|
|
|
|
ב"ק פ"ד:
כויה נאמרה תחילה
רבי אומר כויה נאמרה תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה. במאי קא מיפלגי רבי סבר כויה דלית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דאית בה חבורה אין אי לא לא ובן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה.
וברש"י, כויה דלית בה חבורה משמע, והיינו דקאמר כויה לחודה נאמרה תחילה כלומר כויה שנאמר בפסוק תחילה היינו שומעין שיהא חייב על כויה גרידא אפילו בלא חבורה דליכא אלא צער לכך הוצרכה חבורה ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה דכיון דמשלם רפוי משום חבורה משלם נמי צער אבל שלא במקום חבורה כגון על צפורן פטור דצער בלא נזק לא משלם דאי לאו משום הכי לא אצטריך חבורה דהשתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב כל שכן חבורה שיש בה נזק.
בן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע, והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחילה כלומר מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם כויה יש בה חבורה לפיכך הוצרכה תורה לכתוב חבורה בהדיא דהשתא על כרחך כויה דרישא בלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק כמתניתין.
א) מ"ש רש"י אליבא דרבי, השתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב (היינו על הצער) כ"ש חבורה שיש בה נזק (חייב על הצער), אין זה ק"ו גמור שהרי יש לפרוך שיש סברא הפוכה, כדלעיל כ"ו: האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק, דמשמע שבלא נזק פשוט יותר ליתן צער. אלא ק"ו זה הוא גילוי מילתא ש"כויה" כוללת גם כויה עם נזק. יבואר בסוף הסימן.
(אין להקשות ממה שאמרה הגמרא להלן דכ"ע כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה, ולא אמרה "דכ"ע דלית בה". ומוכח שאין משמעות "דלית בה" "אפי' לית בה". אין להקשות כן, לשון אין בה יכולה לקבל משמעות "אפי' אין בה" רק כאשר היא מוצגת כניגוד ל"יש בה" שמשמעה "רק אם יש בה". להלן ה"דכ"ע" מוצג כניגוד לכל מחלקת ר' ובן עזאי, ולא לדברי בן עזאי בלבד. ובעיקר, להלן רוצה להדגיש את התוכן המלא של "כויה" שכולל גם חבורה, כדי להראות ש"חבורה"פרט שלו.).
קיצור דברי רש"י שבהו"א חייב על כויה בין שיש בה נזק ובין שאין בה, בגלל גילוי המילתא, ובמסקנא אינו חייב אלא על שיש בה נזק.
בפשטות ללא גילוי המילתא היינו אומרים שאין "כויה" כוללת אלא את שאין בה חבורה. ואף שלשיטת בן עזאי כ' רש"י דסתם כויה יש בה חבורה, ור' לא יחלוק עליו מחלוקת רחוקה. נראה הטעם משום שבכויה מצוי יותר צער בלא נזק מאשר מצוי במקומות אחרים, וזה שהתורה בחרה בדוגמה זו מוכיחה שהתכוונה לתכונה המיחדת אותה מדברים אחרים, הֱיוֹת לה צער בלא נזק.
ב) מ"ש רש"י אליבא דבן עזאי מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם כויה יש בה חבורה. כעין זה כתב רש"י בב"מ צ'., פרות כו' והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום. וכ' רש"י דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא, דאין תרומה ומעשר "סתם" אלא מן המירוח ואילך כדכתיב וכדגן מן הגורן.
ועי' ב"מ צ"ו. בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דלמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה. שאלה לצורך רביעה אינה מצויה, אבל אם עיקר החשיבות הוא ההנאה אין התכונה של רביעה עושה את השאילה הזו למיעוט שאינו נכלל בביטוי. לפי זה צריך לומר כאן לבן עזאי שלא די שאין כויה ללא נזק מצויה, אלא צריך שהיא תהיה בעלת חשיבות שונה משל כויה עם חבורה.
מוכח שגם שינוי חשיבות למעליותא, כמו דיש בתרומה די בו לעשות שהחלק הלא מצוי לא יכנס למשמעות הביטוי. לפי זה אין לומר שהמחלוקת, האם אפשר לתפוס את כויה ללא נזק כעיקר הכוונה של "כויה" כאן, תלויה בשאלה האם נוח יותר לפטור כויה ללא נזק. כלומר לומר שרק אז אינה בכלל "כויה".
ג) לר' שאומר שאין כויה עם צער לבד יוצאת ממשמעות "כויה", צריך לומר שאין הכלל הנ"ל מוציא את המיעוט מהמשמעות המילולית, אלא הוא דין במה שאנו לוקחים מתוך המשמעות. (עי' לשון רש"י בב"מ צ'. דלעיל, דסתם דיש לאו בתרומה "משתעי" קרא) . כלומר בשלב של משמעות המילה היא כוללת גם את הבלתי מצוי בשלב של לימוד התוכן של המילה אין לוקחים אלא את המצוי. לכן כשהתורה אומרת "כויה" המשמעות המידית כוללת הכל, כשאנו דנים מה התוכן שלוקחים מהמילה מתחשבים בזה שהתורה כאן נקטה דבר שבמשמעותו המילולית מצוי יותר צער ללא נזק, ואומרים שלזה התכוונה התורה, וממילא לא מתחשבים יותר בזה שצער ללא נזק אינו עיקר כויה.
בן עזאי אינו מדיק מהענין שכויה מתיחדת בשכיחות צער ללא נזק, אין ליחד קבוצה ע"פ חלק שאינו חשוב.
ד) עי' בית האוצר לר"י ענגיל כלל ר' ד"ה ונראה, שאכילה שלא כדרך אכילה לא מיקריא אכילה, וכל העשיות שהזכירה תורה בעינן שתהיה העשיה כדרך שבני אדם עושין כן ואם לאו אין לה שם העשיה ההוא. רהיטת לשונו משמעה שלא כמו שחילקנו.
וכן נראה מתוס' שבת ד'. שכתבו שאין עקירה ממקום פחות מד' טפחים מדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן יוציא ואין מקום חשוב בפחות מד'. ובלשון תוס' הרא"ש ובפחות מד' אין ראוי לקרות מקום. הרי ש"אין חשוב" גורם ל"אין ראוי לקרות". (אין נראה שיש מחלוקת בין התוס', אף שאצלנו בשם ר"י ובתוס' הרא"ש בלשון ועי"ל). ומוכח מזה שענין "חשוב" שרק חשוב נכלל במשמעות השם, ולא שאין מקבלים מן השם אלא את החשוב.
לר"י ענגיל צ"ל שמחלוקת ר' ובן עזאי היא האם מידת אי המְצוּיוּת של כויה ללא נזק די בה להוציא את כויה ללא נזק מכלל "כויה".
אבל לא נוח להסביר לשיטתו את מ"ש בגמ' כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה. שהרי לשיטתו "לית בה חבורה" מופקעת משם "כויה". למ"ש לעיל ניחא, יש כאן גילוי שכאן דרך התפיסה של התוכן מתוך הביטוי משתנה, ותופסים חלק שאינו מצוי וחשוב. לרי"ע צ"ל שכיון שבלשון בני אדם "כויה" כוללת גם כויה ללא נזק, אפשר לומר שחבורה גורמת שכאן "כויה" תהיה כמשמעות לשון בני אדם. הלימוד לפי בן עזאי הוא ש"חבורה" עושה את "כויה" מיותרת, וגורם לתת לה תוכן אחר. מגדר אם אינו עניין.
(הלימוד לפי רבי שאין חייב אלא בחבורה נראה שהוא ע"י כלל ופרט המרוחקים, כמ"ש להלן בסוגיה).
ה) לעיל כ"ו: פצע תחת פצע לחייבו וכו' האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק. וברש"י דאפילו היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא נזק כגון כואו בשיפוד על ציפורנו דלא אפחתיה מכספיה ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל (הכא). והקשו בתוס' ד"ה האי שהתם משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי והכא משמע איפכא. וכתבו שכאן הרבותא אינה בחבורה לבדה אלא בחבורה שאינה ניכרת (אולי מגדר היזק שאינו ניכר). וזה אינו לרש"י שכתב כאן בפירוש שיותר פשוט לשלם על צער במקום יש תשלום אחר.
אולי אפשר לישב את הסתירה. היסוד כאן שמסתבר יותר לחייב כאשר כבר חייב על נזק או ריפוי הוא כעין הסברא בריש מסכתין ב': נשיכה תולדה דשן היא לא שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה, שזה שיש הנאה גורם לחיוב בשן. היסוד לזה נראה שהיות למזיק הנאה גורם שיהיה למזיק שייכות לנזק, וכן כאן אם המזיק חייב כבר בנזק או ריפוי הרי יש לו כבר שייכות לנזק. כלומר העדיפות כאן היא דין בגברא.
השיקול לפטור מצער כשיש נזק הוא לא בשייכות המזיק לנזק אלא להִפַּטרות מתשלום צער בגלל שכבר חייב בנזק, אולי משום שנזק הוא עיקר והשאר בטל לגביו, או שע"י תשלום נזק קנה את האבר. ובכל צד יש עדיפות אחרת.
ו) בריש אות א' נכתב שעל אף הסברא דלעיל כ"ו:, שפשוט יותר תשלום צער לבדו, יש כאן גילוי מילתא שאם חייב על צער לבדו חייב על צער במקום נזק. ונראה להסביר ע"פ האמור לעיל בסמוך שהסברא דהכא היא סברה בעצם יצירת החיוב.
ענין גילוי מילתא הוא שלא למדים דבר מדבר אלא אומרים שענין הכתוב הוא מגדר דיבר בהוה, אמירה של היקף גדול ע"י אמירה ישירה של חלק מצוי שהוא מְיַצֵג את ההיקף הגדול. אפשר ליצג היקף גם ע"י אמירת דבר בעל תכונות חלשות המיצג את כל בעלי התכונות החזקות. וכן הוא כאן פעולה עם שייכות קטנה לגברא מיצגת את כל בעלי השייכות הגדולה לגברא. סברת הפטור דלעיל כ"ו:, בצער במקום נזק, שהיא מכח קיום חיוב אחר, אינה תכונה בגוף הדבר הכתוב, ולכן אינה יכולה לגרום לפרט ליצג את ההיקף הגדול, ואין לה חשיבות לענין גילוי מילתא. לכן אין היא משמשת פירכא לגילוי המילתא שבכאן. (שם לא שייך גילוי מילתא, שהרי אין אמירה שיש עדיפות לפרש אותה כצער במקום נזק) .
ועי' שבועות ט'. וכי תימא הא גמרינן ר"ח מדיוה"כ ולא פרכינן התם כפרה מיכתב כתיבא גילוי מילתא בעלמא הוא. הרי שאין פורכים על גילוי מילתא. וה"ה שאין לפרוך כאן מעדיפות צער כשאינו במקום נזק. אכן עניינו שם שונה. וע"ע תמורה ט'. לאביי ילפינן המרת טוב בטוב מק"ו מטוב ברע, ול"א כרבא שאין עונשין מן הדין, דס"ל דהא לאו דינא הוא. כלומר אמירת טוב ברע יש בה גם אמירת טוב בטוב, וכענייננו. אין צריך לומר שרבא חולק תמיד על אביי, אלא שסובר שעדיף לדרוש כשיטתו.).
ועי' לעיל סי' ל"ג.
|
|
|
|
|
