|
|
|
|
בבא בתרא נ'· וגיטין מ"ז:
קנין פירות כקנין הגוף או לאו
דתניא המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום ר' מאיר אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו והשני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר השני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו הראשון אינו בדין יום או יומים שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
ובתוספות קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, דאי משום דדריש תחתיו ה"נ כתיב כספו ומנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו אלא משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי.
א) התוס' לא פירשו שמ"תחתיו" למדו שקנין פירות כקנין הגוף (ומזה למדים לעניין מכר). ומשמע שכתבו כן משום מרוצת לשון "קסבר קנין וכו'" ול"א אלמא קנין וכו'.
וצריך לבאר, הרי הנימוקים "מפני שאינו תחתיו" ו"שאינו כספו" בפשטות הכוונה לפסוקים "תחת ידו" ו"כי כספו", וכמ"ש רשב"ם, ואם המחלוקת תלויה בשאלה האם קניין פירות כקנין הגוף, למה הביא את הפסוקים הנ"ל.
ב) הנראה בדרך הלימוד של הברייתא. אם לא ידוע שקנין פירות כקנין הגוף משמעות כספו כוללת קנין הגוף בלבד ואין בכח "תחת ידו" להוציא מזה. שהרי פשט "ומת תחת ידו" הוא שהכהו מכה רבה, כמ"ש הרמב"ן עה"ת, וצריך מה שיגרום לדרוש אותו. (זו אולי עיקר כוונת התוס' במ"ש "ומנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו").
מי שסובר קנין פירות כקנין הגוף הרי "כספו" יכול לכלול גם קנין פירות. לשיטתו יש ספק אם "כספו" מצריך רק קניין מסוים אחד משני הקניינים ומהו או מצריך את שניהם. אין שני הקניינים שוים, קנין הגוף הוא עיקר שם "כסף" היינו שיווי, (ואף שלר"י ודאי שאדם יכול למכור את הקנוי לו בקנין פירות, ועי' קצות ונתיבות ר"ס שט"ו אליבא דר"ל, מ"מ אין האפשרות למכור עיקר עניין קנין פירות. [אולי יש לדמותו לשטר שאין גופו ממון]) ומאידך קנין פירות אם הוא כקנין הגוף הרי קנין הפירות עדיף שהוא גם רשותו. (שהוא גדר בעלות לענין הפקרה וכדו'). (במילים אחרות, עדיפות קנין הגוף בחפצא של שם כסף, ועדיפות קנין פירות בגברא, התיחסות הממון לבעלים). הצורך לפשוט ספק זה גורם לדרוש את "תחת ידו" לרשותו. (כמ"ש בהרבה מקומות שספק גורם לדרשה).
(ולא אומרים שהם שקולים ויבואו שניהם, שהרי יש ספק לפני שאומרים יבואו שניהם, ודורשים את תחת ידו המעדיף את רשותו, או כדרשת ר"א בן יעקב).
למ"ד קנין פירות לאן כקנין הגוף ברור שאין קנין פירות כלול ב"כספו", ושוב אין תחת ידו נדרש אלא נשאר בפשוטו בלבד.
ג) מקור המחלוקת אם קנין פירות כקנין הגוף נראה שהוא בגיטין מ"ז:, המוכר שדהו לפירות וכו' רבי יוחנן אמר (הקונה) מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי איתיביה ר' יוחנן וכו' איתיביה ר"ש בן לקיש לר' יוחנן (דברים כ"ו, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך) "ולביתך" מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא (ואומר, הבאתי פרי האדמה אשר נתת לי) התם הוא דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא אמר ליה טעמא דידי נמי מהכא קאמינא.
ועי' ברמב"ן וברשב"א, וליכא למימר אסמכתא היא דהא אמרינן שאני התם דכתיב ולביתך. א"כ מ"ש ר"י טעמא דידי מהכא, היינו שמכאן למד שקנין פירות כקנין הגוף. (ולא שלמד כן מהברייתא, כמו שצ"ל לשיטת הריטב"א שלר"י קרא אסמכתא, לשיטה זו עיקר תירוץ ר"י חסר מן הספר).
ד) ביסוד מחלוקת ר"י ור"ל אם ללמוד משם קנין פירות כקנין הגוף, עי' ריטב"א שם, ואהדר ליה ר"ל דשאני התם דכתיב ולביתך וכו' גזירת הכתוב הוא ואע"ג דלית ליה קרקע מידי, משום דאשתו כגופו ולאו משום פירות דאכתי ההיא שעתא לא אתקין פירות.
לר"י לא מסתבר דקרא מרבה ביכורי אשתו כשאינו אוכל פירות, דכיון דלית ליה לא גוף ולא פירות היכי קורא ואומר מן האדמה אשר נתת לי ה', (כלשון הריטב"א) לכן מעדיף לומר כהסבר התוספות, שאף שמדאורייתא אין לבעל פירות מ"מ דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן, וכי האי גוונא איירי קרא. היינו התורה חידשה את הדין רק לגבי המציאות הרגילה.
כלומר לשיטת ר"ל יש דוחק, שאומר ש"אשר נתת לי" היינו לאשתו שאשתו כגופו, ולר"י יש דוחק שהכתוב אינו מדבר על כל המקרים שבמשמעות הלשון "ולביתך".
ומחלוקת ר"י ור"ל היא איזו משתי האפשרויות עדיף לתפוס. לר"י עדיף לתפוס שהכתוב אינו מגבר בכל האפשרויות ולא לתפוס שאשתו כגופו ממש ולר"ל להיפך.
ה) ועי' סנהדרין כ"ח: בענין פסול לקרובי אשתו להעיד, דאמר רב הונא אמר רב (נחמן) מניין שהאשה כבעלה דכתיב (ויקרא י"ח) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא והלא אשת דודו היא מכלל דאשה כבעלה. אבל עי' תוספות סנהדרין כ"ח. ובירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ו) נמי אמרי' משה מהו להעיד באשת פנחס ואמר ר' יוחנן כשר ומדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד דהוה שלישי בראשון והא דלא אמרינן אשה כבעלה כי הכא באשת חורגו משום דהתם איתפלג דרא. א"כ אין אישה כבעל לגמרי, ומסתמא ממון שהיא יכולה למנוע מהבעל אינו ממון הבעל גמור. (ועי' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אחרי מות נ"א ע"ב, דודתך היא למדנו "לענין עריות" שהאשה כבעלה).
אפשר שר"ל חולק על ר"י וסובר שאשתו כגופו לגמרי, גם לגבי מָמוֹנָהּ. או שלמד שבעל קורא "נתת לי" על אדמת אשתו משום שאחר הלימוד מערות אחי אביך אין זה חידוש גדול, ואפשר ששוב ילמד מכאן שאשתו כגופו לגמרי ולא כר"י. וע"ע נוב"ת אה"ע סי' ע"ו אם בעל כאשתו לגבי עדות והוא רק מדרבנן.
ו) (אם ר"ל חולק על ר"י בעניין הלימוד מדודתך היא, שלר"ל זו השוואה גמורה ולא רק השוואה חלקית כמו לר"י. כנראה לר"י אשת דודו רק מכונה בשם "דודתך", והלימוד ממנה הוא רק בהיקש, כעין היקש סוטה לטומאה. ואפשר שר"י לדרכו שהוא מכנה דבר בשם מה ששייך לאותו דבר, כבחולין ק"ו:, חמי טבריה חזקיה וכו' ור"י א' כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא וכו'. היינו שיעור המספיק לרחיצת פנים. נראה שר"י קורא לרחיצה בבת בירתא "רחיצת פניו" משום שבת בירתא ראויה רק לרחיצת פניו.
לר"ל אשת דודו נקראת "דודתך" ממש, וממילא אין לחלק בין ערוה לעדות ממון).
ז) התוס' כתבו לגבי הלימוד לפי ר"י, וכענין זה אמרינן בריש קידושין (דף ד'.) אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה דקא מיתזנא מיניה ואע"ג דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא הוא שהוא זן אותה.
אכן שם אין החיסרון שהדין אינו חל בכל מקום, שהרי התורה זיכתה את האב בכל מקרה, רק יכולנו לומר שמשום איבה במקרה הרגיל לא פלוג וזיכתה בכל מקרה. אבל עדין אפשר ללמוד משם את העיקרון שהתורה מתחשבת במצב הרגיל אף שאינו נובע מהדין אלא שכך נהגו.
לר"ל אפשר גם, אף שאפשר שהתורה תתחשב במצב שהוא רק מנהג העולם, מ"מ עדיף לא להעמיד בו.
סיכום. א. אם קנין פירות כקנין הגוף יש ספק בתוכן "כי כספו" האם הוא כולל את קנין הגוף שבו עיקר שם כסף, או שכולל את קנין פירות שהוא ברשותו. הספק גורם להוציא את ומת "תחת ידו" מפשוטו ולהצריך רשות. אם קנין פירות אינו כקנין הגוף אין ספק ב"כספו" ואין מה שמוציא את "תחת ידו" מפשוטו.
ב. הלימוד אם קנין פירות כקנין הגוף תלוי בדרשת ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו, ואומר אשר נתת לי. לר"י עדיף לומר שהתורה מדברת בהכ"ת המצוי שיש לבעל פירות, ולר"ל עדיף לומר שמדברת בכל הכ"ת ומחשיבה את נתינה לאשתו בכלל "נתת לי".
המחלוקת במידת הדוחק לומר שממון אשתו בכלל נתת לי תלוי במידה ש"אשתו כגופו", ואולי לר"ל היא כגופן לגמרי. אולי לר"י אשת דודו נקראה "דודתך" בגלל שלדעתו דרך לקרא לדבר השייך למשהוא בשם המשהו הזה, ואין כאן אלא היקש, ולר"ל זו קריאת שם ממש ונחשבת אשת דודו לדודתו ממש.
|
|
|
|
|
