|
|
|
|
ב''ק ו:
מחלוקת רב אידי בר אבין ורבא
ת"ר (שמות כ"ב) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה אמר רב אידי בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל דמשלם שמינה. אמר רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה המוציא מחבירו עליו הראיה אלא אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. מ"ט דרבי ישמעאל נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. ורבי עקיבא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם. ורבי ישמעאל אהני גזרה שוה ואהני קרא אהני גזרה שוה כדקאמינא אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק דמשלם ליה ממיטב דידיה דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב.
א) בטעם ר' ישמעאל לפי ההו"א של הגמרא, אם הוא משום שלשיטתו הפשט של "מיטב שדהו" היינו של ניזק, צריך להבין למה לרב אחא בר יעקב חזר בו ואומר שהפשט הוא מיטב דמזיק, כר"ע. (אין לומר שזה משום שעי"ז יכול לפשוט את הבעיה מה יעשה במקום שאין למזיק כעידית דניזק, שהרי מ"ש לקמן שלא מצי אמר ליה לניזק תא את גבי מזיבורית, אין לו הכרח לזה אלא מההנחה שעיקר הפשט כר"ע).
גם אין נראה שלהו"א יש לר' ישמעאל לימוד גמור, דנראה שאין קושית סתמא דגמרא אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה, שהיא קושיה מסברא, יכולה להועיל נגד לימוד ברור.
ונראה שהלימוד של ר' ישמעאל נובע מזה שיש ספק מה המשמעות של "שדהו". לכן כשיש הכרעה בספק, אפילו הכרעה מסברא שוב אי אפשר ללמוד את הלימוד. ועי' תוס' שאנץ שיובא להלן בסמוך. מדאמר להלן אהני קרא על הצד של שדהו דמזיק מוכח שזה הפשט הקרוב יותר. אמנם אין העדיפות של שדהו דמזיק מוציאה לגמרי מידי ספק וכשיש אפשרות דללמוד מן המפורש לפשוט את הספק למדים אותו.
יסוד הענין הוא הכלל שיש ילפותות (כגון גימטריה) שאינם נלמדות אלא כאשר נוצר ספק ע"י התורה. כאן לא נוצר ספק גמור שהרי יש עדיפות לפשט של מיטב שדהו דמזיק, כפי שפשוט לגמרא להלן, אבל עדיפות זו אינה ברורה ואינה מוציאה מכלל ספק (כעין מ"ש הקצות לגבי רוב) ועדין הענין נחשב סתום כדי ללמוד מן המפורש.
ב) עי' תוס' שאנץ שהובאו בשטמ"ק לקמן נט. תוד"ה ומאי שלאביי ר' ישמעאל דורש ממיטב שדהו גם שמשלם מעידית וגם שנידון בשויר היינו שמשלם לפי ה שעתיד לצמוח. דאביי דייק מדברי רי"ש דנידון במשויר דהא פשטיה דקרא משמע כר"ע דבדמזיק שיימינן וכו' ועא"ג דרי"ש קאמר גז"ש אין זה גז"ש גמורה שלמדה מרבותיו שכל מקום שאומר נאמרה למעלה ונאמרה למטה אינו אלא כמו ילמד סתום מן המפורש הלכך לא הוה מפיק ליה לקרא מפשטיה אי לא משום דמשמע ליה מיטב דהאיך דסליק דקאי השתא מיטב דקרא כמו שתטיב שדה של ניזק לבסוף (נראית כוונתו שאילו לא היה ספק שמא משמע גם מיטב דלקמיה לא הינו למדים) ובמיטב דלקמיה לית לן לאוקמיה דקרא משמע נמי דבתשלומי עידית מיירי. ע"כ.
(נראה לפרש שעיקר הפשט עידית כר"ע אבל יש מקום לספק שמא הפשט מיטב דלקמיה. אם היה הפשט עידית דוקא והיינו למדים היינו אומרים שהלימוד לבדניזק שיימינן, כיון שיש גם פשט נוסף והלימוד מחזק אותו יותר למדים גם אותו, וגם לא עוקרים את הפשט העיקרי, עידית דמזיק, כדי לדרוש על פיו עידית דניזק).
ועי' בספר הישר לר"ת בשו"ת תשובה סג אות ה שדברי הר"ש הם ביאור הנאמר שם ועי' תוס' הרא"ש גיטין מח: ד"ה אמר אביי שכנראה מסביר את ר"ת באופן אחר.
ג) על פי זה נראה לומר שמחלוקת רב אידי בר אבין ורבא היא האם הסברא של המוציא מחבירו עליו הראיה מספיקה כדי שלא נלמד מ"שדה" שלמעלה.
הסברא של אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה, (שלכ"ע היא טענה מספיקה) היא סברא חזקה שאינה משאירה מקום לספק, ואילו סברת רבא ומה אילו ידעינן אינה ברורה כל כך, שהרי היא בנויה על הסברא של אכל שמינה וכו' והיא שאין לתלות את כמות החיוב דבר שאינו נוגע לעצם החיוב. אבל מקום שיש ספק בלא טענותיהם יש שייכות בין הספק לחיוב. שהרי יש זכות ודאית לכל צד. כדמוכח מב"ב ל"ה: דבדאית דררא דממונא לשני הצדדים לא אמרינן כל דאלים גבר, שהסברא בזה היא שיש בכל דאלים גבר הסתלקות של בי"ד ואינם יכולים להסתלק במקום שיש לאדם זכות ודאית.
הראיה מכל דאלים גבר אינה מספיקה כדי להוכיח שיש בספק ממון בדררא דממונא זכות עד שתוכל להכריע בעלות, ולא רק למנוע התעלמות של בי"ד. ובעיקר, עיקר טענת רבא היא המוציא מחבירו עליו הראיה, היינו שבמקום שיש מוחזק אין לספק חשיבות, ואין מנידון כל דאלים גבר ראיה נגד רבא. אין בראיה זו אלא כדי להקל עלינו לומר שדררא דממונא יוצרת זכות.
אכן יש לדון בענין זכות זו מהא דחולין קלד. ספק לקט לקט, אר"ל מאי דכתיב עני ורש הצדיקו אילימא בדינים (לראות לו זכות בדין) והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו. (מה שדברי קבלה יכולים להכחיש את דברי התורה, נראה שאם מטים את הדין מכח מצוה אין זה הידור פני דל). אין כאן רמיזה בפסוק מתי מצדיקים את העני ומת לא, ובפשטות החילוק הא מכח סברא בדיני ממונות במקום שיש ספק יש יותר זכות לעני ושם הוא שראוי להצדיקו.
בירושלמי פאה ספ"ד הובא דבר זה בשם ר"ש בר נחמן, ור"ל בשם בר קפרא למד מלא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו. ועע"ש. לפי הירושלמי נראה שהחילוק נרמז בתורה, בריבו היינו מה שהעני הוא בעל הדין ביסוד המחלוקת, בלקט וכדו' ביסוד הדין הממון הוא ממון שאין לו תובעים, אלא יש דין נתינה של הבעלים, (זה יורה דעה ולא חושן משפט) ולכן החמירה התורה על הבעלים מספק, כעין ספק איסורא (במקום שאיתחזק איסורא שלכו"א האיסור מדאורייתא).
אם כנים הדברים הרי לפי תלמוד דידן ספק ממון יש בו זכות ודאית לכל צד ולפי הירושלמי אין (או עכ"פ אין כאן ראיה שיש). ואפשר לומר שרב אידי בר אבין סובר כתלמוד דידן ורבא סובר כירושלמי.
סיכום: לרב אידי בר אבין בספק ממון יש זכות ודאית לכל צד ותלית כמות התשלומים לניזק בכמות הממון שיש ספק לגביו אינה מופרכת כתליתו בדבר שאין לו שייכות לזכות הניזק.
ד) בהסבר מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא אליבא דרב אידי בר אבין.
נראה ע"פ שנאמר במקום אחר שר' ישמעאל מחשיב יותר בתחילת הדיון בילפותות את משמעות המילים ור' עקיבא את התוכן של הדין.
בדיון על המילים לא דנים עדיין על המשמעות הדינית ולא מתחשבים בסברות (כפי שנתבאר במקום אחר שהדיון הוא בשלבים), לכן פושטים קודם את הבעיה מילמד סתום מן המפורש, ואף שמגיעים עי"ז לדין שלא היינו אומרים אותו מסברא (אא"כ זו סברא מכריעה מגדר חידוש הוא) אין זה מפריע לנו. לר"ע שמתחילת הדיון יש דיון על הדין כיון שמסברא לא מסתבר שישלם יותר ממה שהזיק כשיש ספק, שוב אין לנו ספק שמא המשמעות מיטב שדהו של ניזק (כמשמעותו לר"א בר אבין) ושוב איננו לומדים אותו מן המפורש.
ה) עוד אפשר לומר, שלר"א בר אבין אין ר' ישמעאל לומד את המשמעות משדהו דלשעיל, (ואין אומרים שלומד כן אלא לרב אחא בר יעקוב שאינו יכול ללמוד כדלהלן).
והוא, לר' ישמעאל כיון שיש לנו ספק בפירוש "מיטב שדהו" אם משמעו של מזיק או של ניזק, כנ"ל, אנו באים לפשוט את בעית הפירוש מתוך המשמעויות של המילה. עיקר משמעות "ישלם" היא לתת כסף וכדו', אבל יש במשמעותה גם להשלים את החיסרון, (ואולי זה מקור משמעותה, ועל דרך ההעברה קיבלה את התוכן של כל התשלומים). זו הדרשה, דף י: מכה בהמה ישלמנה, אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה, ובעלים מטפלים בנבילה. אם המשמעות מיטב שדהו ישלים הרי "שדהו" הוא שדה הניזק שאותו משלים. ו"מיטב" היינו אותו הדבר שמשלים, כלומר משלים עד המיטב שבשדה. (ואף אם נאמר שאין לפרש בלשון משלים אלא שמשלים את מה שחיסר, ולא את מיטב השדה אם לא חיסר אותו, מ"מ כיון שעל ידי הפשט שמשלימים את שדהו של הניזק עולה "מיטב" על שדה הניזק ומקבל משמעות החלק הטוב שבשדה הניזק, ממילא, ע"י הפשט "ישלם" היינו יתן כסף אומרים שמיטב ישלם היינו שיתן סכום כסף כערך השדה הטובה). ר' עקיבא כשיטתו שתחילת הדין היא על הדינים, כנ"ל וא"כ אין מקום לספק, ונשאר הפשט מיטב שדהו של המשלם.
לרב אחא בר יעקב שגם ר' ישמעאל אינו דן בכמות התשלומים א"כ גם לשיטת ר' ישמעאל אין ללמוד "ישלם" ישלים, וע"כ לשיטתו צריך לחדש ששיטת ר' ישמעאל משום ילמד סתום מן המפורש.
|
|
|
|
|
