|
|
|
|
ב"ק נ"ד.
הסבר הא ד"ונפל" נדרש ככלל
אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא א"כ נכתוב רחמנא חד פרטא הי נכתוב אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא ואי כתב רחמנא חמור ה"א קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא אלא אמר קרא והמת יהיה לו כל דבר מיתה וכו' האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים א"ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים.
א) כ' בשטמ"ק בשם שיטה, ק"ק דע"כ צריך לכתוב ונפל משום פרטא דהיינו שור וחמור דאי לא היכי לכתוב וא"כ היכי חשיב ונפל בכללא, ושמא יש לומר דמכל מקום כיון דונפל כל דבר הנופל במשמע ואע"ג דאיצטריך ליה לפרטא. ודכותה בתלמוד בדוכתי אחריני.
עי' גיטין כ"א: ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מ"מ. ובתוד"ה תלמוד, ונתן חזר וכלל.
ב) היסוד הוא שכל קבוצת מילים מהתורה שיש לה תוכן בפני עצמה קוראים אותה בפני עצמה אף שמצד הפשט ראוי לצרף חלק ממנה למילים שאינן באותה קבוצה.
עי' פסחים פ' ּ לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, פשוטו לאיסור שחיטתו בבמה, נדרש לשאין יחיד מכריע את הציבור לטומאה, רוב של יחיד אינו יכול לגרום שום צד נטיה. הרי שאף שעיקר "באחד" נסמך ל"שעריך" בכ"ז נדרש גם לבדו. וע"ע פסחים צ"א ּ שנדרש לשאין שוחטים את הפסח על היחיד.
וע"ע לעיל י"א: מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת. אמנם שם פשוטו של והמת יהיה "לו" לא ברור אם לניזק או למזיק, ומצב של ספק מכריח לעשות לימוד.
ג) ועי' ערכין י"ח: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם שנדרש גם שש שנים יעבוד ובשביעית, שגם בשביעית עובד, היינו בשביעית של עולם, כלומר שמונים לו עת לעת. (אמנם שם יש הפניה ללימוד כיון ש"שנים" אין משמעותה ברורה אם בשלו או בשל עולם. עי' ע"ז כ ּ תוד"ה אחד שלכ"ע דורשים לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנוכרי. וכן את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ועי"ש להלן. לפי"ז ראוי לקרא כאן ונפל שמה ונפל שמה שור. ו"ונפל שמה" הראשון היינו הנופל, כל נופל (וזו כוונת רש"י).
ד) בהסבר הא דבעל הבור ישלם נחשב כלל.
נראה, בעל הבור ישלם עולה בנפרד גם על "ונפל", ולא רק על "ונפל שור". כלומר יש לו תוכן של "בכל מקרה של נפילה ישלם", לכן גם הוא כלל.
ענין זה, שמילה אחת עולה על שתי אמירות בנפרד, עי' ע"ז נא: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, א' רבא קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד. וברש"י והאי עוד לא איטריך שדי אזהרה אתרוויהו ותחשביה תרי לאוי. הרי "ולא" נקרא שתי פעמים על כל חלק בנפרד.
(זה כעין הכלל הקודם, אבל לא שוה לו. כאן קיימים שני ביטויים נפרדים והביטוי הנכפל מתיחס אל שניהם בשוה. אין צריך לומר דוקא שנקרא שני פעמים כדלעיל. וגם אם נקרא פעמיים, אין זה משום שאפשר לקרא כן, כדלעיל, אלא משום שיש שני דברים שאליהם צריך להתיחס).
ה) ממ"ש הגמ' א"ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים, נראה שאחר שדורשים את ריבוי כל דאית ליה בעלים שוב אין דורשים את הכלל ופרט של ונפל.
ו) ואפשר לומר בטעם הדבר שכיון שיש הכחשה בין "ונפל" שמרבה הכל ובין "ישיב לבעליו" שאינו מרבה הכל, אין דורשים את הדרשה של קריאה כפולה. היסוד תמיד להעדיף לא להגיע להכחשת כתובים.או, קצת אחרת, בהכחשת שני כתובים משנים את המשמעות של כתוב אחד מהשנים או שניהם, למשמעות קרובה. בדרשה כעין נידון דין לא לדרוש אותה היא משמעות קרובה.
וצריך לומר שאין "ונפל" מכחיש את שור או חמור, שהרי הם נדרשים בכלל ופרט, כלל ופרט הוא אמירה אחת, כעין אמירת חמש ע"י "עשר" ו"אחד".
ז) לכאורה גם בלי הדרשה של "ונפל" קיימת הכחשה. בין שור ובין לבעליו. א"כ לא מרויחים כלום בזה שנמנעים מלדרוש את "ונפל".
אמנם נראה שהדרשה שור ולא אדם הנדרשת למעשה, אינה מגדר שני כתובים המכחישים, אלא מיעוט. ונאמר שבמיעוט הדבר שממנו ממעטים נשאר במשמעו, וממילא אינו מוכחש ע"י המיעוט, אלא שלמעשה מוצאים מן הדין את מה שמיעטו, ואילו בהכחשת שני כתובים, הכתובים מקבלים משמעות חדשה אחר ההכחשה כדי שלא יכחישו.
אולי יש להסביר זאת שבמיעוט עיקר משמעות הביטוי הרחב נשארת, ומהלך המחשבה הוא שהמיעוט משמיע באופן ישיר שהפרט דינו שונה משל הכלל, במצב כזה שיונוי הדין הופך את הפרט לחלק שונה מן בכלל ונעשה חלק לא חשוב מהכלל, ומהלך משמעות הכללים הוא שאין ביטוי של כלל מכיל את החלקים שאים חשובים. זה מהלך עקיף לצמצם את משמעות הכלל ואינו הכחשה.
ח) או שנאמר שאע"פ שכלל ופרט הם ביטוי בעל תוכן אחד מ"מ יצירת הביטוי נעשית בשני שלבים, קודם נותנים משמעות לכלל ולפרט בנפרד, ואח"כ יוצרים מהם ביטוי אחד, ובשלב הראשון הרי דרישת המשמעות הנפרדת ל"ונפל" מכחישה את "לבעליו".
וצ"ע בזה. שהרי לכאורה הכחשה אינה שייכת אלא בתוכן, וכאן אין הגעה לתוכן לפני דרישת הכו"פ.
ענין אחר
ללשון ראשון בסוגיא מרבים בכל משום דכתיב והמת יהיה לו, לשיטת רבא מרבים משום דכתיב לבעליו כל שיש לו בעלים.
נראה שלדיעה ראשונה כשממעטים אדם יש שני מיני אדם שראוי למעט, א' בן חורין ב' עבד, עבד דומה יותר לבהמה בזה שיש לו שיווי ממוני ממש, אמנם גם עבד עיקר חשיבותו אינו הממון, לכן הורג עבד במיה ואינו כבהמה שממון. לדיעה זו דורשים שור ולא בן חמור ולא עבד, כשיטה המובאת במכילתא דרשב"י.
לשיטת רבא שנלמד מכל שיש לו בעלים אין הלשון ממכיל בהו"א בן חורין, אין לו בעלים ולא נתרבה. אמנם לשיטת רבא שמרבים מבעליו, אין בכלל הריבוי אלא עבד, שיש לו בעלים, ולא בן חורין, ממילא איןללמוד משני הרבויים אלא אחד למעט אדם והשני למעט כלים, ולר' יהודה שמרחייב בכלים קשיא אליבא דרבא בלבד.
|
|
|
|
|
