סגור X    הדפס      הורד קובץ 


ב"ק ג': בביאור ענין זה אב למיתה וזה אב לנזקין

תולדה דבור מאי ניהו אילימא אב י' ותולדה ט' לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי הא לא קשיא והמת יהיה לו אמר רחמנא וקים להו לרבנן י' עבדן מיתה ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי, סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין.

א) עי' תוס' ד"ה לא י'. לפי התוס' יש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה באחד כתוב בור שמשמע עמוק ביותר בשני כתוב והמת שמשמע כל שהמית. וכיון שאין כתוב שלישי לוקחים כעין פשרה בור הראוי להמית בלבד, היינו עשרה.
בביאור ענין זה אב למיתה וזה אב לנזקין כתבו התוס' שי' לא כתיבי במפורש אלא באים בסברא. מזה נראה ששני כתובים שהמיצוע היוצא מביניהם ניתן להבנה בלא אומדנא, נחשב כאמור במפורש, עכ"פ מוכח שיש שני כתובים שנחשבים כאמירת היוצא מהן.

ב) לכאורה נראה שצ"ל לפי התוס' שמשמעות "בור" אחרי הלימוד כוללת בור י', כיון שאמרו דסתם בור עמוק הרבה, משמע שיש בור עמוק י', דגם זה נקרא בור, אלא שאילו לא נכתב והמת היינו מעמידים את בור בחלק החשוב, [כפי שהוסבר במקום אחר שהתוכן שמקבלים מביטוי כולל רק את החלק החשוב שבמשמעות שלו], ומסתבר שבאופן זה אחר שהתרבה בור י' אין זו אמירה חדשה אלא סילוק היסוד של הליכה אחר החשוב. ובכ"ז אומרים התוס' שכיון שהשיעור י"ט נובע מסברא אין י' מפורש. אף שהצורך בראוי להמית מפורש, ואין על חכמים לעשות אלא אומדנא של בירור, אין זה מפורש. ונראה שכל מקום הצריך אומדנא הוא מגדר מסרו הכתוב לחכמים, והמצב עד האומדנא הוא חוסר משמעות ברורה, ממילא התוכן של התורה אינו ברור, והמשמעות הברורה אינה כתובה.

ג) כתבו התוס' שאף ששיעור י' לא נחשב ככתוב מ"מ מה שכתוב מפורש בפרשה הוא רק מיתה, לכן המיעוט בור ולא אדם מדבר במיתה. ונראה שזו גם ההו"א שמיתה כתיבה ונזיקין לא כתיבי, היינו מיתה אף שאינה כתובה לכל הפרטים מ"מ עיקר הדין כתוב משא"כ ניזקין. ולמסקנא דין שאינו כתוב לגמרי אינו עדיף על שאינו כתוב כלל. ומ"ש בתוס' שנזיקין נלמד מסברא, אינה סברה שאין לה עיקר כלל אלא כיון שעל הריגה גמורה חייב מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. (עי' לקמן סה.). ואולי זהו מ"ש בתוס' תלמיד ר"ת דאע"ג דבפרשה לא מיירי בנזיקין בהדיא אלא במיתה דכתיב והמת יהיה לו מיהו בכלל מיתה איתנהו נמי נזיקין.

ד) בתוס' תלמיד ר"ת כותב רק, ששיעור י' טפחים אתי מבינייהו מתרי קראי ולכן אמרה הגמרא שאינו כתוב. ואינו מזכיר את שנלמד מסברא. לשיטתו בשני כתובים המכחישים א' כל כתוב נשאר במשמעו, וב' אין שניהם נעשים ביטוי אחד. לכאורה כאן אין נוח לומר כך, לפי מ"ש בדעת התוס' שגם בור י' בכלל בור אלא שאין זו משמעותו הרגילה, ולכן בפשטות אחר המיצוע שוב הוא בכלל "בור". אבל בתוס' תלמיד ר"ת כותב דאי לא הוה כתיב אלא בור הו"א דבור הוא יותר מי' וכו', ואינו כותב "סתם" בור, כבתוס' שלנו ובתוס' ר"פ, ולשיטתו משמעות "בור" אינה כוללת כלל את שאינו עמוק אלא י' בלבד.

ה) בתוס' הר"פ אינו מזכיר את הענין ששיעור י' נובע מסברא, אף שכותב ש"סתם" בור עמוק מי'. ולשיטה זו נראה שלבסוף מתקבלת משמעות י' מן הכתוב. אכן הר"פ מביא הסברים שגם נזיקין נובע מהכתוב. ולשיטתו במסקנא גם י' כתוב וגם ט' כתוב. (אמנם לפי"ז מה שאמר זה אב לנזיקין סומך על שיש ילפותא מפורשת לנזיקין, אבל הרי אז היה לו להביא את הילפותא, שזה עיקר התירוץ). ועיי"ש ששור ולא אדם אינו נדרש לגבי נזיקין משום דכתיב ולא יכסנו. ובתוס' שלנו לא כתבו כן.

ו) צריך לבאר למה אחר שכתוב בור אין אנו אומרים והמת יהיה לו היינו אותו מת שנוצר ע"י הבור.
אולי י"ל, הדין שהמת יהיה לבעלים נכון בין במקום שהחופר אחראי ובין במקום שפטור. עי"ז מקבלת האמירה "והמת יהיה לו" את התוכן שכולל את כל המקרים שמת. [כמו שנתבאר במקום אחר שהיותו של דין ידוע כבר גורם לכלול אותו בדבר הנדרש]. ואחר שמקבל את התוכן בגלל אמיתותו לגבי עצמו שוב מעביר אותו לגבי הענין שהוא מקושר אליו, היינו שהפסוק מדבר בכל ענין. אחר שיש כתוב המכחיש יורדת המשמעות לגבי הענין שבו האמירה מ"כל שהמית" ל"ראוי להמית". ועדיין צ"ע. אולי גם תוכן האמירה יורד ל"ראוי להמית" אף שהדין שכל שהמית נשאר נכון.