|
|
|
|
ב"ק ס"ג:
הפיכת "אם לא ימצא הגנב" ל"אם לא ימצא כמה שאמר אלא הוא עצמו
גנבו"
דכולי עלמא מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו ישלם שניים.
א) בירושלמי שבועות פ"ח ה"א ובמכילתא משפטים פט"ו, הרי שנמצא הגנב ואין לו לשלם מהו שיאמר לו בא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה (היינו כב"ש בדין שליחות יד) נשמעינה מהדא ואם לא ימצא הגנב הא אם נמצא פטור. צריך לבאר למה פשוט לברייתות שבגמרא לפרש את לא ימצא הגנב כ"לא ימצא כמה שאמר אלא הוא עצמו גנבו" ולהוציא מפשוטו, שהוא כמכילתא והירושלמי, לא ימצא הגנב עצמו. ולמה ב"אם ימצא הגנב" כלעצמו לא פשוט לפרש בטוען טענת גנב, ונחלקו הברייתות איך ללמוד מ"אם לא ימצא".
ב) אולי ההסבר. התוכן לא ימצא "הגנב" נמצא כבר במילים "לא ימצא" לבדם, שמשמעם לא נמצא דבר שראוי למוצאו, (למשל שליחות יד, כעין ויאמר ליוסף שמשמעו אמר האומר) כלומר אם לא נמצא דבר מאלה שראוי למוצאם אז ונקרב וכו'. "הגנב" אינו נצרך לגופו, שנדע שבכל מקרה שלא נמצא הגנב אז ונקרב, שהרי הוא בכלל לא ימצא דבר שראוי לחפשו. אלא בא להשמיע שדין זה רק כשלא נמצא הגנב, שאין "לא נמצא שליחות יד" וכדומה, מחייב ונקרב.
לעומת זאת "אם ימצא" סתם משמעו אם נמצא כל הראוי לחפשו, היינו כל החשוב לדין, כלומר "הגנב" וגם "שליחות יד" וכדומה אז ישלם שנים, אבל אם נמצא הגנב לבד לא ישלם. לפי זה "הגנב" משמיע תוכן לגופו, שאם נמצא גנב די בזה לחייב.
ועי' תוס' בסוגיא דעליה, יבמות ג': ד"ה טעמא, דאי וכו' לא הו"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי. הרי שעדיף ללמוד לגופו מללמוד לענין אחר.
ג) למכילתא והירושלמי (משיקול אחר של יתור) "לא ימצא הגנב" הופך להיות "רק לא ימצא הגנב" ומקבל תוכן של "רק למציאת הגנב יש חשיבות לגבי חיוב שבועה", ובאמת מלמד דין שאינו גופו. אין הכרח שהם חולקים על הכלל של התוס'. נראה יותר שלירושלמי הדרשה רחוקה מדי מהפשט, והגריעות של הריחוק מהפשט הינה בעלת משקל גדול יותר מהעדיפות ללמוד לגופו, הקיימת בעלמא.
הפיכת "הגנב" ל"רק הגנב" קרובה לפשט. גם בלשון בני אדם כשאדם אומר יש לי עץ בחצר, יבין כל שומע שבכלל אמירתו שאין לו שם עצים רבים. לכן העברה ממשמעות "ימצא הגנב" למשמעות "רק אם ימצא הגנב" אף שאין אדם שיבין כך בכל הלשון של הפסוק, בכל זאת כיון שהעברה כזו מצויה בלשון בני אדם הרי היא העברה קרובה.
ד) במכילתא דרשב"י, (כ"ב ז') ואם לא ימצא הגנב אם לא ימצאו לו עדים לבעל הבית שטענו טענת גנבו. המכילתא דרשב"י סוברת כבבלי שעדיף לדרוש לגופו. אלא שדורשת, אם לא ימצא כמה שאמר "הגנב". לשון "הגנב" יוצא מפשוטו והופך ל"טענת גנב".
לברייתות בגמרא "הגנב" נשאר גנב ממש, אלא שהמשפט מקוטע ו"הגנב" נהפך לאמירה נפרדת. ושיעור הדברים, לא נמצא (היינו מה שאמר) ויש לנו הגנב, היינו גנב שלא עליו אמר השומר, היינו הוא עצמו.
במכילתא דרשב"י מזיז את המשמעות של המילים הפרטיות, "גנב" נהפך ל"טוען גנב". הגמרא שלנו מעדיפה לעשות את השינויים במשפט המורכב מהמילים, ולא במילים עצמם.
אולי כיון שבמכילתא דרשב"י הדבר מובא בשם ר' ישמעאל, ור' ישמעאל שיטתו שעיקר הדיון נעשה בשלב של האמירה ולא בשלב של התוכן לכן מעדיף מצב שרוב התוכן נמצא במילים, ורק לשנות את התוכן של המילים עצמם. הגמרא תהיה אליבא דר"ע שעיקר הדיון על התוכן ואין חשיבות גדולה מאד שהוא יהיה במילים, לכן עדיף לו להוסיף תוכן של "אלא הוא עצמו" הגנב.
ה) אם אמת הוא שמכילתא דרשב"י היא אליבא דר"ע ומכילתא סתם אליבא דר' ישמעאל, יש מקום לומר שמחלוקתם כאן תלויה במחלוקתם בעלמא שלר"ע הדיון על התוכן יותר עיקרי ולר' ישמעאל הדיון על הלשון. וכן הברייתות שבגמרא אליבא דר"ע.
(בדפוס לפנינו כתובה הדרשה במכילתא דרשב"י בשם ר' ישמעאל, אבל היתה בכתב יד גרסא ר"ש.)
יש עוד לעיין באות ה'.
|
|
|
|
|
