|
|
|
|
ב"ק ל"ד:
מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בדרשת את המת יחצון
מתני'. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום אמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו א"ל רבי יהודה וכן הלכה קיימת ומכרו את השור החי וחצו את כספו ולא קיימת וגם המת יחצון ואיזה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז שזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת. ובגמ', ר"מ אומר וכו' אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתו מיתה מחצין בחי וכו' מאי בינייהו א' רבא פחת נבילה איכא בינייהו א"ל אביי א"כ מצינו לר"י תם חמור ממועד (דאמרינן בפ"ק י: בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו לניזק) וכו' אלא א"ר יוחנן שבח נבילה איכא בינייהו דמ"ס דניזק הוי ומ"ס פלגא וכו' אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק וכו' אית ליה לר"י פחת שפחתה מיתה מחצין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון.
א) מחמת הקושיה א"כ מצינו לר"י תם חמור ממועד אומר ר' יוחנן שלר' יהודה "את המת יחצון" מיירי רק בשבחה הנבילה.
וצ"ע איך מוציאים קרא מפשוטו, שבכל נגיחת תם חוצים את המת, מכח ק"ו אם הקל במועד אינו דין שיקל בתם, שהוא מסברא בלבד, הרי אין מתחשבים בק"ו בסברא במקום שיש קרא, שהולכים אחר הדינים ולא אחר הסברא. כעין מ"ש בתוס' בקידושין ה'. ד"ה שכן, כל זה אשים בק"ו ומה כסף שאע"פ שפודים בו הקדש ואינו מוציא אפ"ה מכניס שטר שאע"פ שאין פודים בו הקדש מוציא אינו דין שיכניס, וי"ל דחומרא הכתובה בפסוק אין להכניס בק"ו, דודאי חומרא של סברא ניתנה להשים בק"ו אבל הכתובה יש לנו לומר שהיא הגורמת מעלה. וע"ע ב"ק כ"ה. תוד"ה אני.
וכן מוכח לענינים אחרים בערכין ה: אמר רבי מאיר וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריכין. ולהלן שם, אמר רבא וכו' הלכתיה דרבי מאיר מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות (את) בית אלהינו טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן, שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. ור"מ העדיף את הדינים המפורשים על הסברא. וכן ר' יהודה שם למד מדינים ולא מסברא כמ"ש רבא שם: טעמא דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי ליה מטומטום ואנדרוגינוס דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא הלכתיה לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו.
ב) הנראה בזה, שאין אנו לוקחים כאן חלק מן הכתוב. אלא שתוכן "א"כ מצינו תם חמור ממועד" הוא שכשהתורה אמרה דין קולא במועד הרי אמירתו כאילו נאמרה גם בתם, מגדר דיבר הכתוב בהוה. היינו שהתוכן הקל הנאמר בכתוב מייצג גם את החמור ממנו בסברא. כן ההסבר בעניין אין מזהירין מן הדין, שבגילוי מילתא מזהירין. כמ"ש יבמות ס"ח:. עי' תוס' סנהדרין פ"ה. ד"ה הא בבנו, וגילוי מילתא בעלמא הוא דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו.
כלומר "והמת" יהיה לו, מיירי גם במת ע"י מועד וגם במת ע"י תם, א"כ האמירה שבעלים מטפלים בנבילה מפורש בתורה גם בתם.
ועי' לקמן סי' נ'.
ג) בזה מוסברים דברי התוס' ד"ה מצינו שאף לר"י שצד תמות במקומה עומדת יש ק"ו של צד תמות שלא יוחמר מצד מועדות.
וצריך ביאור מה שבא להוכיח שגם לר"י אין תם חמור ממועד מדתניא רי"א יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש סלעים והנבילה יפה סלע זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת אמרת וכו' ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק, תם הקל לא כ"ש. שם אומר ר"י שאין תם יכול לשלם יותר ממה שהזיק, אבל אפשר שכאשר גם בתוספת פחת הנבילה לא ישלם התם יותר ממה שהזיק חייב התם בכל זה.
לנ"ל, שאמירת דין קולא במועד כאילו נאמרה מפורש גם בתם, ברור למה אמירת "לא יוחמר תם ממועד" מתיחסת גם למקרה שחצי התמות יש בה חומרה על חצי המועדות אף שאין חומרא זו גורמת שתם ישלם בפועל יותר ממועד.
ד) וכן נסביר על פי הנ"ל את מ"ש להלן, אימר דשמעת ליה לרבי יהודה (תם חמור ממועד) לענין שמירה דכתיבי קראי לענין תשלומין מי שמעת ליה. וכ' הרא"ה בשטמ"ק הא דאמרינן דכתיבי קראי לאו דוקא, דהכא נמי משום קראי אתינן עלה, אלא הו"ל כמ"ד לענין תשלומים לא אמר ר"י כדתניא בהדיא, ולענין שמירה נמי לא אמר אלא משום קראי דקא מוכחי לה. עכ"ל.
ונאמר שבשמות כ"א שממנו ילפי את ענין השמירה כתוב, וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי ואם שור נגח הוא וכו' השור יסקל וגם בעליו יומת. מוכח שהכתוב בתם אינו מדבר במועד. וזאת מזה שלא נאמרה שמירה בתם אלא למדים אותה מאמירת החיוב, והיא לא נאמרה על מועד שהרי דינו שונה.
אכן עיקר כוונת הרא"ה היא שאין ללמוד ק"ו במועד מתם כיון שמוכח בקרא שדיניהם שונים.
ומוסבר גם הקושי שהיה אילו "מצינו תם חמור ממועד" הוא ק"ו אם הקל במועד כ"ש בתם, שהרי יש פירכא לק"ו מהקל בשמירה, ומה פירוש ישוב הגמרא שבשמירה כתיבי קראי.
ה) מ"ש בגמ' השתא דאמרת חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת.
נראה לפרש שאין עיקר ההו"א נובעת מזה ששקיל בשבחא, אלא מזה שגם אינו מתחייב בפחת. שאילו היה מתחיב גם בפחת היינו אומרים שטעם הדין הוא שגמר הנזק הוא בשעת מכירה, ואין למזיק חלק בנבילה. והיינו אומרים שמ"ש וגם את המת יחצון, בא לומר שההתיחסות היא למת בשעת העמדה בדין. ומיירי בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה שוה ק', ושוב פחתה לפ'. וזו דרך אמירת פרט כדי ללמוד ממנו לכלל, ואין כאן יציאה מפשוטו.
העדיפות של דרך זו על תפיסת הפשט שתמיד חוצים את שניהם היא שאין מרבים בגדרים בענין נזק, חיוב לשלם וגם זכיה בניזק, וגם שתפיסת הפשט הפשוט תביא לחידוש, מזיק נשכר, כמו שמקשה עכשיו.
ועיקר דברי ר' יהודה הם לומר שגם אחר שאומרים שהמזיק קונה בניבלת הניזק לצורך רווח, מ"מ השיקול היכן מצינו מזיק נשכר היא סברא כל כך חזקה שדי בה אף כדי לגרום לנו לקבל רק חלק מהאמירה "מזיק זוכה בנבילה שהשביחה", היינו רק את "מזיק זוכה בנבילה שהשביחה רק מקום שאין פסידא לניזק".
סברת "אין מזיק נשכר" קיימת גם כאשר הנבילה שווה יותר משהיה שוה הניזק בשעת הנזק, שאין פסידא לניזק, אבל אז אין היא חזקה עד כדי להוציא את הכתוב מפשוטו, ולדבר זה צריך קרא של שלם ישלם.
ו) בסברת ר"מ שמוציא את "את המת יחצון" מפשוטו ודורש אותו לפחת שפחתו מיתה מחצין בחי.
נראה שכיון שגם לר"י אין "את המת יחצון" מתקיים כפשוטו בפחת נבילה, וגם אינו מתקיים בשבחה הנבילה עד ששותה יותר משהיתה קודם הנגיחה, עדיף לבחור פירוש רחוק המתקיים במלואו מלהשאיר בפשט קרוב ורק חלקו מתקבל.
עיין זבחים נ"ט. שדורש את ההכחשה בשמות מ', ונתתה את מזבח העלה לפני פתח משכן אהל מועד ונתת את הכיֹר בין אהל מועד ובין המזבח. ואומר מזבח בפתח אהל מועד ולא כיור בפתח אהל מועד היכן היה נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי הדרום. וברש"י, למדת משני המקראות הללו שצריך ליתנו כל מה שיכול לקרבו באויר שבין מזבח לאהל מועד ובלבד שלא יהא מפסיק בין מזבח ולפתח וכו' נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא כבין אהל מועד ולמזבח. וע"ע ירושלמי יבמות פי"ב סה"א שאינו בין אלא נראה כבין. הרי שלשון "בין" הופכת ל"כבין", ואין אנו אומרים שיהיה "בין" באופן חלקי ויתקיים חלק מ"בין" וחלק מ"פתח". (עי' הראב"ד על התו"כ נדבה סוף פרש' ד', דהאי משוך קימעה כלפי דרום היינו מחצה למחצה כדי לקיים שני מקראות הללו. עיי"ש מה שדן בזה).
אכן שם יודה ר' יהודה, שהרי אין "בין" הנדרש רחוק מפשוטו באותה מידה ש"פחתו מיתה" רחוק מ"את המת". שם מצינו כעין זה ב"לא תקרחו קרחה בין עיניכם". לעומת זאת כאן אין מקבלים מהפשט אלא פחות מחצי.
(וגם, כאן החלק הנשאר, השבחת הנבילה בשיעור שאין בו רווח למזיק, אינו גדר במושגי "המת" דוגמת מת שפחת או מת ששבח.
הסברא שהשארת חלק שאין גבולותיו מגדרי המושג גרועה יותר, אולי, אמירת מושג כוללת אמירת חלקי המִּשְׁנֶה שלו, וכשלוקחים על פי חלקי המשנה בלבד מתקיימת יותר האמירה. או ביתר ביאור, חלוקה על פי מושגים כללים, כמו יוקרא וזולא בדיני ממונות, או מקצת מדבר, הרי אמירת משהו בסתם יש בה התיחסות אליהם, שהאמירה כולת את כולם, לקיחת חלק מהם היא הליכה אחר מושגים הכלולים באמירה. תכונות שאינן כלליות, כגון שיווי נבילה המביאה לכך שיהיה למזיק רווח, אין אמירת ביטוי כשלעצמה מתיחסת אליה, וממילא לקיחת חלק המוגדר ע"י שיקולים כאלה יוצרת מצב רחוק יותר מן האמירה שמוציאים ממנה.
אין כל הכרח לומר את כל הסברא האחרונה, אפשר שלר"מ די בזה שבפשט מתקבל רק חלק כדי לדחות אפילו לדרש גמור).
וע"ע ביצה ט"ו: מחלוקת ר"א ור' יהושע אם עדיף חציו לה' וחציו לכם, או עדיף או כולו לה' או כולו לכם.
כיון שר"מ דורש את מחצין בחי ללא "וגם", כנ"ל, שוב אין לו מה לדרוש מ"וגם".
|
|
|
|
|
