|
|
|
|
ב"ק ס"ד:
גרסת לאתויי דבר שאינו מסוים
שדי חמור בין המצא לתמצא לאתויי מאי אי לאתויי דבר שאין בעלי חיים משור נפקא אלא לאתויי דבר מסויים.
ובתוס' למעוטי דבר שאין מסויים ואית ספרים דגרסי לאתויי.
א) נראה שכוונת התוס' שהביאו רק את השינוי "לאתויי" ולא את אי גרסת "אין" כדלפנינו, שאית ספרים דגרסי לאתויי דבר שאינו מסויים, שהיא הגרסא שהובאה בתוס' ס"ג. ד"ה דבר, (וכן בשנו"ס ר"ש פרנקל בשם כתב"י רש"י וכתב"י הגמרא).
בתוס' לעיל ס"ג. דחו את הגרסא משום דמהיכא הוה למעוטי דאיצטריך קרא לאתויי דאע"ג דממעטינן ליה לענין טוען טענת גנב מכפל בגנב עצמו מהיכא אתי. ובתוס' שאנץ שבשטמ"ק הוסיף, וכי תימא לפי שמיעטו כאן הוצרך לפנים לרבותו אדרבה לפנים היה לו למעטו וכאן היה צריך לו לרבותו דקרא דלקמן כתוב קודם ופסוק הכתוב ראשון ראוי למעטו כי לרבותו לא צריך דמהיכא הוה ס"ד למעוטי.
ב) אולי יש לישב את גרסת רש"י הישנה מקושית תוס' שאנץ. ונאמר שהמַהֲלך של כופו"כ הוא שכל פרט בא להוסיף, ואילו בריבויי ומיעוטי כל פרט נוסף בא למעט.
הטעם לכך הוא שבכללי ופרטי הפרט אומר את עצמו ואין באמירתו התיחסות לכלל האחרון המכחיש אותו, אינו בא לפרשו או למעטו, וההגעה אל כעין הפרט היא אחר שיש שני תכנים יש דיון איזה גדר יוצרים משתי המשמעויות. (עי' במ"ש לדף סב: שכלל ופרט הדיון על משמעות המילה כשלעצמה ולא על הדין בכללו) עכ"פ עיקר הפרט הוא אמירה של דבר (ולא היחסות לכלל). כאשר הנאמר ידוע כבר מעבירים את התוכן של הפרט לדבר שלא נודע קודם, באם אינו ענין. לפי זה אין ראוי למעט את דבר שאינו מסויים בלימוד של כללי ופרטי. בריבויי ומיעוטי הפחתת הכלל נמצאת בעיקר התוכן של המיעוט, וכשיש מיעוט מיותר אין הוא מאבד את התוכן הזה ובא למעט.
בישוב קושית התוס' יש לומר שבאמת כיון שלא למדים דין גנב עצמו מטוען טענת גנב, אין למדים גם צורך בדבר מסויים. ההו"א למעט שאינו מסויים אף אם אין ללמוד מטוען טענת גנב היא שעכ"פ ענין דבר מסויים נעשה גדר ומשתווה למיטלטל וגופו ממון ומתמעט, ולא היה נכלל בלימוד אילו היה נכתב רק פרט אחד.
ג) עי' בתשובת הר"י מיגאש בשטמ"ק ס"ג: שכתב כעין מ"ש לעיל. אלא שיסוד דבריו שריבה ומיעט הכלל דוקא ומרבה יותר מאשר כלל ופרט וכלל ומרבה גם דבר שאינו מסוים לכן צריך את הפרט לרבות זאת, ואילו כופו"כ אין הכלל כ"כ דוקא ולכן אינו מרבה את שאינו מסוים, והפרט נצרך לרבות.
אבל לא נראה לפרש כן אליבא דרש"י, התוס' שבועות ז'. ד"ה אחת כתבו שרש"י שם ד': פירש דריבה ומיעט שוה למידת כלל ופרט וכלל. וכ"כ בתוס' נזיר ל"ה: ד"ה איכא. ועי' רש"י הנ"ל וסנהדרין מ"ו. אינו מזכיר חילוק בין ריבויי ומיעוטי ובין כללי ופרטי אלא שכו"פ בא לפרש וריבויי ומיעוטי בא למעט, היחס בין המיעוט והריבוי, אבל לא מחלק בעצמת הריבוי.
ד) אמנם אפשר לומר שכיון שהעניינים הנ"ל אינם חשובים לנידון שם ושם, לכן לא ירד רש"י לזה. והתוספות נקטו את הלשון "שוה" שלא בדוקא, שהרי ע"כ אינו שוה או למ"ד כללא בתרא דוקא או למ"ד כללא קמא דוקא, משום שבריבוי אין עניין עדיפות מכח איחור, דבר המשפיע בכללי ופרטי.
אבל יותר נראה שרש"י לא מחלק בין ההיקף של כלל ובין ההיקף של ריבוי. דרש"י לא הזכיר שבריבויי הפרט הוא מיעוט מצד משמעותו, (כמו "אך" "רק" "מן"), אלא "ממעט את משמעות הכלל". ומסתבר לומר שגם הריבוי אינו מרבה יותר מהמשמעות שיש לו בתור כלל (כעין "גם") אלא מרבה ביחס לפרט.
|
|
|
|
|
