות ה', ולא מתאים למכילתא.
נראה ש"כעניין אלמנות חיות" נאמר כלישנא אחרינא. (והיא באמת חולקת, ואוסרים רק למכור, ולא לירד כאריס, כיון שאין הכרעה כשיטת הגמרא). עי' לקח טוב (וכעי"ז נוסח דפוסים ראשונים) ומה ת"ל נשיכם אלמנות אלא כענין שנאמר ותהיין וכו' אלמנות חיות ובניכם יתומים ולא יתומים ממש (בדפוסים, אין יתומים) אלא שאין בי"ד מניחים אותם לנכסי (בנכסי) אביהן בחזקת שהן קיימין. ע"כ. הרי שבנוסח לקח טוב ודפוסים שלא נזכר "יתומים ואינם יתומים", אלא "ולא יתומים ממש", יש ביאור לַשֵּׁם "יתומים" כמי שאינו יורד לנכסים, ובהם לא נזכר מכר, וכעין שיטת דבי ר"ע.
אין נראה שנכנס למכילתא נוסח ממדרש אחר שהוא אליבא דר"ע, אלא שבעל ההגהה סובר שאף ש"אלמנות חיות" הוא אלמנה עם שם לואי, שאינו "אלמנה". שהרי שם אין כלל מיתת בעל, מ"מ יש ללמוד משם ששם "אלמנה" אינו חד משמעי, והוא יכול להתפרש גם כ"אלמנה המנועה מלהנשא" והוא קרוב לשם "אלמנה" כמו "ספק אלמנה". לאבות דר' נתן אין ללמוד מאלמנה שיש לה שם לואי אל עיקר שם אלמנה. ובכתב"י המכילתא נכנסה ההגהה מתוך נוסח הדפוסים כתוספת לתוך הנוסח המקורי. (במקור החליף נוסח הדפוסים את הנוסח המקורי שכעין אבות דר"נ. אלמנות חיות הוא ההגהה ולא אחמנה ולא אלמנה, שהרי הסיפא, "למכור" מתאימה לאלמנה ולא אלמנה ומסתבר שרק מגיה לא מקפיד בזה).
ז) בקטעים שזוהו כספרי זוטא דברים, (י"א י"ז) אינו מזכיר "אלמנות ולא אלמנות" ובכל זאת כותב שאינן יכולים "למכור" בנכסי אביהם שבני אדם אומרים אולי אביהם בחיים מה האלמנה והיתומים נמוכין מכל אדם.
אבל שם הלשון אינו בדווקא לגבי דין היתומים בנכסים, שהרי אינו אומר שבית דין אינם מניחין אותם, אלא ש"בני אדם" אינם רוצים לקנות. אולי אינו דן במשמעות הדינית של אי המכירה, כיון שאין הדרש מובא על מקומו אלא על "וחרה אף ה'" ושם הנידון כולו עונש. ורק במקומו דנים על כל הנפ"מ. וכיון שלא מדבר בעניין דין אלא במנהג האנשים אינו מזכיר אלא מכר, עניין לרדת באריסות שייך לבי"ד בלבד. (אולי המלקט התעניין יותר באגדה וניסח לפי הבנתו) ועוד, "יתומים" סתם היינו קטנים שאינם יכולים לעבד קרקע, עי' רש"י ב"מ ל"ט. ד"ה אפוטרופא, דבשלמא ליתמי וכו' אבל לדיקנני וכו'. והרי אכילה ע"י אפוטרופוס היא כמכירה, שהפירות הן קרן.
הלשון בס"ז זה, "נמוכין מכל אדם" מתאים לשיטת ר"ע כנ"ל. (הגרסה בס"ז הנ"ל "מה האלמנה והיתומים נמוכים מכל הבריות" יש בה דילוג. ונראה שעיקר הגרסא מה אלמנה נמוכה מכל הבריות אף היתומים נמוכים מכל הבריות. ובא ללמד שֶׁשֵּׁם "יתומים" מתיחס לממון האב, אף שזה רחוק. ועי' סוף אות ה').
סיכום. יתור "אלמנות" ו"יתומים" מעביר אותם למשמעות חדשה. לאבות דר"נ הדיון על משמעות מילת "אלמנה" כשלעצמה, לכן מעביר ל"אלמנה ולא אלמנה", ספק אלמנה, שהוא הקרוב ביותר ל"אלמנה" (שתוכנה "אלמנה ודאי וספק" או "אלמנה ודאי"). לנוסח הגמרא יש חשיבות לתוכן הכללי המדובר, סבל האלמנות, לכן מעביר לתוכן "אלמנה שאינה יכולה להנשא".
לגבי יתומים לאבות דר"נ אין ראיה מֵעֵבֶר לאיסור מכירה שהיא מעיקר הדין ולגמרא עוברים ליתום מנותק מכל כיון שזה התוכן הדומה לאלמנה מנותקת מכל. לרב עמרם אומרים מנותק מכל שמעיקר הדין בזמן מתן תורה.
|
|
|
|
|
