|
|
|
|
ב"ק ס"ד.
ביאור דברי תנא דבי חזקיה ורבא בדרשת שור וגניבה
דתנא דבי חזקיה וכו' אמר רבא תנא אחיים קא סמיך וכו' אי הכי שפיר קשיא ליה משום דאית ליה פירכא לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה מכלל בתרא כללא גופיה חיים כתיב ביה כלל ופרט וכלל מאי קא מהני ליה אי לאתויי כל דבר הא חיים כתיב בעלי חיים אין מידי אחרינא לא משום הכא איצטריך אם המצא.
וברש"י (ס"ד:), ה"ג לרבות כל דבר מהיכא מייתי לה מכלל בתרא כללא גופא חיים כתיב ביה כלומר איצטריך אם המצא תמצא דאי מגניבה וחיים דרשת לכלל איכא למיפרך שאר דברים מהיכא מייתית להו מכללא בתרא אף כל כללא גופיה חיים כתיב ביה דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל אף כל מכללא בתרא מידרש דכללא קמא למעוטי הוא דאתי דבלאו איהו הוי פרט וכלל דאיתרבו כל מילי ומהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרטא וכללא בתרא לרבויי אתי דאי לאו איהו ה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הלכך לא דרשינן מיניה אלא בעלי חיים ובטיל ליה כלל ופרט דאע"ג דדריש תנא דבי ר' ישמעאל בעלמא כללא דלא דמי (ליה פרטא) הני מילי לרבויי מידי דהוי בכללא בתרא.
א) עי' תוס' לעיל ע"א ד"ה יאמר ש"חיים" הופך ל"כל דבר" משום שבמשמעות הפשוטה אין הוא מרבה כלום. וצריך לבאר את דברי הגמרא כללא גופיה חיים כתיב ביה, לפי רש"י. שכיון שעיקר הלימוד הוא שכלל בתרא הוא דוקא, ולא בא ללמד על הפרטים, הרי זה דבר קשה לשנות את המשמעות שלו בגלל הפרטים, ועדיף לומר שאין כאן כלל ופרט.
או אולי יותר קרוב ללשון רש"י, שכיון שכלל בתרא הוא היוצר את הלימוד של כופו"כ, ותחילת הלימוד היא לפי התוכן הפשוט שלו, שוב קשה לומר שהתוכן הראשוני יגרום את השינוי בעצמו, ועדיף שלא לדרוש כאן כו"פ. או אולי משום שכשְׁשַׁרְשֶרֶת שיקולים גורמת לתוצאה לא רצויה, המהלך הוא להפסיק את השיקול האחרון בשרשרת הניתן לשינוי. כאן אם מחליטים שיש כופו"כ שאר השיקולים מה לרבות מהפרטים הם הכרחיים, ממילא מבטלים את הלימוד של כו"פ. יסוד כעין זה כמדומה שאמר האבנ"ז בענין המעגל של פסול ועבודה ברצון בפרה אדומה.
ב) הגרסא שרש"י בא להוציא ממנה נראה שהיא גרסת כת"י המבורג (בהוצאת ר"ש פרנקל טעות) לרבות כל דבר מהיכא מייתית לה מכללא כללא גופיה וכו', והוסיף רש"י "בתרא".
נראה מזה שאילו היה הריבוי נובע מכלל קמא אפשר היה לרבות ליותר מכללא בתרא, כלומר להשאיר את "חיים" בפשוטו, ולרבות מכעין הפרט יותר מבעלי חיים, מיטלטל וגופו ממון.
טעם הדבר שאם היה הריבוי בכללא קמא הרי כללא בתרא היה בא רק לומר שהפרטים אינם בדוקא, וזה נעשה בכל היכא שהכלל האחרון יותר רחב קצת מן הפרט. באמירה זו היה נגמר הדיון עם כללא בתרא, ולא היו מביאים אותו יותר בחשבון, והמיצוע שבין הפרטים והכלל, בחירת כעין הפרטים, היה עם הכלל הראשון בלבד.
ג) שוב ראיתי מפורש כן בתוס' הרא"ש בשטמ"ק נ"ד: ד"ה ואימא. שכ', ואע"ג דהשתא מרבינן מכעין הפרט טפי ממאי דמשמע כללא קמא גופיה ולקמן במרובה פריך כה"ג כללא גופיה חיים כתיב ביה, דוקא התם משום דחיים הוה כללא בתרא וכל מאי דאיתרבי מכעין הפרט הוה מכח כללא בתרא דאי לא הוה כללא בתרא הו"א אין בכלל אלא מה שבפרט ולהכי אין לרבות מכעין הפרט אלא טפי מכללא בתרא אבל אי הוה טפי מכללא קמא אין לחוש.
ד) אלולי דברי רש"י שלהלן אות ה' אולי היה אפשר להסביר בסברא זו את המחלוקת אם כללא קמא דוקא או כללא בתרא.
המהלך שכללא קמא דוקא הוא כדלהלן. כלל קמא ופרט בלבד הפרט הוא דווקא כנגד הכלל, ועי"ז הכלל מאבד את התוכן שלו ואילו הפרט מחוזק עי"ז שהוא אחרון. כללא בתרא בא לומר שהפרט אינו דווקא. ממילא הכלל הראשון אינו מאבד את התוכן שלו ועומד בהכחשה עם הפרט. אבל עדיין הפרט חזק מהכלל הראשון. לכן צריך דמי ליה בשני צדדים.
למהלך שכללא בתרא דוקא, הכלל האחרון אינו מפרש את הפרט אלא מכחיש אותו ובגלל שהוא אחרון הוא יותר חזק מפרט לבדו. הפרט הראשון נשאר דוקא וכיון שהוא אחרון לכלל הראשון הכלל הראשון מאבד את התוכן שלו ונשאר רק מחזק של הפרט, שיוכל לעמוד בהכחשה מול הכלל האחרון, ולא יִבָּטֵל לפניו. ממילא לא חשוב כמה מכיל העיקר שיהיה יותר מהפרט, כמ"ש הרא"ש. הכלל האחרון שהוא אחר הפרט המחוזק, חזק מאותו פרט, וממילא די שידמה הנלמד בצד אחד לפרט.
ה) אכן ברש"י עירובין כ"ח. מפרש אחרת, שהדוקא של כלל קמא הוא לענין שאין בכלל אלא מה שבפרט. מצד הלשון ראוי היה לומר פרט דוקא. וצריך לדחוק קצת ולומר שנקט כן אגב לשון כללא בתרא, ועיקר הכוונה הכלל והפרט שבתחילת הלימוד. גם הלשון "דווקא" משמעו במקומות אחרים היא שהתוכן של המילה הוא כפי המשמעות המילולית, ואילו כאן לרש"י הכוונה שהוא שיש לו משקל גדול משיש לשכנגדו, וראוי היה לנקוט את הלשון "כלל בתרא עיקר" כלשון רש"י שם.
ו) לפי הדברים דלעיל יוצא שלמ"ד כללא קמא דוקא אפשר לדרוש כלל ופו"כ לרבות יותר במעלי חיים אף אם חיים נשאר במשמעותו, והקושיה המצא תמצא למה לי נשארת.
לכאורה אפשר לומר שתנא דבי חזקיה עצמו באמת סובר שכללא קמא דווקא, והמצא תמצא אינו נצרך לנידון דהכא, ואין חזקיה דורש את המצא תמצא לענין שני כללות סמוכים, אלא דורש כרב להלן אם המצא בעדים תמצא בדיינים, פרט למרשיע את עצמו (ואח"כ באו עדים כדהתם). והרי רב הוא תלמידו של ר' חייא אבי חזקיה. ומ"ש להלן ע"ה.. ושמואל מיבעי ליה לגנב עצמו כדתנא דבי חזקיה, היינו כדרשה דרבא. וצ"ע.
אם ההסבר כמ"ש לעיל שלמ"ד כללא קמא דווקא ההכחשה היא בין הפרט ודין הכלל הראשון והכלל האחרון אינו אלא החלשת הפרט, מיושב היטב הלשון "יאמר שור וגניבה" ואינו מזכיר את הכלל האחרון, העיקר לדיון מציאת כעין הפרט הם "שור" ו"גניבה".
ז) כבר נתבאר לעיל ס"ב: שמאן דדורש כעין שור שהיינו מטמא במשא דורש כללא קמא דווקא, עיי"ש. ואם נכון מ"ש שהבעיה המצא תמצא למה לי היא אליבא דמאן דדריש כללא בתרא דווקא, א"כ לכאורה לא היה ראוי לומר אילו כן הייתי אומר מה הכלל קרב לגבי מזבח.
ושמא יש לומר שרבא לשיטתו שכללא בתרא דוקא מעלה כאן את האפשרות שגם מ"ד כללא בתרא דוקא יסבור שבמקום שיש פרטים רבים מצריכים דומה בשני צדדים, שאז יוכל הפרט השני למשל להוסיף על הראשון.
ח) צ"ע למה לא פירש שתנא דבי חזקיה דריש ריבה ומיעט ולא צריך את כללא בתרא. ובעיקר שהרי כתב הכריתות ח"א בית ה' אות ג דריבוי ומיעוט הוה כדרשת כופו"כ וכלל קמא דוקא. וכאן מצריך קדוש בבכורה כמ"ד כללא קמא דוקא. (עיי"ש בכריתות לשון וטעות הוא).
ואולי מאן דדריש ריבה ומיעט לא דורש את "הגניבה" כריבוי. והטעם שאין בגניבה אלא סתימה ולא אמירה הכוללת הרבה בדברים הנגנבים. אין ריבוי אלא כשהלשון הרחבה מתייחסת במפורש לפרטים הנמצאים בדיון, כמו "בהמה" ו"שור". ולכן גם מאן דדריש בעלמא ריבויי ומיעוטי ידרוש כאן כללי ופרטי.
גם מוכח שברייתא דורשת כללי ופרטי מהלשון מה הפרט מפורש. וכן הלשון "והכל בכלל" מובאת בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ט ושבועות פ"ג ה"ה בדרשת כלל ופרט וכלל.
וכן המהלך שכל פרט נוסף מוסיף פרטים הוא מהלך כללי ופרטי, ולריבויי ומיעוטי כל מיעוט נוסף בא להפחית פרטים כדדריש להלן חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים. (בריבויי כל פרט הוא מיעוט, והתוכן הישיר שלו הוא להפחית, ואילו בכללי כל פרט אומר את התוכן שלו והמיצוע בא אחר אמירת התוכן, כאשר התוכן המִיָדִי מיותר נותנים לו תוכן שאינו ידוע, היינו מרבים).
|
|
|
|
|
