|
|
|
|
ב"ק ד':
שמא יקניטנו רבו
איצטריך ס"ד אמינא מידי דהוה אעבד ואמה עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפ"ה פטירי ה"נ לא שנא, אמר רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום.
א) הקשו בתוס' ד"ה לאו, וא"ת עבד ואמה גופיה נילף מק"ו דשן להתחייב כיון דעדין לא ידע טעמא דשמא יקניטנו רבו, וע"ק כיון שידע רישא דמתני' דידים, מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה, א"כ מסתמא ידע סיפא (דשמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה, וכמו שדחה רב אשי). עוד הקשו דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטירי. .
.
ב) אולי יש לומר בישוב הענין.
באמת ראוי ללמוד משן (או מבור או משור) לחייב אדון על נזקי עבדו. והטעם שפוטרים הוא שמא ידליק.
הטעם שמא ידליק הוא טעם של דרכיה דרכי נעם. טעם דרכי נעם אינו טעם לעצמו, שגורם את הדין, אלא ידיעה שהכללים של התורה אינם גורמים תוצאה שאינה דרכי נעם. (וכמו שכתב בקובץ הערות ליבמות אות יא (סי' ו אות א) דמדרכי נעם מוכח דאין כונת הכתוב להרדוף, ושזיקה תלויה בשעת מיתת הבעל).
יסוד דין חיוב על ממונו שחידשה התורה בקרן וכדו' הוא שממונו נחשב כחלק ממנו, וכאילו הוא עצמו עשה. (בשם משמואל (מטות תרע"ח) מובא יסוד זה שהאבני נזר אמר שטבילת גר מועילה לפטור כליו מטבילה, שנגררים אחריו). ובעבד למדים מדרכי נעם שאינו נחשב כמעשה רבו, והטעם שתולים בו את החלוק מבהמה הוא שעבד יש לו דעת וכל שעושה עושה לדעת עצמו. ממילא גם כשאין כוונתן להזיק פטור. ומיושבת קושית התוס' השלישית.
ג) ובזה יש לישב גם את קושית התוס' השניה. ההו"א שבקרן יפטר כמו בעבד אף שאין בה הטעם שבעבד היא שכאשר השור עושה בכוונה להזיק אין זה נחשב כמעשה האדון, כיון שאינו מתכוון לדבר שהאדון מעונין בו.
הראיה שמביא מעבד היא שרואים שמחשבה שלא כרצון האדון מוציאה את החושב מלהיות חלק מהאדון. ממילא יש מקום לומר שגם בבהמה תועיל מחשבתה. וכיון שקיימת אפשרות זו שוב אין ללמוד קרן משן, שבה האדון מעוניין שהרי נהנה, וצריך גילוי מיוחד לקרן.
(בשן, כאשר נהנה, אף שהאדון אינו מעונין בהנאה זו שיש בה נזק, מ"מ כיון שבעלמא כשיש הנאה האדון מעונין בה, גם צד ההנאה כשמזיק נחשבת כענין האדון. וכן ברגל, עצם ההילוך נחשב כרצון האדון. או עכ"פ אין כוונה הפכית המוציאה מרשות האדון. על דרך שאמרו האחרונים שאף אם מצוות אין צריכות כוונה מ"מ כשמתכווין לא לצאת לא יצא.
עי' ארץ צבי לב"ק אות ה' שהביא ממעמיד בהמה על המחובר בשבת שאינו כמחמר, כיון שלדעתה עבדה, ובזה ראיה ליסוד שיש בהמה שאינה כבעלים. אבל כאן אכילה נחשבת כדעת בעלים. החילוק, שבמחמר צריך שדעת האדם תהיה מעורבת במעשה הבהמה כדי לעשתה מלאכת מחשבת, וכמ"ש באגלי טל ראש מלאכת חורש. במעמיד אין מחשבת האדם מועילה כיון שלא בגללו עושה. בחיוב ממון פעולת הבהמה לבדה מחייבת אותו משום שממונו נטפל אליו).
ד) אחר שגילתה התורה שחייב בקרן שוב צריכים אנו לחלק ולומר שרק מחשבת אדם שיש לו דעת, והיא מחשבה גמורה מוציאה אותו מהיות חלק מהאדון.
לפי זה מוסברת אריכות הלשון במשנה ידים (פ"ד מ"ז), לא אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת תאמרו בעבד ובאמה שיש בהן דעת שאם אקניטנו ילך וידליק גדישו של אחר וכו'. די היה לומר שבעבד יש לחוש שידליק גדישו של אחר, אלא עיקר החילק שיש בהם דעת ואינם בטלים לאדון.
ה) טענת רב אשי, ולאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו, היא, שמדין דרכי נעם אין לנו לשנות את שהיינו אומרים בלעדיו אלא במידה הקטנה האפשרית. ורק במחשבת אדם שבה אפשרי חשבון להזיק כדי לחייב את האדון יש מקום לחשוב שתוציא את החושב מהטפלות לאדון, ולא במחשבת בהמה. מחשבת אדם שונה בעיקרה ממחשבת בהמה. ומה שאומרים בהו"א רק אחר הלימוד מקרן חייב להאמר בלי כל לימוד.
ו) שוב מצאתי עיקר דברים אלו בארץ צבי לב"ק אות ז. ועיי"ש שכותב שהו"א לחייב בעבד הוא משום שיד עבד כיד רבו. וצ"ל לדבריו שעבד נטפל לרבו יותר מאשר בהמה, שהרי בבהמה צריך פסוקים כדי לחייב, ובעבד הינו מחייבים בלי לימוד אילולי סברת שמא יקניטנו.
וזוהי טענת הצדוקים שעבד יתחייב מק"ו מבהמה כיון שאני חייב במצוותיו. וכוונתם שעבד נטפל לאדון יותר מבהמה. ואפשר שאין טענתם ריקה.
ז) עי' בענין זה עוד עמודי אור סי' ט אות ד שפטור עבד הוא משום שנזקי שאר בהמה נלמדים בשור שור משבת, וכמ"ש במכילתא משפטים רפ"י וכי יגח שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל בהמה כשור כו' מה שור האמור בסיני עשה בו כל הבהמה כשור וכו'. ולהלן (נד:) אמרו שעבד ואמה לא הוקשו. וכתב שאין הסברא שמא ידליק סיבת הפטור אלא משום שלא הוקשו לשור, והסברא נכתבה רק כתשובה לצדוקים. וכתב שמ"ש (ג:) כולם משורו למדנו, אין זה כולל אדם.
אכן מ"ש להלן (נד:) למען ינוח עבדך וכו' להניה הקשתיו ולא לדבר אחר, היינו שרק אין היקש אדם לבהמה לדינים אחרים, אבל עדיין יכול עבד ללמוד משור בלימוד אחר, ובלימוד עבד מקרן אין צריך את ההיקש. ובאמת במשנה ובגמרא להלן לא הזכיר קרן בין הלמדים שור שור משבת.
ח) בסברא שאמרתי, שיסוד חיוב ממונו המזיק הוא משום הטפלות ממונו לו וכאילו הוא הזיק, מוסבר מה שכתב בחי' הגרנ"ט סי' קי"ב ד"ה והנראה, מהרמב"ם, גניבה פ"א ה"ט שהבעלים פטורים מכפל על גניבת עבדם שמא יקניטנו רבו כו'. ותמה הגרנ"ט איך יעלה על הדעת שיתחייב כפל הא חיוב כפל הוא משום שגנב והכא לא גנב הוא אלא עבדו. לפי הנ"ל מעשה עבדו מיוחס אליו, ללא הסברא של שמא יקניטנו הנ"ל, ונחשב כאילו הוא גנב.
ט) בסברא זו מיושב מה שהקשה בארץ צבי ח"ב על ב"ק כאן, שמסברת שמא ידליק גדיש אין אלא לפטור בעלים, ולמה מחייב את העבד כשישתחרר. והיינו שסברת הפטור היא שאינו נגרר אחר רבו, וממילא נחשב בפני עצמו.
י) אולי יש לבאר מה שאמרו התוס' שהעבד יעשה כאילו אינו מתכוון.
עי' תוס' תלמיד ר"ת שהערמת העבד היא טעם למה לא חייבה תורה (ולא שאנו פוטרים מספק שמא העבד הערים). לדבריו, י"ל שהוא טעם למה אין דרכי נעם לחייב באופן זה. וצ"ל שהתוס' כאן אינם סוברים שדרכי נעם הוא גילוי מילתא בעלמא המוכיח על דברים אחרים, אלא שהוא סיבת הפטור, שכל דין צריך להיות דרכי נעם, ועבד פטור תמיד שאם לא כן יוכל עבד להזיק לרבו.
לפי זה ההו"א בגמרא היא שאין סברת שמא ילך וכו' משום דרכי נעם אלא ביטוי לומר שכוונתו מוציאה את העבד מלהטפל לרבו, ולא משום דרכי נעם, והדחיה היא שהטעם הוא בדווקא, ומשום דרכי נעם.
להו"א עיקר הטענה במשנת ידים נאמרה בהתחלה, לא אם אמרתם בשורי שאין בהם דעת וכו'. לרב אשי עיקר הטענה בסוף, אם ירצה ידליק ויחייב, ואין זה דרכי נעם.
עוד אפשר לומר לתוס', שלכ"ע ענין הפטור הוא משום דרכי נעם והדרכי נעם הוא סיבת הדין, וצריך שיהיה בכל פרט. לפי המקשן אף שטעם הפטור שבעבד אינו קיים בבהמה. מ"מ מצאנו פירכה ללימוד קרן משן כיון שכוונה להזיק יש במינה כוונה הפוטרת, וזה פירכא באופן כללי על ק"ו. וטענת רב אשי, היא שאין הכונה להזיק הדבר הפוטר אלא הכוונה לחייב את רבו, וזה אינו בקרן.
(סברת שכן במינו מצאנו במשנה חולין (עב(:, בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה).
י"א) לדרך שהתוס' לא סוברים כדברי הקובץ הערות, יש לישב ראית הקובץ הערות מהלימוד בסוכה שעץ עבות אינו הרדוף.
שם יש ביטוי, ענף עץ עבות, שיש לו כמה משמעויות אפשריות. (בפשטות אין לומר שהאפשרות של הרדוף לא תפסול הדס ויהיו שניהם, נראה שבזה נלמד מכפות תמרים ומערבי נחל שהם מין מסוים). כיון שנוצרה בעיה, הרי שיקולים שאינם מספיקים למקום אחר מספיקים כדי לפתור אותה. לכן אף אם דרכי נעם אינם מועילים לשנות כלל בעלמא, אלא רק לפרט הנידון, בענין הרדוף מועילים לברר את היסוד. ובמיוחד, ששם בעית הדרכי נעם אינה אלא הצורך לרחוץ ידים אחר הנטילה משום שהרדוף הוא רעל , ובפשטות למדים מזה שיש בהרדוף גריעות מצד אי נעם אפשרי כדי לגרע אותו מהדס.
י"ב) בענין הראיה מהרדוף, אף אם לא נאמר כנ"ל אות יא מ"מ פשוט שההכרעה היא במקום ספק, שהרי הדיון הוא בבעיה מהו עץ עבות, וזה עדיף על עקירת דבר ידוע. אבל בעבד שהזיק השאלה היא מה עוקר אותו מלהיות טפל לרבו, וכאן יש לדון האם היות העבד בעל מחשבה הוא המחשיב אותו לדבר לעצמו, או רק כאשר הוא חושב לתכלית הפכית לצורך רבו הוא יוצא מהיות נטפל. ונראה ששיטת התוס'היא שכיון שאין כוונה לתכלית הפכית אפשרית אלא בבן דעת, ויש בן דעת שאינו במצב של כוונה לתכלית הפכית, לכן מדין תפסת מרובה לא תפסת, אין ראוי לתפוס כדי להוציא מהכלל אלא את החושב להזיק בזמן מחשבתו, או מעשיו. לכן צריך להוסיף שגם באינו מתכוין יש ענין דרכי נעם, אף שאינו חושב אז מחשבה הפכית לרבו, וע"כ מוציאים כל היכול לחשוב.
י"ג) אפשר גם שגם לתוס' שמצריכים שהעבד יעשה כאילו אינו מתכוון ענין דרכי נעם הוא כמ"ש בקובץ הערות הנ"ל בראש הסימן שענין דרכי נעם הוא ידיעה שהכללים של התורה אינם גורמים תוצאה שאינה דרכי נעם. אלא שבכל מקרה יש לדון איזה כלל מהכללים שעל ידם מגיעים לדין שאינו דרכי נעם ראוי לשנות.
מחלוקת ההו"א ורב אשי, שלהו"א כיון שמגיעים לזה שמחשבה מפקיעה מרבו, באמת מצד תפסת מרובה אין אנו פוטרים אלא בעל מחשבה גמורה, ואיננו משייכים אל הפטור בהמה בשעת מחשבה (בהמית) כנגד האדון, אכן כשיש דיון האם ללמוד קרן משן השיקול של האפשרות שמחשבת בהמה ג"כ מוציאה מרשות האדון מספיק כדי שלא נוכל ללמוד קרו משן.
אף שלמדנו שיכולת החשיבה היא המוציאה, ובבהמה אין היכולת שלה לרצות לנגוח מוציאה, זה נלמד משן, מ"מ יש מקום להשוות מחשבת בהמה עם מעשה שלה, אל יכולת חשיבה של אדם, כעין שמשוים מחשבת קטן עם מעשה למחשבה גמורה של גדול.
רב אשי אומר שאף שפעולת דרכי נעם היא דרך בירור הכללים, אין היא פועלת אלא רק עד המקום הנצרך לדרכי נעם, מעבר לכך נשאר באופן ודאי במסגרת שהיה בה ללא דרכי נעם. לכן אין שום מקום לדמות קרן בהמה למחשבת אדם.
י"ד) עי' ב"ק כ"ד: המשסה כלבו של חבירו וכו' בעל הכלב מאי מצי אמר ליה אנא מאי עבידנא ליה או דלמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהויי.
עי' בתוס' רי"ד בחזו"א ובאחרונים שביאור הבעיה שם האם כלב משוסה נחשב כעושה על דעת המשסה, וממילא אין נחשב כאילו הבעלים הזיקו, או שאין המשסהנחשב לדבר שונה מאיזה מאורע סתמי העלול לגרום לכלב לנשוך, והבעלים צריכים לשמור עליו מאפשרות נשיכה כל שתתעורר.
עי' תוס' הארוכים שם שמחלק בין כלב לשור האיצטדין שפטור משום ששור עלול פחות להשתסות. נראה שהחילוק ששור כיון שאינו רגיל מעצמו כל כך ודאי נוגח שם על דעת המשסים. וזה לכ"ע.
(לרי"ז הלוי דרך אחרת. שור שהגיחוהו אינו נגיחת שור, ולצד שחייב הוא כדין אבנו ברוח מצויה אחר שנח שחייב לרמב"ם מדין בור בלבד, שהוא חייב משום הצד השוה בארבעה דברים, ואחר שחייב נעשה תולדה דבור, כן מגיחים אותו תולדה דשור.
אמנם צריך עיון כיון דפלגא ניזקא קנסא לכאורה לא ראוי לעשות הצד השוה בתם ומזיק אחר, הצד לא שוה בהם, זה קנס
|
|
|
|
|
