|
|
|
|
ב"ק ס"ג:
אם ימצא הגנב ממעט טענת אבד
אם ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר וכו' או אינו אלא בגנב עצמו כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר וכו'. אלא למ"ד תרוויהו בטוען טענת גנב תרי קראי למה לי אמרי חד למעוטי טענת אבד.
א) "הגנב" שתוכנו טוען טענת גנב, כשלעצמו אין במשמעותו למעט טענת אבד, כמ"ש הרא"ש בשטמ"ק. הכפילה גורמת שתהיה משמעות למעט טוען אבד.
לכאורה היתור גורם שהמשמעות של "הגנב" הראשון, הלמד, חייבת להיות שונה מזו של השני, המלמד. שיקול זה עומד לכאורה בסתירה לשיקול היסודי של הלימוד של "אם ימצא הגנב" מ"אם לא ימצא הגנב", היינו שהלמד שוה למלמד.
ב) אם הלימוד של כפילה נעשה ע"י העובדה שהלשון נאמרה פעמים, כעין חיזוק של הלשון, לא קשה, שתי הלשונות יוצרות תוכן אחד.
כדמות ראיה לאפשרות כזו יש להביא משבועות ל"ו. א"ר אלעזר לאו שבועה וכו' א' רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני וכו'. ועי' שו"ע יו"ד רל"ז סעי' ה' האומר פעמָיִם על דבר אחד אעשנו וכו' הוי שבועה וכו'. בלשון בני אדם אין דורשים יִתּוּר להפוך למשמעות חדשה. משמע שאמירה כפולה היא שבועה, ולא שאומרים שכיון שהלשון השני מיותר מעבירים את תוכנה לתוכן של שבועה.
ג) אבל עיי"ש בשו"ע, והוא שאמרם זה אחר זה בלא הפסק. וכן הוכיח הרא"ש בסוגיה. משמע שאין העניין הזה משום יתור האמירה השניה. כאן אין כתוב אותה לשון פעמים, כעין "לאו, לאו" אלא "אם ימצא" ו"אם לא ימצא". ואין כאן אמירה כפולה אלא יתור. מוכח שכאן אין לומר כנ"ל.
כאן, ובכל מקום שאין הלימוד מכוח שני תכנים שוים הכתובים במקום אחד, צריך לומר שהמשמעות החדשה היא משום שלמילה השניה צריך תוכן שונה משל הראשונה. וחוזרת הקושיה דלעיל.
ד) ונראה לומר שהלימוד הוא שיש השואה אבל לא שלימה. או שההשואה היא שלשתי המילים יש אותו פירוש, היינו אותו תוכן עיקרי של מילה. בתוכן השוה יש שני תכני מִשְׁנֶה, כמו א', רק א'. ההשואה היא לפירוש ולא לפרטי המשנה של הפירוש. (נתן).
ה) היה יותר מסתבר לומר שכיון שע"י המילה השניה גם הראשונה משנה את משמעותה, שוב נעשות המילים שוות. הלימוד יהיה שהמילים שוות במשמעותן, לא שהמילה השניה שוה לראשונה, וממילא לא חשוב מה המשמעות הראשונית של המילה הראשונה.
ומהלך המחשבה. שתי המילים שוות. זה מיותר אם המשמעות השוה שלהן תהיה המשמעות הראשונית של המילה הראשונה. ממילא המשמעות היא המשמעות השניה, "רק טוען טענת גנב".
היסוד בתירוץ השני שעושים שני צעדים יחד, ולא צעד אחר צעד. לצעד אחר צעד יש בעיה של צריך להיות שונה וגם צריך להיות שוה.
ו) אולם ברש"י זבחים פ"ב. מוכח שאין הכתוב השני במקרה כזה מפרש את הראשון אלא מוסיף עליו. דאיתא התם, מכדי בחטאת עסקינן ואתי חטאת דכתב רחמנא ל"ל אלא לאו חטאת קאמינא לה אלא כל קדשים. וברש"י, לאו בחמין אנו עסוקים וכיון שאני אומר לך מזוג סתם בחמין הייתי אומר לך עכשיו הנני אומר לך בין בחמין בין בצונן. אלא ה"ק לאו חטאת לחוד קאמינא אלא אף חטאת כשאר קדשים דלא תימא חטאת לא תיפסל שכן מצינו חטאת נכנסת להיכל בחטאות הפנימיות.
משמע שאין הביטוי הראשון מאבד את משמעותו הפרטית.
אכן יש לדחות שבאמת גם משמעות "חטאת" הראשונה נהפכת לכל קרבן, אלא שרש"י בא להסביר למה נקט לשון חטאת, ומענין אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ועי' עוד זבחים ח': רש"י ד"ה אלא (ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'), לזבח ריבויא הוא, אינו לשון כלל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט וכו' אבל לזבח שלמים וכו' וקרא יתירא בעלמא הוא דהוה מצי למכתב לשלמים וכל מקרא של לשון יתור אינו לכלל ופרט אלא לרבות. משמע שהיתור אינו מפרש את הכתוב הראשון לעשותו גדול יותר אלא מוסיף פרטים.
|
|
|
|
|
