|
|
|
|
ב"ק ל"ד:ב"ק ט"ו.
בסתירת הסוגיות אם יש סברא לומר בשור תם מזיק מטפל
בנבילה
אמר רבא וכו' ור' יהודה סבר פחת נבילה דמזיק הוה א"ל אביי א"כ מצינו לר"י תם חמור ממועד וכו' והתניא ר"י אומר וכו' ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן.
א) במ"ש דלא יתכן שיהיה תם חמור ממועד קשה שאיתא בדף ט"ו. תנן הניזק והמזיק בתשלומים וכו' לפחת נבילה וכו' הא תנא ליה רישא תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם וכו' ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כוליה אבל תם אימא לא צריכא.
(עיקר הצריכותא היא למ"ד פלגא ניזקא קנסא, שמעיקר דיני ממונות אין ראוי לחייב את המזיק, ובכ"ז אומרת הגמרא שיש סברא לחייב בתם את שאינו חייב במועד. בפשטות הצריכותא היא שלא נאמר פלגא ניזקא ממונא, אבל עי' סוף הסימן)
ב) אין נראה שר"מ יחלוק על ר"י בהא דאין תם חמור ממועד, דלא מצאנו לו כן. וגם אין לומר שהצריכותא כרבא שהרי מסקנת הגמרא כאביי.
יש תוס' (אולי בתחילת כתובות) שצריכותא או רבותא של המשנה אינם דוקא כשיש הו"א ממשית לומר את הצד שהמשנה שוללת. אבל רחוק לומר כן כאן שהגמרא מאריכה לפרש את הצריכותא.
ג) עי' ברשב"א ד"ה א"כ מצינו תם חמור ממועד שבפירוש ראשון כתב שהחומרא היא שיש בתם עוד דין חיוב, ולא שיש חומרא בפועל, אבל בפירוש שני כתב שיש אופן שתם החייב בפחת נבילה ישלם יותר ממועד, כגון שהמיתה פִּחֲתָה ממאתים למנה ומחצה והנבילה פחתה לחצי מנה, ומזה מקשה הגמרא. אף שהרשב"א משמע שמפרש כן משום דיוק הלשון צריך לומר שהגמרא נקטה לשון זו משום שמביאה ראיה מברייתא של שור שוה מנה שנגח שור של חמשה סלעים.
מוכח עכ"פ שיש מקום להקשות מחומרא גמורה של תם על מועד יותר מאשר מחומרא בקיום של סיבת התחייבות נוספת.
ד) נבא לישב את הקושיה שבאות א.
עיקר קושית הגמרא בדף ל"ד:, לרשב"א, אינה שיש צד חומרא בתם שאינו במועד, שהרי כמו שהעמדנו את "את המת יחצון" בשָבְחָה הנבילה יכולנו לעמידו בפחתה בשיעור שאין המזיק משלם יותר מבמועד, אלא הקושיא שאם מפרשים את "את המת יחצון" בפחתה הנבילה, אין התורה מחלקת בשיעור הפחת, והתוכן של הלשון מחייב גם בפחתה אחר מיתה כדי שישלם יותר ממועד, וזה אי אפשר כנ"ל סוף אות ג', כיון שכך עדיף לדרוש את "המת יחצון" לדין הפוך, פחת שפחתו מיתה מחצין.
ה) ומישבת הגמרא ש"המת יחצון" דן בשבחה נבילה.
חילוק בין חיוב בפחתה נבילה ובין זכות בשבחה אינה חלוקה בתוך אותה משמעות. הטעם של חיוב בפחת הוא משום דקרנא דתורא קבירא ביה, וכשמחדשת התורה במועד שבעלים מטפלים בנבילה היא מחדשת שאין קרנא דתורא כזה נחשב כהזקה. ועי' קהילות יעקב סי' ט' ב' שהטעם הוא שכיון שעל הניזק לטפל בו אין השור עומד להפסד כ"כ ע"י הנגיחה. לפי"ז כיון שאין מעשה ההזקה נחשב כגמור עם הנגיחה, אינו נחשב כנגמר עד אחר ששבחה הנבילה.
עכ"פ היסוד של פטור וחיוב בפחתה הנבילה הוא דין בגדר עד איזה סיכוי נזק מן הנגיחה נחשב קרנא דתורא קבירא ביה, ואילו הדיון בשָבְחָה הנבילה הוא דין בענין אם אומרים שכיון שהיתה שעה שהנזק היה גדול יותר הנזק ההוא הוא מה שהיה, או שאם הנזק התקטן הנזק שקיים עכשיו הוא הנזק.
ונראה שלשון אחת שנובעים ממנה שני תכנים נחשבת כשתי לשונות שונים. (כעין מ"ש ר"ת בענין כלל הצריך לפרט שיש שני תכנים של כיסוי).
או קצת אחרת, החילוק בין פחתה הנבילה לשבחה הוא בהגדרת קרנא דתורך קבירא ביה, שאינו נחשב כן במקום שהיה על הבעלים למכור, ואילו החילוק בין יתר על הנזק בשעת נגיחה לבין פחות ממנו תלוי בסברא חיצונית לגמרי, ענין הצטרפות לדין חצי נזק כדלהלן, ולחלוקה כזו צריך גילוי מיוחד.
ו) בדף ט"ו. הצריכותא אינה על לשונות התורה, אלא על הצורך של המשנה להשמיע שבעלים מטפלים בנבילה. ובזה די שתהיה סברא שנחייב לטפל, ולשלם כשלא טיפל, עד שיעור שחייב בשור מועד, כדי שהמשנה תצטרך להשמיע שאין לימוד לחייב בתם. (וגם שאין הסברא חזקה דיה לחייב בלא לימוד).
היסוד הוא שכשיש סברא קל יותר ללמוד את הדין שהוא בסברא מאשר כשאין סברא. הסברא גורמת להעדיף את הלימוד המתאים לה. לכן יש צורך בגילוי המשנה שאין דרשה לפי הסברא שתם מטפל בנבילה.
ז) ביאור הסברה לחייב בתם פחת נבילה אף שאין חייב במועד, נראה שאפשר לומר למ"ד פלגא ניזקא ממונא אלא שחס רחמנא, שבעצם אין ראוי לחוס כ"כ עד כדי לפטור מחצי, אלא שדרך התורה לתת שיעורים פשוטים, ולכן קבעה את השיעור חצי. גם הטעם לפטור פחת נבילה, שאינו כ"כ קרנא קבירא כיון שהניזק צריך לטפל, אינו מוחלט לגמרי בסברא. לכן יש מקום לומר שעד השלמת שיעור הנזק כיון שהפטור של תם שם אינו ברור מצרפים לזה את הקצת טעם להחשיב קרנא קבירה ומחייבים לשלם. אכן לעולם אינו יכול להתחייב יותר ממה שישלם במועד, שהרי אז כבר אין מה שיצטרף לחייב כנ"ל.
ח) סברא של צירוף מצאנו בענין אסמכתא שתוכנה הוא שהתורה מגלה שראוי לגזור מדרבנן. אם זה ראוי גמור מצד עצמו היתה התורה בעצמה מחייבת, אלא הענין שאין זה ראוי גמור ורק אם רבנן מצאו טעם לחייב מצד התכלית מצרפים לזה את הקצת ראוי מדאורייתא.
ט) כעי"ז יש לומר למ"ד פלגא ניזקא קנסא. אחר שהתורה באה לחייב משום כי היכי דלמטריה לתוריה היא מחייבת לפי הגדר כאילו היה הנזק ראוי לחייב מצד עצמו. ושוב יש מקום לכל המחשבה הנאמרת לעיל.
|
|
|
|
|
