|
|
|
|
ב"ק כ"ח-ב"ק נ':
שיטת רב שבור להבלו ולא לחבטו
נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים וכו' חייב. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים (שלא הפקיר מימיו והוי כי שורו) אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. (וממונו של זה גרמא בעלמא עבד רב לטעמיה ראמר לקמן בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו).
(להלן נ':). אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטה קרקע עולם הוא דמזקא ליה ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו וכו' איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר לרב אגובה לא מיחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב מ"ט דרב דאמר קרא ונפל עד שיפול דרך נפילה ולשמואל ונפל כל דהו משמע.
א) סברת רב שאין "ונפל" כולל אלא את החלק הרגיל, ולא שינוי. לשמואל כנראה כיון שהענין החשוב כאן אינו פעולת הנפילה, אלא הנזק שנגרם ע"י הנפילה אין שינוי בנפילה עושה את אותה נפילה ללא חשובה, והיא בכלל התוכן.
עפ"ז נראה שאין דרשת נ': היסוד לשיטת רב, שקרקע עולם אינה מחייבת, כיון שאם קרקע עולם מחייבת אין לדרוש ונפל דרך נפילה, כנ"ל.
(אמנם אפשר שכיון שבפעולת הנפילה מצד עצמה, קודם שדנים על הדין יש חשיבות לאופן פעולת הנפילה שוב זה גורם להעדיף דינים שאינם חלים על צורת נפילה גרועה).
ב) החילוק אליבא דרב בין הבל וקרקע, כתב בחזו"א ב"ק לדף נ': (ב"ק סי' ב' ס"ק י"ד) שהתורה העמידה ברשות עושה הבור את ההבל משום שהוא חונק ומזיק וחשוב כאש אבל קרקע עולם לא מזיק הוא אלא הנופל עושה פעולת ההיזק. בקהילות יעקב סי' ד כתב שלא חל עליו שם מזיק עד שעת נפילת הנופל. ועיי"ש בחזו"א שאבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה והפקירם שמודה רב שהוו בור היינו משום שכבר היה ממונו קודם.
וצריך לבאר איך למד את החילוק.
ג) הנראה. יסוד החיוב בבור שאינו בבעלותו נלמד בדף מ"ט: מכי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן אלא שעל עסקי כריה ועל עסקי כריה באה לו. מכאן הדין של ר' ישמעאל שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאה הכתוב כאילו ברשותו.
כאשר התורה מחדשת את הגדר החדש א"א ללמוד אלא את החידוש הקטן, תפסת מרובה.
התורה מחדשת כאן גדר בעלות על יכולת הזקה בלא בעלות ממונית. יש חידוש קטן יותר כאשר הבעלות היא על דבר שיש לו כבר שם מזיק, מאשר על דבר שאין לו שם מזיק אלא בכח.
ד) הלימוד לחייב על אבן שהפקירה נראה שהוא על פי המכילתא דרשב"י (כ"א ל"ג) ולא יכסנו את שדרך כיסויו עליו לרבות שואל ושומר חנם וכו'.
ועי' זבחים ק"ט. ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו (כ"ה בכת"י תימני. לפנינו הביאו) כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מנין לרבות פסולין כגון הלן והיוצא וכו' ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ. ועי' לעיל שם ק"ח. לר' יוסי הגלילי ששוחט בחוץ פטור על העלאה בחוץ ורק שוחט בפנים חייב על העלאה בחוץ ואף שנפסל ביציאה, השיב ר' (לישב את ריה"ג) מה לשוחט בפנים שהיתה לו שעת הכשר, ור"א בר"ש השיב מה לשוחט בפנים שכן הקדש מקבלו. בפשטות החילוק דדף ק"ט הוא אליבא דר"א בר"ש ולר' כל שהיה יכול להביאו קודם יש לו שם של ואל אהל מועד לא יביאנו.
לפי זה נאמר לרב כעין שיטת ר', שכל שהיה לו שעת חיוב לכסות יש לו שם של ולא יכסנו.
ה) לפי ההסבר הנ"ל צ"ל שחיוב נזקי הממון אינו משום שמעשה ממונו מתיחס אליו, כאילו הוא עשהו, שהרי גם כאשר אין החפץ ממונו חייב עליו כל שלא קיים את חיוב השמירה כשהיה חייב בו.
לפי זה החיוב על נזקי ממונו נובע רק מזה שלא קיים את חובת השמירה.
ו) לעיל ד'. בהא דשמא יקניטנו רבו הארכתי לומר שהחיוב בממונו שהזיק נובע מהא שממונו נחשב כמוהו.
וצ"ל כמ"ש בקהילות יעקב שגם בקרקע עולם חל שם מזיק אלא שאינו חל אלא בשעת ההזקה.
ולומר שהסברא שכל שהיה ממונו ונשתייר בו יכולת להיות מזיק הרי משתיירת בו הבעלות לענין נזיקין. כעין מ"ש להלן שלהי מכילתין ששינוי החוזר לעיקרו אינו שינוי, לא בטל שמו הראשון. כעין הגדר הכללי שאיסור נבילא עד שתיפסל מגר אבל אם היה אסורה אין האיסור פוקע עד לכלב.
בנידון דידן כיון שחודש שכל שהיה בבעלותו חייב עליו אין מחדשים גדר חיוב בדבר שאינו שלו, שהוא גדר חדש לגמרי, אלא אומרים שהחידוש שכל שהיה ממונו לעניין חיוב משתייר שם ממונו עליו לענין נזיקין כאשר יכול לחול עליו שם מזיק.
|
|
|
|
|
