|
|
|
|
ב"ק ס"ג.
הבדלים בין הדרשה בכללי ופרטי והדרשה בריבויי ומיעוטי
השתא דאמרת כל ריבויא הוא וכו' חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים.
א) יש כמה הבדלים בין הלימוד כאן, מריבויי ומיעוטי, ובין הלימוד דלעיל, מכללי ופרטי.
א. מ"ש התוס' ד"ה חד דלעיל ילפינן עבדים מדאיתקוש לקרקעות וכאן בריבויי צריך לעבדים מיעוט מיוחד. ב. לעיל יצאו קרקעות ושטרות מכח פרט אחד ואילו כאן צריך שני מיעוטים. וכבר דַנּוּ בזה לעיל ס"ב: אות ו' בענין אם כל הפרטים הנחשבים חד צד בכלל ופרט שקולים לגמרי, ועי' תוס' הרא"ש עירובין כ"ח: שהובא שם. ג. כאן בלימוד משמלה ממעט דבר שאינו מסויים ואילו לעיל כשהקשה שצריך למעט עוד דבר הקשה שימעט אין נבלתו מטמאת במשא או קדוש בבכורה. ד. כאן הלימוד משמלה נדרש באותו ענין שנדרשים שאר הפרטים ואילו לעיל נדרשת שמלה באפי נפשה, וכמ"ש שם דהא כל חד וכו'. מ"ש "חד" וכו' "וחד" וכו' "שלמה" וכו' משום שבה הלימוד מתכונה מיוחדת שישנה בה, סימנים, לרש"י. או שפה הודגש "שלמה" משום שלעיל לא נכנסה לדרשה עם שור. (אמנם עי' מאירי ששלמה מצריך סימנים ונדרש לשומר אבידה, א"כ נדרש בפני עצמו).
ב) בעיה ב' יושבה בסימן הקודם אות ו' שבריבויי ומיעוטי הדיון הוא ישירות על הדין, ולעניין חיוב פשוט שהתכונה אין גופו ממון גורמת יותר פטור מאשר התכונה אינו מיטלטל, שהיא ראויה יותר לגרום חיוב אפילו מאשר מיטלטל. ובזה מיושבת גם בעיה ג', כיון שריבוי ומיעוט הדיון הוא על הדין, ולא על משמעות הלשון, לענין הדין אין כלל חשיבות לתכונה של ראוי לטמא במשא ולהִקָּדֵשׁ בבכורה, והן תכונות חשובות לגבי החפץ מצד עצמו. לכן מתחשבים בהן הכללי ופרטי, ואילו לגבי ריבויי ומיעוטי למדים דבר שאינו מסוים, שלכל הפירושים ברש"י ובתוס' יש בהן חשיבות קטנה לגבי דין.
ג) בענין בעיה ד' י"ל שריבה ומיעט וריבה אין הם ביטוי אחד המורכב משלש קבוצות מילים, ככופו"כ, אלא אמירות נפרדות, שתי אמירות ריבוי ואמירות מיעוט המכחישות אותם. יש התיחסות של ריבוי ובנפרד של מיעוט לדין הסופי. כל מיעוט מתיחס לדין שנלמד ע"י הריבויים והמיעוטים שלפניו. ממילא "שמלה" דן על הדין שנוצר ע"י "שור" אין ל"שמלה" התיחסות ל"כל" מצד עצמו. בכללי ופרטי הענין הוא ביטוי המורכב ממילים כוללות וממילים פורטות, כשיש הרבה פרטים עולים הכללים על כל פרט בנפרד (כעין הדרשה בע"ז נ"א: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים א' רבא קרי ביא ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. הלאו השני מרבה זובח שאין זו דרך עבודתו) וההתיחסות של פרט לפרט אחר, כגון שור לחמור, נעשית בדרך של אם אינו ענין. כאשר שני הפרטים משני סוגים שונים, כמו חמור ושמלה, ישנו ענין בכל פרט לגבי הסוג שלו ואינו עולה על הפרט הקודם.
ד) בענין בעיה א'. מלשון התוס' שהובאו שם, לעיל ילפינן עבדים "מדהוקשו לקרקעות", משמע שההיקש מלמד ישירות את הדין לעבדים (ולא שההיקש מלמד שעבדים שוים לקרקעות וממילא נכנסים לאותו פרט) , וביתר ברור בלשון תוס' הר"פ, תיפוק לי משום שהוקשו לקרקע כדלעיל.
לפי זה מובן הטעם שבריבוי ומיעוט צריך מיעוט נפרד לקרקעות ולעבדים ואילו בכללי ופרטי שניהם כאחד. והוא, שבכללי ופרטי אין אמירה השוללת הוספת תוכן לאמירה הכללית, וכל הדיון הוא רק מה נכלל בביטוי הבנוי מכללים ופרט, ממילא אין סיבה שלא ללמוד את ההיקש, בריבויי ומיעוטי האמירות של הריבויים הם מה נמצא בדין, ויש אמירה המתנגדת להיקש, לכן צריך מיעוט מיוחד כדי להוציא מן האמירה של הריבוי. (בהיקש של הרבה פרטים, אפילו קושיה גורמת לא ללמוד לגבי חלק מהפרטים, וכל שכן מיעוט).
מהרשב"א בתירוץ הראשון כיון דניידי עבדים לעיתים ממעט להו בהדיא, משמע קצת שההיקש עושה אותם שוים, ולמדים מאותו פרט, אבל לא שוים ממש, וכשיטת תוס' עירובין בסימן הקודם.
ה) כתב בתוד"ה דבר שאינו מסויים, ועוד היינו יכולים לומר לאפוקי חצי רימון. רעק"א ציין לתוס' שבת צ"ג:, שלא הקשו משותפים שגנבו אלא בדו"ה שאין שיעור שור, ולא בכפל שכפל שייך בכל דבר. כוונתו, שהרי לתוס' אינו בכל דבר אלא צריך דבר מסויים.
אמנם בתוס' הרא"ש שם כתב, שכפל ישנו במטלטלים. לפי לשונו של תוס' הרא"ש אפ"ל שלא בכל המטלטלים יש כפל, אלא רק במטלטלים מסויימים. ממילא שותפים שגנבו חייבים כפל, דחצי שור יש בו אברים, וכל אבר הוא מסויים. (עי' בזה חולין ס"ח: שיש מ"ד יש לידה לאברים, יצא רוב אבר הרי כל האבר כילוד, ונראה שלכ"ע יש חשיבות לחלק בפני עצמו ולא נחלקו אלא לגבי שם לידה אם לא שייך אלא לדבר החי בפני עצמו. ואף אם נחלקו אם יש חשיבות לאבר, מ"מ יש לומר שהגמרא שאלה מדו"ה כדי שיקשה לכ"ע).
ומיושבת בזה קושית ר' אלחנן וסרמן בקובץ ביאורים אות נ' מלקמן ע"ח הגונב את הקיטעת וכו' חייב. והיינו שהרי גנב אברים שלמים.
וע"ע חולין ק"ב: בהמה בחייה לאברים עומדת, וברש"י וכל אבר קרוי אבר בפני עצמו. וע"ע זבחים ק"ה: שיצא חציו ברוב אבר בתר רוב אבר שדינן ליה והא נפק ליה או דלמא בתר בהמה שדינן ליה. וכעי"ז בחולין ע' ּ.
|
|
|
|
|
