|
|
|
|
ב"ק פ"ג:
ההו"א שאיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת מיירי במטיל מום
דתניא יכול סימא את עינו מסמא את עינו וכו' ת"ל מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין ואם נפשך לומר הרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין וכו' אלא מהכא מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו וכו' מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין אף הכאה האמורה באדם לתשלומין והא כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון ממאי דבממון אימא במיתה ממש לא סלקא דעתך חדא דהא איתקש למכה בהמה ישלמנה ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ושמע מינה ממון ומאי אם נפשך לומר תו קא קשיא לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם וכו' הרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין.
וברש"י, והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם ולקטלא לא אתא קרא אלא לראשי אברים כדכתיב בתריה עין תחת עין וכתיב יומת כלומר ינטל אברו וימות אותו אבר.
א) צריך לבאר את הקושיה "והא כתיב ואיש כי יכה כל נפש" לשיטת רש"י, הרי פשוטו של מות יומת הוא שנהרג, וכמ"ש רש"י בפירושו לחומש (ויקרא כ"ד י"ז ושמות כ"א י"ב). והוא ממכילתא משפטים פרשה ד' מכה איש שומעני אפילו סטרו סטירה ת"ל מכה איש ומת מגיד שאינו חייב עד שתצא נפשו. וכן הלימוד בסנהדרין ע"ח. ובנידה מ"ד:.
ב) נראה שאין כוונת רש"י כאן שפשט הכתוב כאן הוא שמות יומת היינו ינטל האבר ואיש כי יכה היינו מכה אבר.
רש"י כתב כאן שהלימוד שמיירי בראשי אברים הוא לימוד מעניינו מדכתיב בתריה עין תחת עין, ומזה בא ההכרח שיומת היינו ימות האבר.
אין רש"י סובר שלמד מעניינו דיו להוציא את הכתוב מפשוטו, שכבר מוכח ממקומות רבים שלימוד מעניין אינו אלא כשנוצר ספק בתוכן הכתוב.
ג) אלא נראה שמהכתוב "מכה איש ומת מות יומת" משמע שרק ההורג במיתה ולא סוטר. ומכח הכחשת כתוב זה צריך להוציא את הכתוב ואיש כי יכה וכו' מות יומת מפשוטו שסוטר את חבירו חייב מיתה.
יש לנו שתי אפשרויות להעביר אליהם את תוכן "כי יכה וכו' מות יומת", אפשרות ראשונה היא לומר ש"מות יומת " נשאר בפשוטו, ו"כי יכה" אינו כפשוטו שכולל כל מכה, אף סטירה. אלא מכה ומת.
(עי' פסחים ה': ששאור לא ימצא נשאר במשמעותו בהכחשה עם לא יראה לך שאור ועושים מיצוע ומרבים גם לא יקבל פקדונות מנוכרים שלא היה בכלל "לך". וכמו ש"ימצא" אינו מתפרש בנקל ע"י ההכחשה "יראה לך", כן "מכה" אינו מתפרש בנקל "מכה ומת". כאן אין ממצעים כמו שם משום שהאפרויות האחרות עדיפות על השארת קצת משמעות, ועכ"פ גם המיצוע נדחה ע"י עין תחת עין ממון).
אפשרות שניה היא ש"מות יומת" אינו כפשוטו אלא עולה על אבר ולא על כל האדם. ויכה כל נפש כולל כל מכה. כדי שפירוש זה, שאין עונש מיתה ממש, יהיה אפשרי מפרשים את הכתוב יכה כל נפש, היינו כל דהוא נפש, כעין מ"ש בסנהדרין ע"ח. בהכוהו עשרה בני אדם, ופירושו יהיה מקצת נפש, אבר אחד. עיי"ש שאינם חולקים אם אפשר לדרוש כל דהוא נפש, אלא רק האם לדמות את מקצת נפש שנוצרה בידי אדם לטריפה או לשלם.
ההכרעה בין שתי אפשרויות ההעמדה שבהכחשת שני הכתובין, "מכה איש ומת" ו"כי יכה", נעשית ע"י מידת לימוד מעניינו, מעין תחת עין, שדן בהכאת אבר.
ד) לפי הקושיה "כי יכה וכו' מות יומת" בא לומר שעין תחת עין ממש ולא ממון.
התירוץ לקושיה הנ"ל הוא "בממון וכו' חדא דהא איתקש למכה בהמה ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם וכו'". תוכן התירוץ, שכנגד הלימוד של איש כי יכה, יש גם גז"ש למכה בהמה וגם כן ינתן בו של דרשת ר' ישמעאל דלהלן, כיון שיש שני לימודים שהעונש על הכאת אבר הוא ממון הם דוחים את הלימוד של מות יומת ללמד על עין תחת עין שהוא מיתת אבר. (מ"ש בגמרא אימא במיתה ממש צ"ל לרש"י שהיינו מיתת אבר, לא לצאת לגמרי מפשט מיתה.)
ה) בעלמא לימוד מעניינו מכריע בין האפשרויות הנוצרות ע"י הכחשת שני כתובים. ולכאורה ראוי להכריע בין האפשרויות שנתבארו באות ג', "מכה" לאו דוקא, או "מות יומת" לאו דוקא, ע"י לימוד מעניינו שבכאן ולפרש ש"מכה" דוקא ו"מות יומת" היינו ממון.
אלא שכיון שההכרעה היא בין דחית "ומת" לממון, ובין דחית "מכה" ל"מכה ומת" הרי מידות הדחיה שבשתי האפשרויות אינן שוות. הריחוק של "ממון" מפשט "יומת" גדול בהרבה מהריחוק של "מכה ומת" מ"מכה". ובין האפשרויות האלה אין לנו ספק מה לבחור, ובזה אין אנו אומרים למד מעניינו.
לכן אנו מפרשים ש"כי יכה" היינו הורג ו"יומת" ממש. וכיון שתוכן זה כבר ידוע, והפסוק מיותר אנו מגיעים למה שפירש רש"י על התורה, לרבות הורג אשה וקטן.
מ"ש הגמ' ש"מות יומת" הוא בממון, עניינו שהיא עוצרת את הדיון בשלב שזו האפשרות הנוצרת ע"י לימוד מהענין ואינה ממשיכה בדיון. כעין "ראוי לירש ואין לו". ועי' פנ"י.
ו) מ"ש באות ד' שמ"ש ועוד כתיב בתריה כן ינתן היינו דרשת ר' ישמעאל דלהלן. אע"פ שאין דרך הגמרא לסמוך על תנא שמובא רק להלן בלי לומר זאת, נראה שכיון שהקושיה והתירוץ האלה אינם במקצת ספרים אין כאן אלא הערת הגאונים. (רחוק לומר שיש כאן השמטה של דברי הגמרא בכמה כתבי יד כיון שהחסרון נמצא בכתב"י רחוקים זמ"ז בנוסחם וחלקם קרובים לנוסחים שבהם ישנה הקושיה). אכן גם את הערת הגאונים צריך להבין.
ז) בביאור מאי אם נפשך לא אמרה הגמרא שהברייתא באה לישב את הקושיה והא כתיב ואיש כי יכה וכו' דלעיל. הטעם לכך הוא שאין "לא תקחו כופר וכו'" עונה על הקושיה הנ"ל.
התוכן של תירוץ הברייתא הוא שאין ללמוד היקש להטלת מום מרציחה, שהרי כל הגילוי מ"לא תקחו כופר לנפש רוצח" הוא שרק ברציחה אין כלל דין כופר. אבל עדין אפשר שבדבר שאינו רוצח יהיה גם דין כופר וגם דין אחר.
כלומר אין הלימוד הנ"ל סותר לימוד שבמום יש דין של הטלת מום במזיק. שהרי אפשר שיהיה דין הטלת מום במזיק, אלא שהמזיק יוכל לפדות את העונש בממון, ואם אינו רוצה או שאין לו כסף יטילו בו מום (כדוגמת דין פדיון פטר חמור, או יבום). והיינו אומרים שרק דין זה הוא שמיעט הכתוב ברוצח, היינו שאינו יכול לפדות עצמו אף אם יש לו כסף, אבל קיים עונש של הטלת מום, ולא רק חיוב ממון. ועדין צריך לימוד מנין שאין בסימא את עינו כלל דין שיכול לסמא את עינו.
ח) הברייתא שהוקשה לה, כפי שביארה הגמרא, מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם, לא יכלה לישב זאת בלימודו של ר' ישמעאל כן ינתן בו. הקושיה הנ"ל היא על עצם הגז"ש של מטיל מום ומכה בהמה. והיא אינה מיתרצת בזה שקיים גם לימודו של ר' ישמעאל. שהרי נוכל לומר שהפסוק כי יכה כל נפש בא להטלת מום וגורם ש"כי יתן מום באדם" יוקש לרוצח אדם, וכנגד זה אין עומד אלא לימודו של ר' ישמעאל בלבד, והוא אינו מספיק, כנ"ל אות ד'.
ט) התירוץ על קושית הברייתא ליליף ממכה אדם, הוא מהלימוד אבל אתה לוקח לראשי אברים. אף שמשאיר אפשרות שלאברים יהיה דין פדיון להטלת מום, כנ"ל אות ז', ואינו שוה ללימוד ממכה בהמה, מ"מ מכריע לצד הלימוד מבהמה, כיון שגורם שההשוואה להריגת אדם אינה יכולה להיות שלימה, שוב עדיף ללמוד ממכה בהמה, ועי"ז יצא שתוכן הלימוד "לא תקחו כופר לנפש רוצח" הוא ,שרק למיתה אין כופר ואילו לנתינת מום יש רק דין כופר.
י) אם כל הנ"ל נכון יש בהם ישוב קושיות תוס' על רש"י. מ"ש שבסנהדרין למד מקרא דכל נפש לקטלא בהכוהו י' בני אדם, מיושב אות ה'.
וכן מ"ש דלממון לא איצטריך. כלו' באמת אין הלימוד נשאר בממון, וטענת הגמרא ואיש כי יכה בממון אינה שכך נשאר אלא שבשלב של הדיון על איש כי יכה אם נאמר שלמד מן הענין היינו חייבים להעמידו בממון מהכרעת הגז"ש והלימוד של ר' ישמעאל, אבל למעשה עוברים לאפשרות ש"כי יכה" מדבר במיתה ואינו בדוקא. (והוא כעין ראוי לירש ואין לו).
ובזה מיושבת גם קושית התוס' השלישית מי אלים כי יכה לקרא דעין תחת עין דמוקמינן לה בממון. באמת אין הו"א להעמיד בממון, אלא או במיתת אבר או במיתה גמורה, כנ"ל אות ה'.
וגם מ"ש ל"ל גז"ש דהכאה כיון שיש לנו כן ינתן בו מיושב. שהרי אילו היה רק לימוד אחד היינו מעמידים את "מות יומת" בהמתת אבר, כנ"ל אות ד'.
|
|
|
|
|
