|
|
|
|
ב"ק ז':
מחלוקת אביי ועולא
רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין לא קשיא כאן מדעתו כאן בעל כרחו אמר עולא בריה דרב עילאי דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחו א"ל אביי מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו משמע.
א) בדעת עולא בדר"ע שלמד מכפל אע"ג שמצאנו גם תשלומים מדעתו, בגוזל, י"ל שהוא משום שהצורך ללמוד חילוק בענין תשלומים נובע מהכחשת "ישיב" המצריך לצמצם את התוכן של מיטב ישלם (ושל ישיב) כדי שלא יהיו באותו ענין. יש עדיפות למצא לחילוק רמז מתוך הפרשה עצמה. לכן אם נמצא בתשלום תוכן מצמצם באיזה מקום למדים מאותו מקום אף שיש "ישלם" עם תוכן אחר.
וצ"ל של"ישלם" יש שני תכנים נפרדים, תשלום מדעתו ותשלום בע"כ, כמו שני מושגי בכור בעניין כלל הצריך לפרט. ולא שיש שם "תשלום" אחד הכולל מדעתו ובע"כ, שאם נאמר כן לא נוכל ללמוד ע"י ילמד סתום מן המפורש אלא ע"י גז"ש גמורה, וזה נראה רחוק מאוד שהרא"ש יחדש גז"ש מסברא אע"ג דלא גמיר מרביה, גם כשבא להסביר את הגמרא, (שהרי בכעי"ז נאמר בגמרא גז"ש לא גמיר, וברש"י - מרביה), ועכ"פ היה לרא"ש לומר שזו גז"ש.
ב) בענין מ"ש הרא"ש שגוף מעשה התשלום אפשר שיהיה מרצונו, צריך להוסיף שאף אם נראה את כל עניין התשלום, כולל הכפירה בתחילה, כענין אחד, מ"מ חלק ממעשה התשלום, שאי אפשר בלעדיו, נעשה מרצונו, א"כ עשיית כל התשלום כדבר אחד היתה מרצונו.
אולם יש לדון על החשיבות של מרצונו האם היא מצד ההתיחסות של המשלם או מצד זה ששולם לו. לזה ששולם לו לא חשוב אם היה רצון של המשלם אלא אם היתה טרחה שלו עצמו, היינו אם היה בתשלום חלק שאינו ברצונו. לצד השני אם רואים את כל עניין התשלום כאחד הרי בתשלומי כפל היה תשלום
בע"כ.
עולא בדר"ע נוקט כצד השני משום שהבעיה היא בתשלומים לניזק ויש לתלות אותה בדבר שהמזיק גורם לניזק. לכן די בזה שיש מקום לראות את שם בע"כ, כצד השני, כדי שהצגת הבעיה תגרום לעשות כן כדי לפשוט אותה.
ג) אביי יסבור שבלא הצגת הבעיה אין תוכן "ישלם" כולל אלא את מעשה התשלום בלבד, ולא את כל שהביא למעשה זה. ובמיוחד בכפל שלא נוצר החיוב לשלם אלא אחר שכפר וחייבוהו בי"ד. ומאז אין צורך לומר שהיה בע"כ.
כנראה עולא בדר"ע מודה שעכ"פ בקנס כנ"ל, עיקר המשמעות היא תשלום מדעתו, אלא לדעתו הצגת הבעיה גורמת שניתן לתשלום בכפל, משמעות של מתחילת המעשה כדי לפשוט את הבעיה.
אביי עדיף לו למצא מסברא חילוק הקשור בענין התשלימים, כמ"ש להלן, מאשר לדרוש כתוב שלישי שיתלה את דין התשלום בענין בעל כרחו שאינו קשור לעצם חובת התשלום. (ואביי יסבור שהאפשרות לפשוט כמ"ש להלן מסברא די בה כדי שלא נצטרך ליצור משמעות חדשה ל"ישלם".)
|
|
|
|
|
