|
|
|
|
ב"ק פ"ה.
עלו בו צמחים מחמת המכה
עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו וכו' ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שחייב בשבת חייב בריפוי ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי וכו'.
עי' שם שלרבנן דבי רב רבנן סברי מכה ניתנה לאגד ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב לרבה אי מכה לא ניתנה לאגד ריפוי נמי לא מיחייב אלא דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד ולא ניתנה לאגד יתירה ר' יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא מיחייב שבת דלא תנא ביה קרא לא מיחייב ורבנן סברי כיון דתנא ביה קרא בריפוי אשבת נמי מיחייב דאיתקש לריפוי ור' יהודה סבר שבת לא מיחייב דמעטיה רחמנא רק ורבנן רק לשלא מחמת המכה הוא דאתא ולרבנן בתראי אינו חייב בשבת ואינו חייב בריפוי וריפוי דתנא ביה קרא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל וכו'.
א) לכאורה טענת רבה אי מכה לא ניתנה לאגד ריפוי נמי לא מיחייב פירושה שאם הסברא החיצונה שמכה לא ניתנה לאגד אי אפשר לרבות חיוב באגד ע"י רפא ירפא. אבל, כיון שיש מ"ד שסברא חיצונה ניתנה לאגד א"כ גם לחולק אין זו סברא רחוקה ולמה לא יכול לומר שקרא מחדש שניתנה. וע"כ כוונת רבה שאם פטור המזיק משבת ע"כ מכה לא ניתנה לאגד ואי אפשר לומר שהתורה ריבתה תשלום בריפוי. כדלהלן.
ב) את הספק האם מכה ניתנה לאגד אפשר לתלות בדין שכ' הסמ"ע סי' נ"ה סק"ג שגרמא בנזקין פטור אבל חייב לסלק את הנזק, ובריב"ש סי' תקי"ז שהוא משום שגרמא בנזיקין אסור (ב"כ כ"ב:). אם הקור שהניזק צריך לסבול כדי להרפא היטב נחשב שבא בגרמתו של המזיק, הרי על המזיק לסלקו, היינו לחמם את הניזק, וממילא לשלם את תוספת הריפוי הבאה בגלל שאין הניזק מתקרר. (ללא זה אין נראה שתוצאה של אי חימום תחשב שבאה ע"י המזיק).
וע"ע אות ו'.
אם הסברא החיצונה שמכה לא ניתנה לאגד, והתורה מחדשת שהמזיק חייב לשלם, אפשר לומר שהתורה מחדשת שגם הקור הדרוש לריפוי הוא בכלל גרמת המזיק, ואז אין התורה מחדשת גדר חדש של חיוב, או לומר שמחדשת חיוב מיוחד בריפוי, גדר חדש. כיון שהכלל הוא לא לרבות בגדרים, כפי מוכח מתוס' חגיגה י"ג. ועוד מקומות, צריכים אנו לומר כצד הראשון.
כיון שהקור הוא בגרמת המזיק והמזיק חייב לאגוד את המכה, אי אפשר ללמוד מ"רק" למעט שבת ולפטור את המזיק.
וזהו שהקשה רבה על הטענה שלר"י מכה לא ניתנה לאגד מסברא, וריבה אותה הכתוב, שאם פטור משבת מוכח שלא למדו חיוב בריפוי.
ג) רבה עצמו למד שסברא חיצונה שמכה ניתנה לאגד ולא לאגד יתירה. נראה שהפירוש שאין לניזק לאגוד נגד קור שאין דרך להקפיד עליו. אין זה נחשב "צער" וממילא אין על המזיק לסלק אותו. או כיון שדרך לסבול צער כזה גם בעלמא, ולא לעשות אגד יתירא, אין הבאה למצב של צער כזה נחשבת הבאה. או אגד יתירא גם בריא אינו עושה, וקור כזה הוא כענין ויתור שחכ' מתירים נדרים ל"ב: אפי' במודר הנאה. בכל אלא אף אם היה ראוי למזיק לסלק את ההיזק באופן רגיל, כאן שיש למזיק נזק בסילוק ההיזק הרי הוא פטור מזה.
כאשר התורה מחדשת חיוב באגד יתירה אין לומר שמחדשת שגם זה גרמא, וע"כ יש כאן גדר חדש בריפוי. ממילא אין ללמוד מריפוי לשבת אלא משום שהוקשו, ובזה אפשר ש"רק" ימעט וילמד שאין להקיש את שבת לריפוי.
ד) טעם רבנן דבי רב אפשר לומר שגם הם הודו לרבה שאין ראוי לחדש בעניינם גדרים חדשים, ואם סברא חיצונה שמכה לא ניתנה לאגד והתורה מרבה חיוב, אומרים שהחידוש הוא שמכה היא גרמא של הקור, ולא שבאה לחדש גדר חדש, כנ"ל. אלא שהם סוברים ש"רק" יכול למעט בזה את שבת. שהרי ענין שבת הוא מניעה מהניזק לעבוד, והרי דרך לעבוד גם בקור, או עכ"פ גם עבודות לא נעימות, ואפשר לומר שלענין עבודה ראוי לניזק לסבול את הקור כדי שיוכל לעבוד, ואין על המזיק לאגוד אותו, עכ"פ אפשר שזה מה שחידשה התורה.
ועפ"ז יוסבר למה אמרו שלת"ק מכה ניתנה לאגד, ולא אמרו כעין רבה שלת"ק "רק" ממעט אגד יתירה. שהרי אילו הודו שמכה לא ניתנה לאגד, לא יכלו לחייב בשבת, ולא למעטו מ"רק", שהרי אין להם מיעוט אחר ל"רק". (אין צריך למעט שלא מחמת המכה, הרי לא התרבה כיון שזה גדר חדש. ועי' במוסגר אות ה).
ה) ביאור המחלוקת לפי רבה.
יש בענין אגד יתירא שלושה לימודים שצירוף שלושתם יוצר הכחשה. א' ריבוי של ורפא ירפא הכתוב בריפוי. ב' מיעוט של "רק" הכתוב בשבת. ג' היקש של שבת וריפוי. העברת אחד מהם לענין אחר או ביטולו, פותרת את ההכחשה.
ת"ק סובר שאפשר להעביר את המיעוט "רק" לפטור במיני מתיקה. יש מקום לומר שכיון שרפא ירפא מרבה חיוב מניעת הצער שבחסור אגד יתירא, שחייב למנוע אותו אף שאין לו חשיבות של צער, יש מקום לומר שהוא הדין שמרבה גם מניעת עינוג. הריבוי של כפילת ביטוי אין אומרים בו תפסת מרובה, כדמוכח ממה שמרבה ב"מצות מצות" דברים רבים. את הריבוי האפשרי הזה ממעט "רק".
(אם היה הלימוד לאגד רגיל כמ"ש רבנן דבי רב, לא היה מקום לרבות אגד יתירא, כיון שע"י זה היה נוצר גדר חדש, וכל הכח של כפילת ביטוי הוא שלא שייך בו תפסת מרובה כיון שהדיון בו הוא על משמעות הביטוי ולא על התוכן. כמ"ש במקום אחר. עי' סוף אות ד').
ר' יהודה סובר שאין כל סברא לחייב במיני מתיקה, ואין הוא שונה משאר דברים שהניזק גורם לעצמו, לכן אין למעט מ"רק" אלא אגד יתירא. ועל כורחנו אנו אומרים שהמיעוט מתיחס לשבת ומודיע שההיקש לריפוי בטל.
רבנן בתראי סוברים כר' יהודה שאין להעביר את "רק" למיני מתיקה. אלא שסוברים שעדיף להעביר את הריבוי "רפא ירפא" לכדר' ישמעאל, שניתן לרפא גם במכת שמים, עי' תוס', עדיף כן מאשר לבטל את ההיקש. ר' יהודה לא סובר כן כמ"ש בגמרא להלן שהיה צריך לומר ורופא ירפא. או כיון שהלימוד של ר' ישמעאל אינו שייך לעיקר הנידון כאן, ועדיף ללמוד בעיקר הנידון כמ"ש תוס' ריש יבמות בסוגיא דעליה. הגמ' ל"א זאת כיון שבלא"ה מיושב שפיר.
בכל הנ"ל מתישבות קושיות דברות משה סי' נ"ז.
ו) את כל האמור אפשר לומר גם אם נפרש שענין הבעיה אם חמזיק חייב באגד או חייב באגד יתירא אינה כמבואר עד כאן. אלא נאמר שהבל תלוי מה נחשב מעשהו של המזיק.
אגד סתם הוא כל שדרך מי שיש לו מכה, אף שנעשתה מאליה, לאגוד ולא לחוש להארכת זמן הריפוי. אגד יתירא הוא מה שרוב בעלי המכות אינם עושים, אלא סובלים כדי להקדים את הריפוי.
למ"ד מכה לא ניתנה לאגד, כיון שהצמחים הנוצרים מחמת האגד אינם נובעים בהכרח מן המכה, שהרי יכול הניזק שלא לאגוד, אין הצמחים נחשבים לדבר שנעשה ע"י הַמַּכֶּה, (אולי גם לא גרמא) , לכן פטור מריפויים. למ"ד ניתנה לאגד, כיון שמנהג האנשים לאגוד, כל שהוא תוצאה של המכה כפי הנוהג הרגיל הוה בכלל המכה. (הענין תלוי בנוהג הרגיל ולא בחובת הניזק כשהוזק ע"י אחר) הבעיה אם לדון על המכה מצד עצמה או לשייך אליה כל שנוצר בְהתנהגות רגילה היא ענין יסודי בגדרי מעשה, כעין מ"ש אות ב', וכל שנאמר שם יש לאומרו כאן. אגד יתירא כיון שהרבה בני אדם אינן אוגדים אותו, אין צמחים שמחמתו נחשבים כעתידים לבא ע"י המכה, ואין המכֶּה נחשב כמי שעשה אותם. אכן כיון שיש במניעת אגד יתירה סבל גדול מבהשארתו יש אפשרות שהתורה תחדש אותו כדין פרטי בריפוי בלבד או גם ששבת ילמד ההיקש מריפוי, אין זה נעשה גדר כללי של הגדרת מכֶּה. אכן כל זה בשלא פשע הניזק, אבל אם פשע פשוט שהתורה לא תחדש לו תשלומים ע"י המזיק.
|
|
|
|
|
