|
|
|
|
ב"ק פ"ד.
דעת אביי של"א בכריתת אבר ואי מיית לימות כמו במלקות
אביי אומר אתיא מדתני דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה עין תחת עין נפש תחת נפש ולא נפש ועין תחת עין ואי סלקא דעתך ממש זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה ומאי קושיא דלמא מימד אמדינן ליה אי מצי מקבל עבדינן ואי לא מצי מקבל לא עבדינן ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה אי מיית לימות מי לא תנן גבי מלקות אמדוהו ומת תחת ידו פטור.
א) אריכות הלשון של " דילמא מימד אמדינן ליה וכו'", ולא הקשה ישר שנעשה כמו במלקות. נראה שבהו"א לפשטא דקרא עוקרים עין בכל מקרה, וע"ז קיים בפשטות מיעוט אביי שיש גם מיתה, לכן מקשה שהקרא יהיה רק במקום שיש אומדנא ובמקום שאינו אמוד לא יתקיים קרא, כעין הרי שהיה סומא דבסמוך. והחידוש על דלעיל שאף שאדם שאינו אמוד הוא מצוי יותר מאשר עיוֵר דלעיל בכ"ז אפשר להעמיד את הכתוב בו בלבד, כמו ארבעים יכנו במלקות, שלא תמיד מתקיים. (אמנם לא לזה מביא את מלקות).
לכאורה אפשר לומר שטעם אביי הוא שאין להעמיד את הקרא בעין ממש ובשעָשׂוּ אומדנא בלבד כיון שאין מצוי אומדנא של עקירת עין ללא סיכון. ואין לומר גם שנעשה סימוי העין ללא עקירה, שהוא חלקי, כעין קצת מלקות, דזה אינו נחשב "תחת". אכן הרי הוכיחה הגמרא שהעיקר הוא נהורא שקל מיניה נהורא נשקול מיניה, וממילא סימוי עין בלא עקירה הוה בכלל "תחת".
ב) נראה שמחלוקת אביי והמקשן היא האם האפשרות שהמוכה ימות אחר אומדנא נחשבת אפשרות, ואז העונש הוא גם אבר וגם אפשרות מיתה, או שכמו שבמלקות מלקים ולא חוששים למיתה כן גם באבר אין המיתה נחשבת אפשרות ואין העונש נחשב אלא עונש אבר בלבד. ויבואר בכל דלהלן.
ג) כתובות ל"ח. אמר רמי בר חמא איצטריך (חד מהני קראי דלעיל) ס"ד אמינא ה"מ (דאמרינן קים ליה בדרבא מיניה) היכא דסימא את עינו והרגו בה אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר אימא נישקול ממונא מיניה א"ל רבא הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין אלא אמר רב אשי איצטריך ס"ד אמינא הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטיל משלם קמ"ל (חד מהני קראי יתירא שאינו ענין לממון תניהו ענין לקנס. רש"י) ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטיל משלם האי כל חרם מאי עביד ליה סבר לה כת"ק דר' חנינא בן עקביא.
אביי מישב בכתובות ל"ה: את רבה חידוש בקנס. ואם סובר כמותו אפשר לומר שטעמו, שס"ל שכיון שלקנס אנו נדרשים מכח אם אינו ענין, עדיף להעביר את תנא דבי חזקיה לנידון דהכא ולומר שחדא מהני קראי שעליהם דנה הגמ' בכתובות נצרך להרגו בדבר אחר, ולקנס אין לימוד.
לפי"ז צ"ל שאביי חולק על תנא דבי חזקיה באופן דרשת ולא תחת נפש ועין.
ואם לא ס"ל כרבה, ואם כך הוא י"ל שסובר שאין לחלק כלל בין קנס לממון ואינו נצרך לקרא מיוחד וקרא מיותר לכנידון דהכא.
ד) במדרש הגדול שמות (כ"א כ"ג, ממכילתא דרשב"י) מובאת דרשת תנא דבי חזקיה יכול הרג אדם ובהמה כאחד וקטע ראשו של זה ואצבעו של זה כאחד יכול יהיה חייב מיתה ותשלומים ת"ל נפש תחת נפש ולא נפש תחת נפש ובהמה ולא תחת נפש ועין אבל הרג אדם ואחר כך הרג בהמה קטע ראש שלזה ואחר כך קטע אצבעו שלזה חייב שנ' נפש תחת נפש ובהמה נפש תחת נפש ועין. מהדרשה השניה מוכח שדורש את סמיכות עין ואת סמיכות בהמה בפ' אמור גם לעין "נפש תחת נפש" דוקא, היינו למעט נפש ועין, וגם לענין עליה באופן ישיר על "ונתת" היינו שיתן גם עין ובהמה. ומחלקת בין בבת אחת ובין בזא"ז. אם הדרשה לקים ליה בדרבה מיניה לא היה מקום לדרוש כנ"ל בבהמה, ולא היה מקום לדרוש דרשה של מיעוט לענין קלבד"מ כדי להכחיש את הדרשה של ריבוי מסמיכות בהמה ל"ונתת".
בלשון הגמרא, אביי אומר אתיא מדתני דבי חזקיה וכו' ול"א כמ"ש לעיל, דבי רבי חייא תנא וכדו', לכאורה הכוונה להודיע שאביי ס"ל כתנא דבי חזקיה (ועי' רש"י כתובות). אבל לנ"ל צ"ל שהכוונה שאין זו שיטת תנא דבי חזקיה, אלא אביי רק לוקח את הדרשה מתנא דבי חזקיה ומעביר אותה לנידון דידן.
ה) בביאור מחלוקת תנא דבי חזקיה ואביי.
דרשת תנא דבי חזקיה עדיפה על דרשת אביי, שהרי לתנא דבי חזקיה מיעוט "נפש ועין" הם מענין "נפש" ו"עין" היינו נפש ודאי ועין ודאי, ואילו לאביי אין ממעטים עין ו"נפש ודאי" אלא עין ו"ספק נפש", שהרי בעקירת עין אין ודאי שימות.
אביי, סובר שקרא אינו נדרש לענין קים ליה בדרבא מיניה, מטעם שנתבאר לעיל סוף אות א', מעביר את הדרשה לענין עין תחת עין ממון.
ו) לפי זה אפשר שאף אם יסבור אביי בעלמא אם אמדו אדם שיכול לסבול ולא למות אין מתחשבים באפשרות של מיתה, כאן בעינין עין תחת עין כיון שעל כרחנו יש צורך בקרא, אנו אומרים שבענינֵנו מתחשבים באפשרות של מיתה אחר אומדנא ואומרים שהכתוב מיעט עונש עם אפשרות זו.
כלומר כדי שיהיה לנו תוכן ללימוד, לדרוש ולא עין ונפש תחת עין אנו צריכים לומר שקיימת אפשרות של מיתה אחר אומדנא.
ז) סנהדרין דף י. משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות וכו' רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי הכי אומדנא למה לי למחייה ואי מאית לימות אמר ליה אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש וכמה הן תמני סרי למחייה עשרים וחדא וכי מיית בהך חדא לימות דהא כי מחית אגבא דחייא קא מחית אמר ליה אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה אחיך בעינא וליכא.
אביי שלא סובר מלקות במקום מיתה נראה שטעמו כמו בהו"א שצריך אומדנא מחשש פיקוח נפש. א"כ אחר אומדנא אין חשש של פיקוח נפש. וצ"ל כנ"ל אות ו' שאמנם החשש שימות אחר אומדנא הוא רחוק, ולא חוששים לו (עכ"פ במקום מצוה, שיש לומר בו שכל היכא שאין רגילים לחוש אין לחוש לפיקוח נפש, כמ"ש בענין עבודה שילפינן מכי אליו הוא נושא את נפשו, כעין מה שאין חוששין לבאגא דיתמי (ב"מ כ"ב:) והולכין אחר הרוב גם בממון) , מ"מ כאן עין בתוספת אפשרות רחוקה זו של מיתה נחשבת עין ונפש, שאל"כ היתה דרשת תנא דבי חזקיה מיותרת.
|
|
|
|
|
