|
|
|
|
בבא בתרא מ"ז: (ר"ה ו'., יבמות ק"ו., קידושין נ'., ערכין כ"א.)
יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו
אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני וכו' אלא כדתניא (ויקרא א') יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה וכו' דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה.
א) במ"ש הגמרא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה, אינה חוזרת מהלימוד של יקריב אותו מלמד שכופין וכו', שהרי רש"י ויקרא א' ג' מביא את הלימוד הזה, יקריב אתו, מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
וע"ע רמב"ם מכירה פ"י ה"א, שמפני אונסו גמר ומקנה. אבל במי שכפוהו לגרש כ' הרמב"ם גירושין פ"ב ה"כ, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן וכו' זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו.
הרי שנשאר הדיחוי שאני התם דניחא ליה בכפרה. ונשארה הדרשה של "יקריב אותו".
ועי' תורת כהנים נדבה פרשה ג', מה הוא אומר יקריב יקריב מנין אתה אומר נתערבה עולה בעולה עולה בתמורה עולה בחולין יקרבו ת"ל יקריב יקריב, יכול אפילו נתערב בפסולין ת"ל יקריבנו וכו' יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן רש"י בחומש לעיל, אל פתח אהל מועד וכו'. מהו אומר יקריב יקריב, אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, וכו' יכול אפילו נתערבה בפסולין וכו'.
הרא"ם הקשה שיתור יקריב נצרך כבר למעט התערב בפסול.
ב) הרא"ם ישב שהדרשה אפיק בעל כורחו היא מ"אותו". וביאר בגור אריה שיתור "אותו" מלמד שתלוי רק בו, בקרבן. והוא כעין שבת קל"ב., וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפילו בשבת, ורש"י, אייתר ליה ביום.
זה ש"אותו" יכול להיות לימוד לבעל כורחו, עי' מכילתא דרשב"י י"ב מ"ד, עבד איש ומלתה אותו מלמד שאדם מוהל עבדי איש על כרחו יכול יהא אדם מוהל בני איש על כרחו ת"ל עבד איש עבדי איש מוהל על כרחו ואין מוהל בני איש על כרחו. (אכן אפשר שהוא מלשון "ומלתה" שתולה בבעלים ולא וימול התלוי בעבד).
אבל אין זה כגמרא שהלימוד הוא מתוך החילוק בין עבד איש לבן איש. עי' יבמות מ"ח., מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דכתיב (שמות י"ב) כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו ואלא הכתיב כל עבד איש ההוא מיבעי ליה לכדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור שנאמר כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד. ורש"י ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש"מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש.
ומשכיל לדוד כ' שאין יקריב זה בכלל ב' יקריב דלעיל. ולא משמע כן בלשון רש"י קידושין נ'. ושאר מקומות, יקריב אותו, קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא זכר תמים יקריבנו. וכן כאן כ' רש"י את הלימוד לנתערב בחולין וכו' אחר פתח אהל מועד היינו יקריב דידן.
ג) הנראה שיש יתור אחד של יקריב והוא יכול לרבות גם הקרבה שהיתה פסולה ללא הריבוי, וגם הקרבה בע"כ, וגם עוד דינים.
יש ספק מה לרבות ולכן למד מעניינו. על דרך רש"י דבר הלמד מענינו, זה אחד מי"ג מדות מקרא שכתוב סתם ואין אנו יודעין במה מדבר הוי לומדו מענינו.
בָּעִנְיָן שלנו כתובים שתי תכונות, א', יקריבנו לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים, כנ"ל. ב', יכול על כרחו ת"ל לרצונו. דין למד מעניינו אינו להשוות את התכנים של הלמד והמלמד, אלא להורות את הנושא שבו יעסוק הלמד, כדלהלן אות ו'.
אחר שהלמד עוסק באותו תוכן של המלמד, הוא יכול להכחיש אותו.
ד) אם העניין המלמד הוא "יקריבנו" ולא תערובת, היתור של "יקריב" מלמד שמקריב אפילו תערובת, ויש הכחשת ב' כתובים ומחלקים בסברא בין תערובת בדבר שיכול להקריבו בדרך שמקריבים עולה ובין נתערב בדבר שאין יכול להקריבו בדרך שמקריבים עולה.
אם העניין המלמד הוא "לרצונו" ולא בעל כרחו, יקריב מרבה אפילו הקרבה בעל כרחו, ומתוך ההכחשה בין הכתובים לוקחים חלק כריבוי וחלק כמיעוט. בהכחשה שאין בה לימוד איך לחלק הולכים אחר הסברא, כמ"ש הראב"ד על התו"כ במידת מכחישים. על פי סברא מצרפים אל רצון גם הקרבה מתוך רצון גרוע. והוא כמ"ש הרמב"ם גירושין פ"ב ה"כ, שעיקר רצונו לא לגרש אלא שיש גם רצון לשמוע לדין, ודי ברצון החבוי ההוא כשאומר רוצה אני, ואינו כתליוהו ויהיב שאף שאמר רוצה אני אינה מתנה. (אחר שלמדנו שרצון כזה מועיל לקרבן למדים שמןעיל גם לגט במצות בי"ד).
ה) ל"יקריבנו לבדו" יש עדיפות שהרי יקריב דידן למד כבר ממנו שהוא בא לרבות. דוגמה כעין זה במגילה ג'., השתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר לדרשה משפחה ומשפחה למאי אתא. וכן יבמות ע':, השתא דאמרת בו לדרשה הוא דאתא כל בן נכר לא יאכל בו למה לי. שם כיון שחלק מפסוק נדרש זה גורר לדרוש את שאר הפסוק, כעין זה כאן לגבי דרישת המילה שנדרשה פעם אחת תידרש לעניין נוסף (כשאין הדרישה מצריכה יתור).
ול"לרצונו" יש עדיפות שהוא מפורש בכתוב ואינו נלמד בדרש. עי' תוספות פסחים כ"ד: ד"ה אמרת קל וחומר, וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא וי"ל דהכא ס"ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו. ובתוס' הרא"ש שם תירוץ נוסף, א"נ טריפה כתוב בהדיא בקרא אבל קדשים שיצאו חוץ למחיצתן לא כתיבי בהדיא אלא דדרשינן להו מ"ובשר בשדה".
(וגם, עי' שבת ל"ב: שמקרא נדרש לפניו ומחלוקת אם נדרש גם לפני פניו. הרי שהסמוך עדיף לדרשה, ו"לרצונו" סמוך יותר. ועי' ב"מ צ"ה., ועוד, מחלוקת אם מקרא נדרש רק לפניו או גם לפני פניו).
ושקולים ויבואו שניהם.
ו) לימוד מעניינו אינו אלא ללמד במה עוסק הכתוב, ולא באיזה דינים עוסק. עי' חולין קט"ו:, לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר אתה אומר בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא באחד מכל האיסורין שבתורה אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינין אף כאן בשני מינין רש"י, פסולי המוקדשין שנפדו שני מינין הן.
וכן מכות ח'., ת"ר (דברים י"ט) ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור וכו' מענייניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף ומצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא.
(גם אין "דאיתיה מעיקרא" מפורש בכתוב ואינו עדיף מדבר הלמד בדרשה, אכן הוא אנן סהדיה).
קידושין ל"ז: וספרי דברים פיס' נ"ט, אחר שריבה הכתוב ומיעט (במצוות שחייבים בהם בחו"ל) צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ ופירש רבינו הלל על הספרי שם, כתיב אלוהי מסכה לא תעשה לך וכו' לא תשתחוה וכו' . ופירשו ר' דוד פארדו שם שאף שאלוהי מסיכה וכו' לא כתוב באותה פרשה מ"מ הם חשובים כתובים כאן כיון שמכ"ש אסור לעבדה. (אין זה ק"ו גמור, דנימא דיו, אלא שהאיסור דהתם נרמז כאן). ועיי"ש שכ' שזה עיקר ולא כישוב הרמב"ן. (שכתוב בפרשה לא תעשון כן לד' אלקיכם, כי אם אל המקום, ויש בכלל זה איסור במות אפי' בחוצה לארץ. אכן דרי הרמב"ן מועילים לזה שלמדים מעיקר דין ע"ז ולא מהכתוב מפורש).
הרי שהלימוד הוא מהעניין הכללי הסמוך ולא דוקא מהתוכן המדויק של הפרשה. (ואצלנו הענין הפרטי הפוך ממה שבאין ללמוד).
סיכום. יש "יקריב" מיותר. אינו בעל תוכן שכבר אמור, אלא בא להוסיף עוד אפשרות של הקרבה. כיון שיש כמה אפשרויות לנושא שבו ריבוי מדבר למדים מן הענין. העניין הסמוך ביותר הוא "לרצונו", ומלמד שיש עוד קרבן הכשר בעניין בעיה של רצון והעניין השני הראוי ללמד הוא "יקריבנו" הממעט הקרבת אחר. לעניין ההוא יש יתרון שכבר לימד על יקריב שבא לרבות הקרבה. אין הכרעה בין הכתובים ושקולים ויבואו שניהם.
למד מעניינו אינו לימוד תוכן אלא לימוד הנושא שבו עסוקים ולכן המלמד יכול לגרום שהלמד יכחיש אותו.
|
|
|
|
|
